מסעי אל האמונה והאהבה

מאת סלין לדוק

חלק ב'

בשנת 1995, נרשמתי בגיל 47 ללימודים אקדמיים וסיימתי בהצטיינות תואר ראשון בלימודי דת, בשנת 1999. למדתי יהדות, נצרות ואיסלאם מפרספקטיבה אקדמית, דרך עדשה היסטורית ופילוסופית. אך הצד הרוחני שלי היה שרוי בכאב, סבל מתת-תזונה ושקע בעצב. העולם המוסלמי היה נוקשה, מלא כללים. הייתי צריכה להסתיר את הרוחניות שלי ונותרתי עם חופש מחשבה מועט.

ערב אחד, ראיתי בטלויזיה אשה מאד נעימה שדברה על התורה. שמה היה הרבנית אסתר יונגרייס מניו יורק. התחלתי לראות את התוכנית שלה כל שבוע והנשמה שלי קבלה מזון רוחני. היא הציתה בי משהו מחדש.

מצאתי את כתובתה וכתבתי לה בדואר האלקטרוני. שאלתי אם היא תכננה להגיע למונטריאול. כנראה שהאל שמע את תפילתי, כי היא אמרה שהיא מגיעה שבוע לאחר מכן, בפעם הראשונה מזה שלושים שנה. הלכתי להרצאה שלה ואחר כך היא חתמה לי על הספר שלה ואמרה לי לכתוב אליה. למחרת, בארוחת הבוקר, ראיתי אותה בחזיוני, יושבת ומדברת אלי. מיד התקשרתי אליה ולאחר זמן מה פגשתי אותה שוב. היא אמרה שנסיוני בעולם המוסלמי היה חלק ממסע החיפוש לי, ושלמדתי מזה דברים. אמרתי לרבנית שעשיתי הרבה שגיאות ושאני מרגישה לא טוב בקשר אליהן. הרבנית יונגרייס סיפרה לי על דוד המלך שעשה שגיאות רבות אבל הן נמחלו לו כי היתה לו אמונה באל. הוא כתב את ספר התהלים, הספר החכם ביותר בתנ"ך. ואז היא פנתה אלי, בירכה אותי, נשקה לי על המצח והלחיים ונגבה את דמעותי. באותו רגע הרגשתי כל כך קרובה לאל ואליה. במשך שבועיים אחרי ברכתה, ראיתי אותה בחזיוני כל יום, סועדת אתי ארוחת בוקר, וגם לפני שנרדמתי.

בשנת 1999 התחלתי ללמוד באוניברסיטת קונקורדיה לתואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של הדת, יהדות ואיסלאם, עם דגש נוסף על נשים. למדתי הרבה על תפקיד הנשים בכל אחת מן המסורות, מבחינה רוחנית, אינטלקטואלית ומעשית. אך תמיד כשכתבתי על נשים יהודיות, הרבנית יונגרייס הדריכה את עטי.

בשנת 2001, פקד את אוניברסיטת קונקורדיה גל של בעיות עם קבוצות פלשתינאיות קיצוניות שהיו אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. חברי היהודים פחדו ללכת בקמפוס עם מגן דוד או חבושי כיפות. הרגשתי שעלי לעשות משהו. למרות שלא תכננתי מעולם להכנס לפוליטיקה סטודנטיאלית, הגשתי מועמדות באוגוסט 2001 למשרת סגן נשיא התביעה ואכן קבלתי את התפקיד. השתתפתי בוועדת ההיגוי ובסנאט והצלחתי לפעול מתוך האוניברסיטה למען חברי היהודים. דברתי על פחד הסטודנטים מאנטישמיות וזה הוביל אותי לוועדת הבריאות והבטחון. נבחרתי שוב בשנת 2002.

האל שלח אותי למקום הנכון, כי בתשעה לספטמבר 2002, נאסר על ראש הממשלה לשעבר נתניהו לדבר באוניברסיטת קונקורדיה, כתוצאה ישירה של פעילות הפלשתינאים והשמאל הקיצוני, המתנגדים לאמריקה ולישראל. נכנסתי לוועידה וראיתי במו עיני איך התחילה ההתפרעות. האסיפה השקטה הפכה במהירות למוקד של שנאה, כאשר מנהיגי הסטודנטים הפלשתינאים ירקו שנאה נגד האימפריאליזם, ארה"ב וישראל. ואז הם פלשו למרחב שלנו, ובעקבותיהם הגיעו מצלמות תחנת הטלויזיה המקומית. הם התגרו בסטודנטים ופתחו בעימותים פיסיים. בתוך האוניברסיטה היתה קבוצה אחרת, שנכנסה למקום בצורה לא חוקית בלילה הקודם, והם קראו לעברנו קריאות גנאי: "יהודים, ציונים, רוצחים, נאצים". הם השליכו עלינו בקבוקי משקה וספסלים עד שהיה צורך בגז מדמיע כדי להרגיע אותם.

בוועדת הבריאות והבטחון, התבקשנו ע"י הרקטור לבדוק את אירועי התשעה בספטמבר ולהציע כללי פעולה לעתיד. היה לי מידע מכלי ראשון ויכולתי לכתוב דו"ח מלא על מה שקרה מחוץ לאולם ובתוכו. גם הכרתי את שיטות ההפחדה שלהם, כי כמה קבוצות של מוסלמים רדיקלים גרמו לסילוקי מתוכנית הרדיו שלי. התוכנית עסקה בתרבות וראיינתי בה נשים מרחבי העולם הערבי. הן היו יהודיות, נוצריות ומוסלמיות ודברו על תרבות, ספרות ועל רעיון ההיכרות ההדדית בין התרבויות. היו לי גם אורחים בתוכנית שהיו קנדים-ילידים כמו בני שבט המוהוקס וכד'. בשם חופש הדיבור, המוסלמים הרדיקלים האלה ניסו והצליחו להשתיק אותי לזמן מה. כעת יש לי פתחון פה ומעתה לא אשתוק.

כשהתחלתי את התוכנית לתואר השני, החלטתי לכתוב על נשים יהודיות שבאו מן המזרח התיכון וצפון אפריקה. כתוצאה ישירה ממחקרי לעבודת הסמסטר על נשים יהודיות ממצרים, יצרתי קשר עם פרופ' עדה אהרוני והצטרפתי לאיפל"ק ולארגון WSPN.

ראיינתי אנשים רבים במחקרי, וכאשר ספרתי להם שניסיתי את דרך האיסלאם בעבר, הם אמרו: יש לי בת-דודה, גיסה, חברה, שהתאסלמו כשהיו במצרים. הם עשו זאת כדי לשרוד בקהיר או באלכסנדריה. אך לאחר שעזבו את מצרים, כולן חזרו לשורשיהן היהודיים. אחד מחברי הוסיף: את יכולה לתאר לעצמך מה עבר עלינו ובאיזה צרות נתקלנו.

הבנתי, אך גם למדתי מהם שאפשר לאהוב את העולם המוסלמי, את תרבותו ותולדותיו, גם אם לעתים הוא קשה ואכזר. חברי היהודים ממצרים הם אלה שהכירו לי את מורכבותו של העולם המוסלמי, והם נתנו לי את מתנת האהבה, שפירושה להכיר את הטוב ואת הרע, אך לעולם לא לשכוח להשאר אנושי ופתוח. נראה לי שצדקתי כל השנים כאשר חשבתי שישו היה איש יהודי ורב, כי חברי היהודים לימדו אותי לאהוב את רעי כמוני.

סיימתי את לימודי וכעת אני עובדת בתיעוד חיי הנשים היהודיות שבאו ממצרים, צפון אפריקה והמזרח התיכון. אני מתכננת להפיק תוכניות תעודה בוידיאו ורדיו, לכתוב מאמרים על חברי, ולהקים פורום שבו נוכל לדון ברעיונות, לדבר על החיים ולהיות חברים.

שאיפתי היא למצוא פתרון של שלום דרך האהבה, שפירושה להיות הגון ולהכיר ביתרונותינו וחסרונותינו.


לחלק א' של סיפורה של סלין

מאמרים שפורסמו במדורנו 'חדשות ודעות'

הדוא"ל של סלין: galtlover@yahoo.com




כל הזכויות שמורות ל'דרכי תקוה', © 2003-5

'דרכי-תקוה' שומר על זכותו לפרסם חומרים לפי שיקול דעתם של עורכי האתר. עם זאת, כל החומרים באתר זה מתפרסמים על אחריותם הבלעדית של מחבריהם. בעלי האתר ועורכיו אינם מקבלים על עצמם אחריות לשום חומר, אלא אם הם נזכרים במפורש כמחבריו של קטע מסויים.