מסעי אל האמונה והאהבה

מאת סלין לדוק

אני כמהה למצוא פתרון של שלום באמצעות האהבה והאמונה. הצטרפתי לאיפל"ק - הפורום הבינלאומי למען הספרות והתרבות של השלום - ואני מקווה לפתוח פורום שבו נוכל לדון ברעיונות ולהיות חברים. לעתים קרובות שואלים אותי איך קנדית כמוני התקרבה לנושאים ולאנשים מהמזרח התיכון. אז הנה סיפור חיי:

חלק א'

נולדתי בכפר קטן ליד מונטריאול, מחוז קוויבק, קנדה. אמי היא אמריקאית ממוצא אירי ואבי המנוח היה קנדי-צרפתי. חונכתי על ברכי הכנסיה הקתולית ולמרות שאני עדיין מאמינה באל, הרי שאמונתי בדרך הקתולית פחתה במידה רבה. את שנותי הראשונות על ספסל הלימודים ביליתי בבית ספר כפרי קטן וכילדה תמיד הייתי המצטיינת בכיתתי. אך בתיכון הייתי צריכה להסתגל לנזירות והציונים שלי ירדו.

בשיעורי התיאולוגיה אמרו לנו שישו היה הקתולי הראשון, אבל זה לא נראה לי הגיוני, אפילו כשהייתי ילדה בת שש, ועוד פחות כאשר התבגרתי. בילדותי היו לי חלומות על משה, שנהג לבוא אלי ולדבר אתי. ידעתי שזה משה כי היה לו זקן ארוך והוא היה חם ושופע טוב. אמא שלי הפסיקה לקרוא לי סיפורי תנ"ך מצויירים לילדים בגלל התופעה הזאת. אבל אני נשבעת שעד היום משה מופיע לצדי כאשר יש לי בעיות או ספקות.

להמשך לימודי הייתי צריכה לעבור למונטריאול. למדתי בבית ספר למזכירות, שם פגשתי את חברתי הוותיקה והטובה ביותר ויויאן, יהודיה ממצרים. עשינו חיים ביחד ונשארנו חברות טובות עד היום. נהגנו אז לבלות את ימי שבת וראשון בהליכה משותפת לכנסיות ולבתי כנסת. הדת קירבה אותנו זו לזו ועזרה לנו להבין האחת את השניה.

יום אחד שמעתי ברדיו רב יהודי, רשמתי את שמו והתקשרתי אליו. פגשתי את הרב האוזמן המנוח בבית הכנסת שלו ושאלתי אותו שאלות שהטרידו אותי מאז ילדותי: האם ישו היה יהודי? האם הוא המיר את דתו? הרב הופתע מגישתי הישירה. הוא אמר לי שישו היה לכל הדעות יהודי, וככל הנראה היה גם רב. אז צדקתי כל השנים הללו, וכעת היה לי אישור לדעתי. משא כבד נגול מעל כתפי. ואז נתן לי הרב את התנ"ך הראשון שלי, וגם הסביר שהאשה אינה אשמה בחטא הקדמון, כפי שהקתולים מאמינים. החטא הקדמון היה בסירוב ליטול אחריות למעשיך ולא בטעות עצמה. הוא הסביר שכולנו עושים טעויות וצריכים להודות בהן כדי לחיות ביושר. הוא גם אמר לי שחשוב לכתוב יומן ולשתף את הזולת במחשבותינו.

אחרי שסיימתי ללמוד, פגשתי עוד בחורה יהודיה בשם מרלן, ודרכה למדתי על ישראל וישראלים. היו לנו הרבה חברים ישראלים, עזרנו להם להקלט במונטריאול ולימדנו אלה את אלה אנגלית, עברית וצרפתית. היו לנו זמנים נהדרים ביחד, אבל גם אבדנו חברים בזמן המלחמה, כאשר הם חזרו ארצה להגן על ביתם. חברי הישראלים היו ממרוקו, תימן, מצרים, אירן ועיראק. למדתי מהם על היופי והעומק של תרבותם. ידעתי שהם סבלו ויצאו לגלות, אך תמיד היה להם חיוך, שיר או ריקוד. תמכנו אלה באלה ועד היום אנחנו עושים כך. חיי החברה שלי היו בעיקר סביב הקהילה היהודית. מעולם לא גרמו לי להרגיש זרה, אלא תמיד התייחסו אלי כחברה בקהילה.

מאז עבדתי בהרבה מקומות ונהניתי מחיי חברה נעימים, אבל כל אלה לא מילאו את הצד הרוחני שבי. הרגשתי שעלי לעשות משהו, אך לא ידעתי מהו! בגיל תשע-עשרה הצטרפתי לקבוצת יוגה ומדיטציה, בשנות העשרים שלי ניסיתי דתות כמו עדי ה', המורמונים, קבוצות נוצריות שונות ואף ביקרתי שוב בכנסיה הקתולית, כל זאת בלי לוותר על חברי היהודים. חיפשתי משהו, אולי בנסיון להבין מי היה ישו הנוצרי.

לפני כעשר שנים, פגשתי אשה מוסלמית מעיראק. עד אז, האנשים היחידים שהכרתי מהעולם הערבי היו יהודים שנמלטו ממולדתם בגלל רדיפות. אמירה היתה מוסלמית אדוקה מאד. היא רצתה ללמד אותי על תרבותה והופתעה לגלות שכבר ידעתי די הרבה על האזור שלה, דרך חברי היהודים. היא סיפרה לי שישו נחשב לנביא באיסלאם. אמרתי לה שהכרתי אותו כרב או מורה יהודי, אך הרעיון שהוא היה נביא סיקרן אותי. היא הזמינה אותי "לשוב לשורשי" - כלומר להפוך למוסלמית, שפירושו לשרת בהכנעה את האל. הייתי סקרנית וקבלתי את הצעתה לנסות את האיסלאם. באותה תקופה, הייתי מוקפת בחברי היהודים שגוננו עלי. הם לא עזבו אותי לרגע ותמיד יכולתי לסמוך עליהם כשהייתי מבולבלת או כאובה.

בהתחלה אהבתי את העולם המוסלמי, את התפילות ואת רעיונות האחדות והשלום. רק כאשר התבקשתי להתגייס גם למצע הפוליטי שלהם התחלתי לסבול. כששאלתי שאלות הם אמרו לי להאמין באל ולהכנע לרצונו. הרגשתי שמשהו לא בסדר, כי מסר השלום הפך לעתים קרובות לרגש אנטי-יהודי ואנטי-נוצרי. התבקשתי לנתק את עצמי מעברי. לבי נקלע לסערת רגשות. איך יכולתי לקבל את השמצת היהודים, כאשר חייתי ביניהם והכרתי אותם? כל הזמן תיקנתי תפיסות מוטעות לגבי היהודים. מוסלמים רבים אמרו לי שהייתי יהודיה וציונית, משום שהאמנתי בישראל. לא יכולתי לסבול את זה יותר ועזבתי את העולם המוסלמי המלא בפרדוכסים וחידות. אני לא ממורמרת ולא כועסת. אני שמחה שהלכתי בדרך הזו, ולמדתי להבין ולאהוב אנשים. יצא לי להכיר הרבה נשים וגברים מוסלמים שרצו לשאת את קולם אך לא יכלו לדבר.


לחלק ב' של סיפורה של סלין

מאמרים שפורסמו במדורנו 'חדשות ודעות'




כל הזכויות שמורות ל'דרכי תקוה', © 2003-5

'דרכי-תקוה' שומר על זכותו לפרסם חומרים לפי שיקול דעתם של עורכי האתר. עם זאת, כל החומרים באתר זה מתפרסמים על אחריותם הבלעדית של מחבריהם. בעלי האתר ועורכיו אינם מקבלים על עצמם אחריות לשום חומר, אלא אם הם נזכרים במפורש כמחבריו של קטע מסויים.