מאמר מאת סלין לדוק

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

רמדאן מובארכ!

כמה מלים לחברי הפלשתינאים לכבוד חודש הרמדאן הקדוש.

הפלשתינאים הם מיעוט המאופיין בדרכים העלולות להסתיר את מהותם האמיתית. מתארים אותם כקרבנות הקולוניאליזם, כניצולי רצח-עם מאורגן וכמשועבדים למשטר אפרטהייד. צמצום זהותם לקרבנות הקולוניאליזם, האימפריאליזם והנאציזם של האירופאים והאמריקאים, הוא תיאור מטעה הגוזל מהם את זהותם האמיתית. הבה נתבונן בחודש הרמדאן הקדוש.

רמדאן מובארכ!

היסטורית, הרמדאן מציין חודש של שלום. מימי קדם, עוד לפני הולדת האיסלאם, אבן הכעבה במכה שימשה כמקום התכנסות לאנשים שבאו לסחור ולסגוד לאליליהם הרבים. היתה זו עת שלום, כשכל החרבות נשמרו בנדניהן. הנביא מוחמד חזר לאחר שנות גלותו, בכפוף לתנאי שביתת הנשק שכרת עם עובדי האלילים של מכה. הוא וחסידיו הורשו להשתתף בשלום בפולחן של מכה. בשנה שלאחר מכן הם חזרו עטורי נצחון ובתנאי שלום והכריזו "אללהו אכבר" כאשר כל האלילים השקריים הושמדו. אבן הכעבה הפכה לבית אללה ורק מוסלמים מורשים להקיף את הכעבה.

למרבה הצער, רעיון השלום, האחדות וההרמוניה הוחלף במאבקי כח לאחר מות הנביא מוחמד. לפי המסורת השיעית, זוכרים המוסלמים את חכמתה של זיינאב. הם משחזרים מדי שנה את הטבח של כארבאללה, שם נרצחו נכדיו של הנביא חסן וחוסיין. זיינאב, נכדתו של הנביא, הטיחה דברים קשים במוסלמים שחיללו את השלום ואת זכרו של סבה הנביא. "בושו לכם שרצחתם את נכדיו!"

במונטריאול, הפך הרמדאן לחודש של "אקטיביזם". מוסלמים ותומכיהם השמאלנים מעלים על נס את קרבנות העוול. אמת, אי-צדק נעשה לפלשתינאים ולמוסלמים, שלעתים קרובות מוצגים בצורה שלילית. אך האשם אינו "המערב" אלא אידיאולוגיות שמאלניות מיובאות. הסיבות האמיתיות הן ההנהגה הכושלת, הן החילונית והן הדתית, והייעוץ הגרוע של השמאל, המתאר את הערבים והפלשתינאים כקרבנות, ובכך מפשיט אותם מכבודם העצמי. בקמפוסים של אוניברסיטאות רבות אפשר לראות הפגנות תמיכה בפלשתינאים ואיסוף כספים למען הקרבנות המסכנים. אימאמים ופעילי שמאל מובילים גברים ונשים הצועקים "אללהו אכבר!" ו-"בוז לציונות! בוז לישראל!"

אללהו אכבר! האל הוא כביר! והמסר הוא "השמידו את ישראל!" אסיפות אלו מונעות ע"י תעמולת-רמיה "שמאלנית". הם מחזקים גם את הדעות הקדומות של המערב נגד הערבים, וגם את האנטישמיות. האידיאולוגיה השמאלנית במערב מחפשת קרבן שאפשר להשפילו ולבזותו. אך בימינו קיים פחד מפני ערבים ומוסלמים בגלל הטרור שמבצע מיעוט קיצוני. המערב רדוף כעת ע"י פרנויה כפולה: אל תסמכו על ערבים ומוסלמים, ואל תסמכו על היהודים, כי שניהם רוצחים המסכנים את שלום העולם.

בני המערב מוכנים להאמין שיהודים הם רוצחים. הרי הם רצחו את ישו! במזרח התיכון, היהודים ניסו לרצוח את הנביא בחייבאר! זוהי ברית טמאה בין נוצרים ומוסלמים, המבוססת על אנטישמיות אירופאית עם רקע דתי. מיתוס מופרך.

האנטישמיות האירופאית הובילה לרצח 6 מיליון יהודים בשואה. אך באותה תקופה, חיי יהודים רבים ניצלו במצרים, הודות ליוזמה ולחום של מוסלמים. הסיפור של תיאה וולף ושל בית החולים היהודי באלכסנדריה, שפורסם ע"י פרופ' עדה אהרוני, הוא עדות לתרומתו של שיתוף הפעולה היהודי-מוסלמי להצלת חיי אדם. סיפור זה נתמך ע"י סיפורים אודות הנביא המטיף למעשים טובים גם בתנאי מצוקה. ישנו סיפור על אדם שנהג לשפוך זבל על מפתן ביתו של הנביא, אך מוחמד לא כעס מעולם. יום אחד, לא נראה זבל בפתח הבית והנביא הלך לראות אם האיש חלה. האיש כל כך התרשם עד שהפך לחבר.

הוא לא שאל: אתה מוסלמי? אתה יהודי או נוצרי? החודש הקדוש של הרמדאן מזמין את כל מבקשי השלום להתאחד ולחגוג בהרמוניה. בזמן הרמדאן, היו זמנים שונים מן המציאות של היום. בביתם של חברים, לעת השקיעה, לקול שקשוק הכלים, היו הנשים מביאות מהמטבח את כל המעדנים.

באותם ימים, הם היו שואלים במידת הכנסת האורחים הערבית: בבקשה, קח עוד תאנים! הידעת שהנביא שבר את הצום עם תאנים, כמו אלו? בבקשה, קח עוד מרק, הם הגישו לך בחיוך. האם תרצה לימון עם מרק העדשים? כך אנו אוכלים אותו כשאנו שוברים את הצום. שתה! אכול! קח עוד ממתקים! האם תזכור איך אביך ואבי נהגו לעבוד זה לצד זה? זוכר איך אביך בא להדליק נרות שבת בביתי במצרים? כן, סבתי סיפרה לי איך חיינו בשלום. לא היו לנו בעיות! אהבנו את שכנינו וידענו זמנים של שפע.

זהו המסר של הרמדאן: לזכור חברים וותיקים, לחלוק סעודה ולא להפוך את חיינו לפוליטיקה. כי היה היו זמנים שהשלום שרר במזרח התיכון.

רמדאן מובארכ!

סלין לדוק, 28/10/2004


חזרה למאמר הנוכחי