מאמר מאת ד"ר ריצ'רד בנקין

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

איפה חברון?

סימן מובהק לשלום

זכיתי לבקר במקומות רבים ביהודה ושומרון, אך מקום אחד שלא ראיתי הוא חברון. "מסוכן מדי," אמרו לי, מה שרק הגביר את הערצתי לקהילה היהודית שם. בארץ רצופת מקומות עתירי משמעות עבור יהודי אמריקאי כמוני, חברון ומערת המכפלה קרובים מאד לראש הרשימה. להתפלל במקום משכבם של האבות והאמהות, בחלקת האדמה הראשונה שקנה אברהם אבינו בארץ ישראל! אבל זה היה מסוכן מדי עבורי. מוזר, חשבתי באותה עת, כאשר מוסלמים זועקים מרה שישראל מנסה להרוס את תרבותם, הייתי אמור לבוא בקלות לתפילה בחברון, בדיוק כמו שמתאפשר למוסלמים.

אך עם כל האופטימיות הנוכחית לגבי שלום במזרח התיכון, נראה שלא אוכל לעולם להגיע לשם. זה לא אומר שתוכניות הטיול שלי חשובות לי יותר מהשלום. יש תפיסה מוטעית לגבי אנשים התומכים במדיניות בטחון תקיפה, כולל פעולות צבאיות, והמבטאים ספקות לגבי "תהליך השלום". טוענים שאנחנו רוצים מלחמה. האמת בדיוק הפוכה. אנחנו כל כך שואפים לשלום עד שאנו מסרבים לשכנע את עצמנו לקבל את ההגיון האורווליאני שמתיימר לייצג את האופציה הזו.

אנחנו לא צריכים להתאמץ כדי לשמוע את הדי הכשלון של אוסלו. נשמעו הסברים רבים לכשלון התהליך, אך אחת הסיבות הבולטות היא ההחלטה האסטרטגית של מנהיגים ישראלים ואמריקאים להתעלם מהסרוב הערבי לסיים את הטרור ואת ההסתה נגד ישראל במוסדותיהם החברתיים. הרי אפילו עכשיו, כאשר ה"שותף לשלום" הבעייתי של ישראל טוחן תביעות מקסימליסטיות חבוטות, אומר לנו דובר ממשלתי ישראלי להתעלם מהרטוריקה, כי עלינו לשפוט את אבו-מאזן על פי מעשיו אחרי הבחירות ברש"ף.

אך דובר זה שוכח כיצד ההכרזות החוזרות ונשנות של עיקרי האמונה "הפלשתינאית" מתקבעות בתודעת הציבור שלהם. בתי ספר, מסגדים, וכעת "המתונים" מוודאים שכולם יאמינו בתפיסה שעצם קיומה של מדינה יהודית מבטא עמדה בלתי מוסרית מול תביעתם ל"זכות השיבה", ושירושלים שייכת להם ורק להם. במהלך שנות אוסלו, התעלמנו מדיבורים כאלה ואז הופתענו שלא התחוללה תמורה בגישתם, ובמקומה קבלנו אלפי הרוגים ישראלים ופלשתינאים.

השלום לא יתאפשר כל עוד מלחמה טוטאלית ושנאה תהומית ימשיכו לשלוט בתפיסה הערבית. ישראל לא תקבל יותר מהפסקת אש רעועה, עד שיטופל הסרוב הערבי לקבל את המדינה היהודית. השליח האמריקאי לשעבר, דניס רוס, קבע שוב ושוב שאפילו הערבים המכירים בישראל, עושים זאת כהכרה במציאות הנוכחית, ומעולם לא הכירו בלגיטימיות של ישראל.

דוברי השמאל והימין מציגים את עמדותיהם, אך שני הצדדים יכולים לטעון שדעת הצד השני אינה אלא ספקולציה. אני רוצה להציע לפחות סימן אחד אובייקטיבי שבעזרתו נוכל למדוד שינוי אמיתי בגישת הערבים. עד כמה הם מכבדים אתרים מקודשים ליהדות? האם הם מכירים שליהודים יש תביעות מוצדקות לאתרים אלה?

בחברון עמלו הערבים להשאיר את היהודים מחוץ למערת המכפלה. כששלטו המוסלמים במערה, לא הורשו היהודים להכנס לתוכה והוגבלו לגרם מדרגות, שנבנה במיוחד עבורם ושלא הוביל לשום מקום. בעוד שניתן להאשים את ממשלות ישראל במזימות, בפחדנות או בדיפלומטיה - תפילת יהודים אינה מותרת על הר הבית משום שהוואקף המוסלמי אינו מתיר זאת. המוסלמים איימו לפתוח בהתקוממות אימתנית אם יהודים (או נוצרים) יעזו לבנות על ההר בית תפילה שאינו מסגד. הוואקף הוביל את המאמצים להרוס את השרידים הארכיאולוגיים של בית המקדש היהודי ולאסלם את ההר באמצעות מים ממעין זאם-זאם שבמכה. ישנן עוד דוגמאות אין ספור, מפרעות תרפ"ט בחברון, דרך מבצעיה של ממלכת ירדן לטיהור ירושלים מנוכחות יהודית בשנים 1948-67, ועד לחילול קבר יוסף בתקופה האחרונה.

אני חושש שאם תימשך מדיניות האשליות, לא אצליח להגיע לחברון לעולם ולא אוכל להתפלל במערת המכפלה. ראיתי דוגמא לאתר המקודש ליהדות שנמצא תחת שלטון ערבי, כאשר עליתי לפני כמה שנים להר נבו בירדן "המתונה". אשתי הבחינה שהיו כמה ציונים מוסלמיים ונוצריים בהר נבו, אותו הר שממנו השקיף משה רבנו על הארץ המובטחת, אותו אתר הקשור עמוקות להיסטוריה ולמסורת היהודית. היא פנתה למדריך הערבי ושאלה מדוע אין במקום שום זכר ליהדות. הוא ענה ביובש, "אין יהודים בירדן."

זהו הסימן הבסיסי. כשיהודים יראו שערבים מכירים בקדושה ובלגיטימיות של רגישויותיהם הדתיות, הם ידעו שקיימת תקוה אמיתית לשלום, לכבוד הדדי בין כל הקהילות ולהכרה בזכויות האזרחיות של כל בני האדם.

ד"ר ריצ'רד בנקין, 27/1/2005

יו"ר ועד הפעולה הבינלאומי לשחרור סלאח אדין שועייב צ'ודהורי


חזרה למאמר הנוכחי