שושנה ויג:

לא יכולתי לעמוד במעמסה הזאת לראות את מתיישבי הגוש, את תושבי שדות, ניסנית ועוד מושבים שנבנו לתפארת, נעקרים מעל אדמתם. אולם התמונות רדפו אותנו מעל מסכי הטלוויזיה. בני הבכור שזכר את הבית שבו בילה, הביט במסך ובכל פעם כשהראו את הבתים ההרוסים הוא היה זועק "שברו לנו את הבית".

ובאמת, היום אני חושבת על המתיישבים, מנסה לשער מה עומד להתחולל בחייהם ואומרת לעצמי, פשוט כך, "לא עלינו". לא עלינו והלוואי לא עליהם לחוות תהליך כזה של עקירה מביתם. כיצד יוכלו להביט בפני ילדיהם בשעה שיצטרכו להסיר את התמונות מעל הקירות, כיצד יוכלו לארוז את הבגדים מארון הבגדים ולהיעקר מביתם? אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את ההרגשה הזאת. לעזוב את הגינה שטיפחת, לעזוב את המטעים שנטעת. לעזוב את הבית שלך.


קראו את המאמר השלם

סגור חלון