בכל מקום שאני נמצאת, אני עם ישראל

סיפורה של נוצריה ציונית

מאת אוטה הנטש

למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלם לא אשקוט, עד-יצא כנגה צדקה, וישועתה כלפיד יבער.
(ישעיה, סב,א)

חלק ראשון:

התחלתי לכתוב על יחסי עם ישראל ביום הולדתי הששים. מאוחר יותר, הרחבתי את היריעה למען המדור המקומי בעתון היומי שלנו, וספורי פורסם במאי 2004 תחת הכותרת "הארץ לעולם אינה עוזבת אותי".

ספורי אינו מהווה בשום פנים בקורת או שיפוט של המצב הפוליטי הנוכחי, אלא עדות אישית המבוססת על אמונתי בדברי הא-ל, ועל חוויותי האישיות.

נולדתי בברלין, 17/1/1933 וחונכתי עם אחותי הבוגרת בבית של הורים דתיים. בתקופת הכשרתי כרקדנית קלאסית, זנחתי את כל חובותי הדתיות, למעט ביקורים מזדמנים בכנסיה ותפילות הערב שאותן אמרתי מאז שאני זוכרת את עצמי. הקריירה שלי בתיאטרון ארכה שמונה עשרה שנה, ולאחר לימודים נוספים, הייתי לפיסיותרפיסטית בשנת 1974. פגשתי את בעלי השני, שהיה מטופל שלי, בשנת 1978. הכפר הקטן ווסינגן, במחוז ביסינגן, היה לביתי החדש. ביוני 1981 התחלתי ללמד פיסיותרפיה בקולג', שם עבדתי בהנאה עצומה עוד שמונה עשרה שנים.

בטקס החניכה שלי, בשנת 1953, קבלתי פסוק מן התנ"ך שהיה אמור ללוות אותי למשך כל חיי:

בטח אל-ה' בכל לבך; ואל-בינתך אל-תשען. בכל דרכיך דעהו; והוא יישר ארחתיך.
(משלי, ג, ה-ו)

במשך שלושים ושש שנה, לא היו חיי מבוססים על זאת. לצערי, עשיתי החלטות חשובות רק בעזרת מוחי הקטן והמוגבל.

באוקטובר 1977 ביקרתי באושוויץ. במשך זמן רב לא מצאתי בקרבי מילים. אך מאז תפסה ישראל חלק חשוב במחשבותי.

באוקטובר 1989, לאחר ששמעתי הרצאה בכנס של "האגודה הבינלאומית של אנשי עסקים נוצריים", השתתפתי בסמינר לאמונה שנערך בבאד-ליבנצל ביער השחור. בעקבות זאת חזרתי לאמונתי בישו המשיח. במהלך הסמינר, קבלתי את הפסוק ממשלי ג, ה-ו, כדי שילווה אותי, למרות שלא זכרתי שקבלתי את אותו פסוק עצמו בצעירותי. מאותו רגע, הפך פסוק זה לחלק חשוב מחיי.

לאחר שובי אל האמונה, קראתי את כל כתבי הקודש בפעם הראשונה בחיי. נדהמתי מן המילים במכתבו של פאולוס אל הרומאים, פרק 9-11. נראה היה שקריאת הא-ל ליהודים התגשמה במלואה במצבה הנוכחי של ישראל, וכך גם שיבתי אל שרשי אמונתי. במרוצת השנים הבאות גברה מודעותי לאמת שבדברי הא-ל וביחסיו עם עמו הנבחר, בני ישראל, ועם שאר העמים. דרך קריאה חוזרת ונשנית בכתבי הקודש, שיחות רבות עם מאמינים אחרים וסמינרים שונים, התגבשו והתבהרו השקפותי. כנוצריה אדוקה, אהיה תמיד קשורה לעם שבחר הא-ל לפני אלפי שנים, כי האמונה בתוכניתו הקדושה של הא-ל לישראל ולאנושות אינה מותירה לי שום אפשרות אחרת. נבואות רבות כבר היו למציאות ועדיין הן מתגשמות בימינו לנגד עינינו ממש.

באפריל 1993, שאיפתי, שהתגברה במשך שלוש שנים, התגשמה בדרך נסית! הייתי בדרכי לישראל בפעם הראשונה. באוקטובר 1992 תכננתי להצטרף לטיול בישראל, שאורגן ע"י איש הדת שלנו. באותו זמן, בעלי המנוח היה צריך לעבור ניתוח לב שלישי. היה ברור שלא אוכל לנסוע לחו"ל כי בעלי היה אמור לחזור מבית החולים בדיוק באותו זמן. העדיפות הטבעית היתה שאשאר בבית. אך כמאמר שהפתגם, רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

למרבה ההפתעה, נדחה הטיפול של בעלי, שבועיים בלבד לפני מועד הנסיעה לישראל, ובעלי הפציר בי להצטרף לקבוצה. יתר על כן, המקום שביטלתי היה היחיד שעדיין נותר פנוי. זה היה הנס הראשון שקרה לי, אך לא האחרון!

ביום שישי, 17/5/1993, בערך בשתיים בצהריים, נתקעתי ברובע היהודי של ירושלים עם כאבים איומים ברגלי. איש בטחון התקרב אלי והציע עזרה. להפתעתי הגמורה, הוא בקשני לשבת, והתחיל לעסות את רגלי עם מים פשוטים, כשהוא כמעט כורע ברך מולי. עד היום אני המומה בכל פעם שאני נזכרת במעשה החסד המרשים והמרפא הזה, שהוצע לי, אשה גרמניה, ע"י איש בטחון יהודי ששמו היה דוד.

בעלי נפטר בשנת 1994. מאוחר יותר, אחד החברים בקהילתנו הכיר לי את מפעל החסד "צדקה-ישראל" במייזנבאך. בכל ראשון למאי, מתקיימת שם אסיפה גדולה למען ישראל, בהשתתפות כאלפיים ידידי ישראל, החוגגים בתפילות ובסיפור חדשות מישראל.

בשנת 1996 התחלתי לחשוב על נסיעה לישראל לקראת חגיגות האלף השלישי. אך כיצד? התשובה צנחה לחיקי בינואר כפרי בשל. לודוויג שניידר, עתונאי של "חדשות מישראל", נתן הרצאה בקהילה שלי בבלינגן וחילק עלונים שהציעו טיול לישראל. אך התיזמון התנגש עם התחייבות שלי לעבודה בקולג' לפיסיותרפיה. אך הכל-יכול שמע את תפילותי וחברי לעבודה שינו את זמני הבחינות, כך שיכולתי לצאת לנסיעה.

היו בקבוצה למעלה משלוש מאות חברים, שפוזרו בין שבעה אוטובוסים, כשלכל אוטובוס היה מספר וגם שם עברי. רק לאחרונה התברר לי ששם האוטובוס שבו נסעתי היה "אריאל", כשמה של בירת השומרון, הקרובה במיוחד ללבי.

ביום רביעי, 24 ליולי 1996, ביקרנו במעון לקשישים במוצא, שם פגשתי את דב א. יליד לייפציג כבן 82, דב הגיע ארצה בשנת 1935. שוחחתי איתו למעלה משעה והוא הזכיר לי את אבי בפרטים רבים. כשעמדנו להפרד, דב הגיש לי ספר ואמר: "יהיה נחמד מצדך אם תקראי את זה, כדי שתביני אותנו טוב יותר." התחבקנו כמו אב ובתו ובכינו יחדיו. הספר היה תלמוד בתרגומו של ריינהרד מאייר, שאותו פגשתי כעבור שנה במייזנבאך. דב היה היהודי השני שפגש אותי, אשה גרמניה, ברגשי חיבה.

לחלק השני

אוטה הנטש

ביסינגן, זולרנלבקרייז, שוובישה אלב, גרמניה, ספטמבר 2004


קראו על החלומות המתגשמים בהכינגן:

חלק ראשון: ההיסטוריה של היהודים בהכינגן

חלק שני: תולדות בית הכנסת הישן של הכינגן

חלק שלישי: החגים בשנת 2003

קראו אודות החיים היהודיים בהייגרלוך:

הייגרלוך - חלק א'

הייגרלוך - חלק ב'

הייגרלוך - חלק ג'

קראו את ההצהרה הנוצרית בברלין, 11 לספטמבר 2004




כל הזכויות שמורות ל'דרכי תקוה', © 2003-5

'דרכי-תקוה' שומר על זכותו לפרסם חומרים לפי שיקול דעתם של עורכי האתר. עם זאת, כל החומרים באתר זה מתפרסמים על אחריותם הבלעדית של מחבריהם. בעלי האתר ועורכיו אינם מקבלים על עצמם אחריות לשום חומר, אלא אם הם נזכרים במפורש כמחבריו של קטע מסויים.