מאמר מאת אשר שלאין

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

ההגדה של ארבעת ראשי השב"כ

חכמה, רשעות, תמימות - וכמה שאלות

כ"משקל נגד" להישג העיתונאי של "מעריב" בעניין הבנות ג'נבה, בא "ידיעות אחרונות" וממחזר את הכרזת איילון-נוסייבה . כדי שהדבר יהיה בגדר חדשות, בנה העיתון בחכמה רבה פורום של 4 ראשים-לשעבר של שירות הבטחון הכללי - אנשים האמורים להכיר היטב את "הצד הפלשתיני" ולהבין טוב מהאחרים את צרכי הבטחון של המדינה - ותמונת חתימותיהם על המסמך מוצגת לקורא.

המשתתפים ביקרו את המדיניות של ממשלות ישראל, לרבות אלו שתחתן שירתו, והמליצו על מדיניות של נסיגה אל הקו הירוק, כולל הערכות על יכולתם המוגבלת של המתנחלים להתמודד נגד פינוים. נתיחס תחילה לדברים של שניים מהם.

כרמי גילון יודע כי "נכון להיום אנחנו עסוקים רק בסיכול הטרור, למה? מפני שהוא תנאי להתקדמות מדינית". הוא מציע: "במקום לבנות את האמון ואחר כך את ההסכמות, מגיעים להסכמות עכשיו, ואז... מתחילים לעסוק בשלבים עד להגעה להסכם", שכן "אם נתמיד בסכסוך עם הפלשתינים המדינה הזאת תלך מדחי אל דחי". משמע: הטעות היא בדרישה להסתלק מהטרור עכשיו ובכלל מהצורך ליצור אמון. לפי ההגיון שלו יש להגיע להסכם מרחיק-לכת יותר גם בלי להאמין שישמרו עליו. האם בכוח הגיון מבריק כזה הוא גם ניהל את השב"כ ונשא באחריות לאבטחתו של יצחק רבין? האם זהו ראש חכם, או תמים, או מה?

אברהם שלום קובל על הרישעות של ישראל (בלשונו: התנהגות מחפירה). הוא ביקר (אמנם בצדק) התיחסות שחצנית ומביישת של ישראלים כלפי ערבים. האיש טוען ש"כל ההתנהגות הזאת היא תוצאה של הכיבוש".

אני מבקש לראות זאת אחרת. לאמיתו של דבר, לישראלים רבים חסרה ההכרה בחשיבותו של כבוד, הן של הזולת והן של עצמם. יש כאן ליקוי בתרבות שלנו, שאמנם משפיע לרעה על התנהגותנו עם אוכלוסיה שבשליטתנו - אך נזקו רב גם בין אזרחי המדינה. זלזול בכבוד, בשני הכיוונים, הוא הרה-אסון, ואכן מתגלה בחומרה רבה במיוחד ביחסים עם הערבים. מתן כבוד ראוי, הן ליהודים והן לערבים, דרוש מייד. האם מסמך איילון-נוסייבה מבטא כבוד כזה?

כידוע, הכרזת איילון-נוסייבה כוללת בין השאר את היסודות הבאים:

• מדינה לעם הפלסטיני ומדינה לעם היהודי, לפי גבולות הקו הירוק;

• פינוי כל המתנחלים מהשטח הפלסטיני;

• פליטים פלסטינים יחזרו אך ורק למדינת פלסטין;

• "המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, והקהילה הבינלאומית תערוב לביטחונה ולעצמאותה";

• "הסכסוך הישראלי-פלסטיני יבוא לכלל סיום."

מהשיח המופיע בכתבה, ברור שארבעת ה"ראשים" אינם מוטרדים כלל, לא מהרס מפעל ההתיישבות ביש"ע ולא מהפקרת האוכלוסיה הפלשתינית לשלטון פושע ואכזר - ובכך כידוע יש להם שותפים פוליטיים רבים.

אך האם אין מקום לשאול את ארבעתם, כמי שהיו מופקדים על בטחון המדינה, איך הם רואים את תפקיד הקהילה הבינלאומית כערבה לבטחון ולעצמאות של מדינת פלסטין?

מעניין לציין, קודם-כל שהמסמך אינו מזכיר כלל את בטחון מדינת ישראל. לכאורה, כוחות הבטחון של ישראל אמורים להספיק כדי להבטיחו.

ב"תכניות שלום" קודמות אמרו לנו, שבמקרה של פגיעה בבטחוננו מצד הפלשתינים נוכל תמיד, "בהיותנו החזקים", להחזיר את המצב לקדמותו. לא עוד! לפי ההסכם הזה כוחותיה של ישראל לא יהיו רשאים לפגוע בבטחון ובעצמאות של המדינה הפלשתינית בשום מקרה - ועל כך נהיה אחראים בפני הקהילה הבינלאומית.

מזה זמן משתדלים לקיים החתמה המונית על המסמך הזה. אולי מישהו מתנדב להבהיר, לפחות את הנקודה הזאת, לאלה שטרם חתמו עליו?

אשר שלאין , 30/11/2003


חזרה למאמר הנוכחי