מאמר מאת נוני דרוויש

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

האם ידחו הפלשתינאים התערבות ערבית?

הרבה ערבים וליברלים-מערביים מבקרים את הנשיא בוש על שלא יזם בתקופת שלטונו תהליך שלום נוסף במזרח התיכון. הם כמובן שכחו את נסיונו הכושל של הנשיא קלינטון. הסמליות של נסיונות שלום אלה היא משחק שרבים משחקים במשך שנים ואינני מאמינה שהנשיא בוש יפול למלכודת הזו. הנשיא בוש יפעל רק כשהזמן יהיה מתאים וכשהערבים יהיו מוכנים לשלום. רוב הדיבורים האלה מיועדים להביך את בוש וללחוץ עליו כאחד שלא פועל לפתרון המשבר המזרח תיכוני. ברור שהם אינם מבינים שהנשיא בוש אינו עוסק במאמצי שלום סמליים ובהזדמנויות צילום שיפארו את מורשתו.

הערבים שחבלו בכל תוכנית שלום הם המבקרים החריפים ביותר של בוש על שאינו לוחץ על ישראל להציע עוד ויתורים. עבור הערבים, שלום פרושו שאמריקה תלחץ על ישראל לסגת ללא ערבויות. המערב צריך לשאול שאלה דומה את מדינות ערב המקיפות את ישראל: מדוע אין מדינות ערב לוחצות על הפלשתינאים שיחיו בשלום עם ישראל? מדוע אינן חדלות לסייע ולממן את הטרור שיוצא מעזה ומהגדה המערבית? לא רק ממשלת ארה"ב, אלא גם התקשורת העולמית, צריכות לשאול את ארצות ערב מתי יפסיקו לבחוש בענייניהם הפנימיים של ערביי הגדה המערבית ורצועת עזה. מתי יקבלו באמת את ריבונותה הטריטוריאלית של ישראל? הפלשתינאים אינם יכולים לעשות שלום עם ישראל אם ארצות ערב ממשיכות לתגמל ולעודד טרור פלשתינאי בתוך ישראל.

יאסר ערפאת היה תוצר של הלאומיות הערבית הישנה וחזונו לפתרון היה במסגרת התכתיבים של אומות ערביות אחרות. נאמנותו היתה נתונה לעניין הערבי הכולל וסבלם של הפלשתינאים שימש כדלק לליבוי להבות הג'יהאד. עדיין אין אנו בטוחים איזו הנהגה תצמח במקומו ומה יתירו הערבים. למתנגדי השלום בעולם הערבי יש עוצמה אדירה.

מאז קום מדינת ישראל, הציפיות מהפלשתינאים והלחצים עליהם היו עצומים. רצועת עזה היתה תחת שלטון מצרי, בעוד הגדה המערבית היתה בשליטת ירדן, בין השנים 1948-1967. מדינות ערב שמסביב השפילו, שיחדו, פיתו ודחקו בפלשתינאים להתנגד ולהלחם בישראל. כשחייתי בעזה בילדותי, שמעתי מצרים מאשימים את כל הפלשתינאים בשתוף פעולה עם הציונים ולפיכך אסור לבטוח בהם. בתרבות המבוססת על גאווה ובושה, הפלשתינאים הואשמו באובדן ארצם. הם הועמדו בעמדת התגוננות והוסתו לזכות מחדש בכבודם באמצעות פעולות טרור נגד ישראל. כבודם של הפלשתינאים ושמם הטוב עמדו למבחן. אלה שחצו את הגבול מעזה לישראל כדי לטפל בענייניהם האישיים נכלאו, הוכתמו כבוגדים וחלקם אף נהרגו במקום.

רק מעטים יודעים שה'אינתיפאדה' הפלשתינאית הראשונה התחוללה נגד השלטונות המצריים בעזה כתוצאה ממשטר הדיכוי של הנשיא המצרי נאצר. ערביי עזה התפרעו נגד מאסריו ההמוניים של נאצר ונגד השימוש שעשה בעזה כבסיס להתקפות על ישראל בלי שינקטו אמצעים להגן על האוכלוסיה האזרחית. אזרחים פלשתינאים היו קורבנותיה של שאפתנותו של נאצר.

ברצועת עזה הזעירה, היו הפלשתינאים לחוצים בין ישראל לבין שאר העולם הערבי שלא התיר להם תנועה חופשית. הם היו זקוקים לויזה אפילו כדי לבקר במצרים, המדינה ששלטה עליהם. התשתית והכלכלה בעזה ובגדה המערבית הוזנחו ע"י הערבים, שנתנו להם רק נשק ותגמולים עבור פעולות טרור. מחנה הפליטים ג'בליה שראיתי כילדה, קיים עד היום באותו שם ובאותם תנאים מאז 1948. הפלשתינאים פשוט נוצלו והוקרבו בתור קו החזית של הג'יהאד הערבי. הם לא הורשו להתבולל ולא לקבל את ישראל. לא הוצע להם שום מקום אחר שאליו יוכלו ללכת. אני לא רואה את הפלשתינאים עומדים בתור לחפש עבודה מעבר לגבולות מצרים, ירדן או סעודיה. אך אני רואה אותם עומדים בתור לעבודה בישראל. הם זקוקים לעבודה שאותה מציעה להם רק המדינה שנגדה הם מבצעים פיגועי טרור.

העולם הערבי פגע מספיק בפלשתינאים ויצר תרבות של טרור שכבר אינה מסוגלת לזכור מהי חברה נורמלית. הגיע הזמן שהפלשתינאים יחכימו ויבינו שישראל יכולה להיות שותפה ולא אויב. יאסר ערפאת היה נאמן יותר לרודנים הערבים שמימנו אותו מאשר לרווחתם של בני עמו. הגיע הזמן שיחליטו על גורלם ויפסיקו להיות השעיר לעזאזל של העולם הערבי העשיר מנפט.

נוני דרוויש, 16/12/2004

בקרו באתר: ערבים למען ישראל (אנגלית)

האתר של נוני דרוויש: NonieDarwish.com (אנגלית)


חזרה למאמר הנוכחי