מאמר מאת אהוד טוקטלי

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

הביטו פנימה

החברה הישראלית מזכירה לי בדיחה חבוטה. קשישה אחת מדברת עם נכדתה המודרנית על חלוקת תפקידים בין המינים. "פעם הגבר היה לובש את המכנסיים," אומרת הסבתא, "והאשה היתה עושה לו כבוד כמו למלך. קחי למשל את סבא שלך ואותי. כל ההחלטות הגדולות היו התחום שלו ואילו אני הייתי מחליטה רק בעניינים פעוטים." הצעירה המזועזעת דורשת הסברים. "פשוט מאד," אומרת הסבתא, "סבא היה המחליט הבלעדי בנושאים החשובים, כמו למשל מחירי הנפט והמלחמה הקרה בין הסובייטים והמערב. לי נשאר להחליט רק על דברים קטנים, כמו ניהול התקציב המשפחתי, איזה רהיטים נקנה ואיך נחנך את הילדים"...

כמו הסבא, ישראלים רבים משקיעים זמן ומרץ בוויכוחים על פוליטיקה גבוהה, ולעתים קרובות מתעלמים מן המציאות היום-יומית. מאז מלחמת ששת הימים, החברה שלנו שקועה בוויכוח כפייתי על שלום ובטחון. לפעמים אנחנו נדרשים גם לנושאי כלכלה, ולעתים נדירות גם משלמים מס שפתיים לנושאים חברתיים ומדקלמים כמה סיסמאות על שוויון וערכים דמוקרטיים. רבים נוטים להאמין שנמצא זמן וכח לטפל בבעיות אחרות - אחרי שיבוא השלום. יש גם כאלה המטפחים אמונה מיסטית שהשלום עצמו יפתור את כל הבעיות, שכן הסכסוך הוא שורש כל הרעות בחיינו.

אולי הגיע הזמן להקשיב לסבתא. למרות שהנטיה לויכוחים פוליטיים סוערים מצביעה כנראה על אכפתיות ומסירות לעניין הלאומי, מה שקובע באמת את איכות חיינו הן ההחלטות "הקטנות" שלנו. אם נמשיך להזניח את החברה שלנו, ייתכן שלא יישאר לנו עבור מה להלחם.

מדינת ישראל נוסדה ע"י מהפכנים בעלי חזון שהיו נחושים לשנות את פני ההיסטוריה. כמו רדיקלים אחרים, היו המייסדים מוכנים להקריב פרטים שוליים למען המטרה הגדולה. בין אם עשו זאת בכוונה תחילה או בתום לב, הם השתמשו בבעיות חיצוניות כדי לטשטש מתחים פנימיים. רבים ממנהיגינו עמלו לגייס את הציבור למען מטרות לאומיות וביטלו כל שאלה אחרת כפחות חשובה ופחות דחופה.

למרבה האירוניה, המנטליות המגויסת של הציונות המוקדמת הניבה שתי תוצאות שליליות מבחינתה. אחת - רבים מרדו בדיכוי רוחו של הפרט ומתוך כך הגיעו לשלילת הערך הציוני של חרות מדינית לעם היהודי. שניה - הזנחת רווחתם החברתית, הכלכלית והתרבותית של ישראלים רבים, ערערה את הסולידריות החברתית שלנו ואת חוסננו הפנימי. כמו בגוף האדם, המערכת החיסונית של החברה שלנו מאבדת את יכולתה להתמודד עם איומים חיצוניים, בגלל תקופה ממושכת של תזונה לקויה והרגלים מזיקים.

נראה כי הפצע העמוק ביותר במרקם החברתי שלנו הוא תחושת חוסר השוויון. איך אפשר לצפות מצעיר או צעירה לתרום לחברה שאינה מציעה שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה או שאינה מכבדת את מורשתן של כל קהילותיה? "התרבות הרשמית" של ישראל מייצגת מיעוט קטנטן השולט מזה שנות דור במערכת הריכוזית שלנו. החוג השליט אוחז בכל עמדות הכח בפוליטיקה, בכלכלה ובחיי התרבות. האוליגרכיה המקומית משמרת את כוחה באמצעות תמיכתם הפעילה של קבוצות אליטיסטיות מבחוץ. התופעה מטילה צל כבד על מהותה של ישראל כדמוקרטיה ושוללת את חרותם של אזרחיה.

שלא כמו פיאודלים בימי-הביניים, האוליגרכים בני-ימינו אינם יכולים לצפות מההמונים המודרניים שיקריבו את חייהם למען תפארתם של מעטים מורמים-מעם. לפיכך, הם מפעילים מערכת של אינדוקטרינציה בכלי התקשורת ומסיחים את דעתנו מן המציאות שבה אנו חיים אל "הפוליטיקה הגבוהה" שלהם. שטיפת מוח שיטתית זו מצופה בשכבה נוצצת ומתוקה של בידור שטחי ובילויי פנאי מפתים.

התרופה למחלה זו פשוטה: הביטו פנימה.

כבו את הטלוויזיה ופתחו ספר. הביטו פנימה וגלו את עולמכם האישי, פתחו את כשרונותיכם, עצבו את ערכיכם, גבשו דרך חיים משלכם, לימדו את חכמת מורשתכם, התמקדו ביצירה מקורית משלכם, הושיטו יד לשכניכם, סייעו לנזקקים, התגברו על פיתויי צריכה מיותרת - בקיצור - הביטו פנימה והיו עצמכם, היו חופשיים! כמו הסבתא, הביטו פנימה לבתיכם ולמשפחותיכם, טפחו את קהילותיכם, עצבו את גורלכם - והניחו לסבא לקשקש על מלכים ומלחמות.

אולי זה נשמע פשוט, אך זה לגמרי לא קל. אדם בודד יתקשה מאד לעמוד כנגד שטיפת המוח ההמונית. אם ימצא שותפים שיקימו קהילה תומכת, ייתכן שיהפוך את המשימה ליותר אפשרית. ככל שהדבר יישמע מוזר, אנו עשויים לגלות ששחרור עצמי מעול האוליגרכיה עשוי בהחלט לחזק את החברה הישראלית ולשפר את יכולתה להתמודד גם עם אתגרים חיצוניים. פחות אחידות עשויה להניב יותר אחדות. יותר חופש וסובלנות בביתנו עשויים להיות המפתח לשלום והרמוניה גם עם שכנינו.

הנסיון מראה שהתשובות לשאלות רבות נמצאות בתוכנו. כל מה שעלינו לעשות הוא - להביט פנימה.

אהוד טוקטלי, 24/6/2004


חזרה למאמר הנוכחי