מאמר מאת ישראל בונאן

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

איך הם יכולים?

לפני זמן לא רב, מישהו בארץ הקודש נהרג. היו אנשים ששמחו להפטר ממנו והיו אחרים שראו בו קדוש מעונה. אדם אחד, שני פסקי דין.

ראינו ושמענו את תגובת הפלשתינאים, את אבלם ואת קריאות הנקם שלהם. שאלנו את עצמנו, האם היה מישהו שעצר לחשוב שהוא ממש תכנן ופקד על פעולות רצח של אנשים חפים מפשע? אפילו שמעתי שאזרחי ישראל הערבים הכריזו על יום אבל. איך הם יכולים?

איפה הרגש שלהם לקורבנות תמימים, איך נוכל אי פעם לשכוח אטימות כזו?

כדאי שאבהיר מיד בהתחלה שאני לא מצדיק פעולות תגמול או מעשי הרג. אם כך, מדוע פלטתי אנחת רווחה כששמעתי על מותו? פלשתינאי כנראה יסיק מזה שכל הישראלים, לא - כל היהודים כנראה הרגישו מה שהרגשתי אני, וככל הנראה הוא גם צודק. זו עדיין זכותו להרגיש שהוא היה "המנהיג הרוחני שלי" והם הרגו אותו. איך הם יכולים?

ובתשובה תחזור ותשמע המנטרה, איך נוכל אי פעם לשכוח את השרירות של המעשה נגד "מורנו הרוחני" האהוב?

עלינו להעמיד לעתים מראה מול נשמותינו, לבחון היטב את רגשותינו ומחשבותינו. אין לנו שליטה על מחשבות ורגשות כאלה! למרבה הצער, ניתן אולי להדחיק אותם, למנוע מעצמנו לפעול בפזיזות על הבסיס שלהם, אך אין לנו שליטה על פלישתם הבוטה לתוך נפשותינו. לכעס, לקנאה, לשנאה וכו' יש נטיה לחלחל לתוך התת-מודע שלנו בזמנים מאד לא מתאימים. בקיצור, אנחנו בני אדם.

אז מה עלינו לעשות? להתעלם מרגשות כאלה? האם אנו מכירים בהם? ואם אנו מכירים בהם, האם עלינו לפעול לפיהם? אם החמצתי שאלה בסדרה האחרונה, קוראים יקרים, אנא מלאו את החסר.

בעלי מצפון שואלים את עצמם שאלות ובוחנים את מניעיהם. אולי הם לא ישנו את מעשיהם בחיי היום-יום, אך הם שואלים בכל זאת את עצמם ואת מניעיהם לגבי מעשיהם ואופן התנהגותם. לעומתם, אלה שמאמינים ברעיונות מוחלטים, אינם בוחנים את מעשיהם בשום מקרה. הם צודקים בגלל הפירוש (או הסילוף) שלהם ל"ספר הקדוש", או שהם צודקים בגלל הזכויות "המלכותיות, הדיקטטוריות או הכספיות..." שהעניקו לעצמם. לכן הם לא בוחנים את עצמם, ומכאן העריצות במחשבותיהם ובמעשיהם. לכן, קוראים יקרים, שאלו את עצמכם שאלות.

מעגל האלימות, נקמת הדם, קראו לזה מה שתרצו, זו תופעה מטורפת והיא תהיה נצחית. אלא אם אנשי המצפון ישאלו, יהרהרו ויבחנו איך ניתן לעצור את השגעון.

אז מה עכשיו? האם אנו שונאים יותר אלה את אלה בגלל אטימותנו או שרירותנו? האם שכחנו במה האמנו פעם ונכנענו לרגשותינו הבסיסיים? האם נניח לרגשות האלה לשלוט במעשינו? אם החמצתי שאלה בסדרה האחרונה, קוראים יקרים, אנא מלאו את החסר.

אז מה עכשיו? עצה פשוטה תספיק, שובו להיות מה שהנכם. אם כישראלי אתה מתעב את רעיון התגמול - היה כן עם עצמך והמשך להוקיע אותו. אם אתה פלשתינאי או ערבי ישראלי וניצבת איתן כנגד פיצוצי טרור, היה כן עם עצמך ולמען השם, אל תפסיק להרים קולך נגדם, כעת אפילו יותר.

אל תניחו לרגשות הזמניים ולמחשבות השוחקות להשחית את מעשיכם, כי אנו אחראים רק למעשינו ולא למה שאנו מרגישים וחושבים. ואל תשכחו לסלוח לצד השני על מה שנראה לכם כחטאיו ולשחרר את עצמכם מרגשותיכם, כי יש מספיק אשמה רגשית אצל כל המשתתפים.

וגם זה יעבור, ואנו נשוב לעסקי הסכסוך, או הלוואי שנשוב לחיות ולחפש פתרונות, ביחד, ואז לא נצטרך לחכות למכנה המשותף הגדול ביותר, אמא אדמה ועפרה, שתזכיר לנו עד כמה אנחנו באמת שווים.

ישראל בונאן, 29/4/2004


חזרה למאמר הנוכחי