מאמר מאת דניאל גברון

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

רעיון המדינה האחת

ואירועים בחדשות

אתר דרכי תקוה מלא בהצעות לבניית החברה שלנו בדרך שתאפשר לכל, ישראלים ופלשתינאים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, דתיים וחילונים, לנהל את חייהם ולבטא את דרכיהם הדתיות, התרבותיות והחינוכיות. הרעיונות נועזים, מרעננים ומעוררי מחשבה, אולם רוב משמעותי של הישראלים והפלשתינאים מתקשים לעשות את קפיצת המחשבה ולדמיין לעצמם מציאות של ישות אחת לשני העמים. כמעט כל מי שאני מדבר אתו אומר לי שהצעה כזו היא אוטופית, לא מעשית או אפילו לא מציאותית בעליל.

האתגר העיקרי לכל מי שמציע סוג כזה או אחר של מדינה אחת הוא לתאר לרוב הספקני איך ייראו חיי היום-יום בישראל / פלשתין, קונפדרציה, קונדומיניום, ישראטין, פלישתראל או מדינת ירושלים. אפשר אולי לדמיין זאת אם ננסה לתאר לעצמנו כיצד היו מתרחשים אירועי השנים האחרונות, אם אחד המודלים האלה היו מיושמים, במקום הנסיונות להקים מדינה פלשתינאית לצד ישראל.

ללא ספק, האירועים הדרמטיים ביותר בשבועות האחרונים היו החיסולים הממוקדים של שייח' אחמד יאסין ועבד-אל עזיז רנטיסי. נניח לשאלות אם פעולות אלו היו מוצדקות, נבונה או מועילה, ונבחן מה היה קורה במדינה מאוחדת, פדרטיבית, קונפדרטיבית או ב'דמוקרטיה קהילתית'.

בישות שכזו, יאסין ורנטיסי היו נעצרים - ככל הנראה בידי יחידת משטרה משותפת ישראלית-פלשתינאית - ועומדים למשפט. אכן יאסין כבר נשפט בעבר ונמצא אשם בבית משפט צבאי ישראלי, אך שוחרר לאחר נסיון ההתנקשות הכושל נגד מנהיג החמאס ח'אלד משעאל בידרן. יתר על כן, יאסין המשיך להסית לאלימות. הוא ורנטיסי היו רחוקים מדמויות של צדיקים. ובכל זאת, הריגתם היתה מקרה ברור של הוצאה להורג ללא משפט.

בהיותו אזרח ישראלי, נפל גורל שונה בחלקו של שייח' ראאד סאלח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית. הוא נאסר וממתין למשפטו באשמת עידוד הטרור. הוא יישפט בבית משפט חוקי ויקבל הזדמנות להגן על עצמו. אם סאלח יימצא אשם, ייתכן שהרבה ערבים אזרחי ישראל לא יאהבו את פסק הדין, אך לא סביר שעונש המאסר שייגזר עליו ירתיח אותם ואת אחיהם הערבים באותה מידה שקומם אותם הרג יאסין ורנטיסי. כמעט שאין צורך להוסיף ש"חיסול ממוקד" נגד סאלח לא היה עולה על דעת איש, ובוודאי שלא מגיע לכלל ביצוע.

הבה נעיף מבט השוואתי דומה אל אירועי האלימות הטראגיים של ספטמבר 2000. נערכו הפגנות אלימות גם בשטח ישראל וגם בשטחי הרשות הפלשתינאית, אך התוצאות היו שונות לחלוטין. בישראל נהרגו שנים עשר ערבים אזרחי ישראל ופלשתינאי אחד מירי המשטרה. הסדר הושב במהירות על כנו, התנגשויות נוספות נמנעו, והוקמה וועדת חקירה רשמית. נכון שהרבה ערבים ישראלים - אולי רובם - לא מצאו סיפוק במסקנות הוועדה, אך המצב בתוך ישראל נשאר רגוע, למרות שהוא רחוק מאידיאלי.

בניגוד לכך, העימות בין כוחות הבטחון הישראליים לבין הפלשתינאים ממשיך להשתולל, עם אלפי הרוגים בשני הצדדים, אלפי פצועים, אלפי עצורים, הרס נורא של רכוש, נזק כלכלי לשתי החברות, ונזק פסיכולוגי ארוך טווח לישראלים ופלשתינאים גם יחד. אילו היו הפלשתינאים אזרחים של ישות ישראלית-פלשתינאית אחת, ניתן להניח בבטחון שהיה נעשה מאמץ רב יותר להשתלט על האלימות, ושהיתה מתנהלת חקירה כזו או אחרת. במלים פשוטות: אתה לא מנהל מלחמה נגד אזרחיך-שלך, אתה מפעיל את המשטרה.

בנוגע למעגל האלימות הנוכחי, עם פיגועי ההתאבדות המתמשכים ופעולות התגמול הישראליות, ניתן לקבוע כי אילו היתה רשות לאומית כוללת - ואין זה משנה איזה מן המודלים של 'דרכי תקוה' היה מיושם - כוחות הבטחון שלה היו נמצאים בשטח ומשתלטים על האלימות וההסתה בכל מקום. בתי המשפט של הישות הזו היו אוכפים את סמכותם בעזה ובירושלים, בתל אביב ובשכם, בחברון ובחיפה.

מציאות כזו לבטח היתה מניחה את דעתם של הישראלים החרדים לבטחון. יחד עם זאת, אם כל אזרחי הארץ יהיו חופשיים לחיות על פי אמונתם ודתם, מנהגיהם העדתיים, התרבות שיבחרו ומערכת החינוך שיעדיפו, שום פלשתינאי לא ימצא צידוק להתנגד לכך. ישות אחת, גם אם תעוצב להעניק לאזרחיה אוטונומיה מירבית, היא ללא ספק הפתרון הטוב ביותר למצבנו הנוכחי.

דניאל גברון, 13/5/2004


חזרה למאמר הנוכחי