מאמר מאת עו"ד אילון ירדן

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

סוף סוף השלום כבר אינו סחורה

במאמר שפרסם ב"הארץ" ביום 29/1/2004 קובל מירון בנבנשתי על כך, שהשלום אינו עוד סחורה מבוקשת בישראל. לטענתו ניצבת ישראל בפני מתקפת שלום חסרת תקדים מצד שכנותיה: סוריה רומזת על נכונות להגמיש עמדות ביחס לנסיגה מרמת הגולן; סעודיה מחדשת יוזמת שלום שלא תכיר בזכות השיבה; קדפי מציג עמדות מתונות ובלתי צפויות; מצרים עוסקת בדבקות בהשגת הודנה. לנוכח מתקפה זו ניתן היה לצפות שישראל תבדוק את כדאיותן של עסקות השלום המוצעות לה, ולא תדחה אותן על הסף בתירוצים שונים.

בנבנשתי קובל אפוא על כך שאף כי המחיר שישראל צריכה לשלם עבור השלום ירד פלאים בהשוואה למחירו בעבר, אין ישראל מוכנה לשלם את המחיר. מה שנראה בעיני בנבנשתי התנערות מהשלום כחזון, נתפש בעיני דווקא כהתפכחות מהזיה, כשלב של התבגרות בחיי החברה הישראלית. לא שאני שוחר שלום פחות מבנבנשתי, אלא שמזה מספר שנים מנסה אני להחדיר לתודעה הישראלית, ששלום אינו מטבע עובר לסוחר, אלא זכות יסוד במשפט הבינלאומי המודרני, שכלל לא צריך לשלם בעבורה, כשם שאין לשלם עבור האוויר שאנו נושמים.

על פי תפישת המשפט הבינלאומי לכל עם הזכות לחיות בשלום עם שכניו, לא רק מבלי שישתמשו נגדו באלימות, אלא אף בלא שיאיימו להשתמש בה, גם אם יש להם סכסוכים עמו. מצב של שלום יכול לשרור אף בשעה שצדדים נמצאים במצבי סכסוך קשים, כל עוד קיימת נכונות מצדם לפתור אותם בדרכי שלום, היינו, בלא אלימות.

המשטר הבינלאומי שכוננה מגילת האו"ם אמור להשליט במישור הבינלאומי יחסים הדומים לאלו שמשליט המשטר הפנים מדיני. מדינה הנוקטת תוקפנות היא עבריינית ומבצעת פשעים נגד השלום ואף נגד האנושות. כל תוקפנות נחשבת לעבירה, אך יש דרגות שונות של חומרה בעבירות השונות. תוקפנות שמטרתה רצח עם נחשבת לחמורה שבעבירות, בדומה לרצח בכוונה תחילה במישור הפנים מדיני. מבחינה זו, התוקפנות של מדינות ערב ושל הפלסטינים נגד מדינת ישראל מהווה עבירה של רצח עם, כיוון שמטרתה המוצהרת הייתה תמיד להביא לחיסול הקיום היהודי בארץ, ולא רק להשתלט על הארץ.

מרגע שהמלחמה הופללה על ידי המשפט הבינלאומי, שוב אין עוד צורך לעגן את השלום בהסכמים, כפי שהיה נהוג בעבר. הסכמי שלום הם מיותרים, ולראייה, לגרמניה אין הסכמי שלום עם שכנותיה, ואף על פי כן חיה היא בשלום איתן. החתירה המוצהרת של ישראל לכונן הסכמי שלום עם כל המדינות הערביות, מבוססת אפוא על אי הבנת המצב המשפטי השורר היום בעולם. כל עוד תחתור ישראל להסכמי שלום, כי אז תידרש היא לשלם עבורו, כפי שמקובל בכל הסכם. רק אם תשכיל ישראל להבין, שהזכות לשלום היא מוחלטת ובלתי ניתנת למסחור ולמיקוח, כי אז תוכל היא להשיג שלום מבלי לשלם בעבורו, מבלי לוותר על שום אינטרס הנחשב חיוני בעיניה.

לישראל זכות יסוד לשלום ולביטחון, שהיא בעלת מעמד חוקתי עליון, וחבל שאין היא מודעת לכך. כל עוד נאמין שהשלום הוא סחורה, השאלה היחידה שעליה נתווכח היא, מהו גובה המחיר שלה בשטחי מולדת, בהשבת פליטים, בחלוקת ירושלים ובנכסים אחרים המוחזקים על ידינו. כל כך הורגלנו לחשוב ששלום תמורת שטחים זו נוסחה מקודשת שאין להרהר עליה, ושכל תהליך מדיני שלא יכלול מסירת שטחים לשכנינו הוא בגדר בגידה באידיאל השלום עצמו – עד שאין אנו מודעים לכזב הטמון בגישה זו.

האדישות ליוזמות השלום הנוכחיות לא נובעת, לצערי, מזניחת הנוסחה של "שלום תמורת שטחים", אלא רק מחוסר אמון ביכולתו ובכוונתו של הצד השני לספק את סחורת השלום עצמה, גם אם יקבל מאתנו הכל תמורתה. רק אם נצליח להשתחרר מתודעת השלום הכוזבת שלנו, ונאמץ במקומה, בנחישות ובמוצהר, את הרעיון כי שלום אינו סחורה שיש לשלם בעבורה מחיר כלשהו, כי אז תפתח סוף סוף הדרך לשלום אמת עם שכננו.

אילון ירדן, 5/2/2004


עו"ד אילון ירדן פרסם 5 ספרים על מדיניות וחוק.


חזרה למאמר הנוכחי