שמע ישראל

סיפור מאת גבריאלה קרן

ציור מאת גבריאלה קרן

הנשמה היא גלאי רגיש ביותר. היא מרגישה כשטרגדיה מתקרבת. התעוררתי לפני עלות השחר ביום חמישי, 29 לינואר. משהו עמד לקרות. כמה שעות אחר כך, האמבולנסים התחילו להשתולל.

אוטובוס בקו 19 התפוצץ, בדרכו מבית חולים הדסה עין כרם.

זה היה יום עצוב באמת. לא רק שנהרגו אחד עשר אנשים, נוסעי אוטובוס תמימים כמוני, שהיו בדרכם לעבודה או שחזרו מליווי הילדים לבית ספר, אלא שנפצעו עוד חמישים, כמה מהם במצב קשה.

באותו יום, גופותיהם של שלושה חיילים שנחטפו הוחזרו למשפחותיהם, תמורת ארבע מאות מחבלים שהוחזקו בכלא בישראל. גופות החטופים שנהרגו לפני שלוש שנים, נשמרו בהקפאה כדי להסתיר את עקבות העינויים. הוריהם ניהלו מאבק של שלוש שנים כדי לגלות מה עלה בגורל בניהם. לא היה להם מושג מה קרה להם. רחמנות על ההורים של הילדים האלה, וגם כולנו צריכים רחמים.

שמע ישראל...

הלכתי למשרד, שם התנהלה העבודה כרגיל. אבל נראיתי כמו רוח רפאים וחברי לעבודה שאלו כל הזמן אם אני בסדר. לא. לא הייתי בסדר, לבי נשבר, אי אפשר לקחת מראות עזים וכואבים של המציאות ולטאטא אותם מתחת לשטיח.

"חיים עם זה", הם אמרו, כשאני סחבתי את הכאב בפנים. חלק מנשמתי פרח עם הקורבנות, בכה עם האמהות, הפחד התחיל לשתק אותי...

אבל זה לא עצר את המהומה הרגילה, האינטריגות והצעקות, כמו בכל משרד.

אבל ה"אני" האחר שלי, זה ששוחה מתחת לים התודעה, לא הניח לי. הוא הרגיש שכל האווירה הזו יותר מדי מקסיקאית בשביל ישראל התוססת. כדי להמנע מן הכאב, אנו מעמידים פנים שהוא אינו קיים. אנחנו ממשיכים את חיינו הקטנים והשקטים, או לא כל כך שקטים, מודים לריבון העולמים שגם הפעם ניצלנו.

כשהייתי ילדה במקסיקו סיטי, הבנתי שעשירים מתמודדים עם העוני על ידי הפניית מבטם לכיוון השני. הם מתעלמים מהילדים הבוכים שדופקים על חלון המכונית בנסיון נואש למכור להם מסטיק. היפים והאמיצים של ימי נעורי העמידו פנים שהעוני הוא אשליה. רובם הפכו למבוגרים עיוורים, חרשים, משעממים ושטחיים. זו הסיבה שעזבתי את משפחתי, את חברי, את העושר-כביכול, שבאמת היה עוני גמור, ובאתי לישראל. לפני שעזבתי, אמר לי אבי: "זהירות. התדר של רדיו תל אביב לא דומה לזה של הרדיו המקומי במקסיקו." הוא צדק.

אבל למרות העובדה שישראל היא ממש תחנת כח, הצברים מצאו חן בעיני. אפשר לתאר את הצבר כהיפוכו הגמור של המקסיקאי העשיר. יש לו חוצפה, אבל הוא ישר. הוא לא מנומס, אבל תמיד מוכן לעזור. הוא צנוע ומוכן לעבוד קשה.

אז מה קרה ליושר ולסולידריות האלה?

הדברים קרו כל כך מהר בעשרים וחמש השנים הללו. מעולם לא התכנסה אסיפה לאומית חברתית כדי לברר מי אנחנו כחברה, מה קרה להומור המסורתי שלנו שהפך תמיד את הפחד לשמחה? מה קרה למנהיגים ישרים שדברו בכנות והתרחקו מן השוחד? מה קרה לאמת?

היפים והאמיצים של ישראל חיים בארץ ששמה הכחשה, כמו יד נעלמה הקשיחה את לבותיהם.

מה הטעם בצבא חזק כאשר ידינו קשורות ופיותינו חסומים?

אם היה נוחת יצור מן המאדים במזרח התיכון, הוא היה חושב בוודאי שישראל חלשה ואויביה חזקים. אבל זה בגלל שהוא מן המאדים. אנחנו כאן משוכנעים שאנחנו גיבורים וחזקים ובלתי מנוצחים.

כדי לרכך את לבנו הקשה ולשחרר את עצמנו מבית עבדים, כדאי שנתחיל להתפלל.


אודות גבריאלה קרן

השדכן

מחשבות בסבך המבוכה

מאמרים שפורסמו במדורנו 'חדשות ודעות'




כל הזכויות שמורות ל'דרכי תקוה', © 2003-5

'דרכי-תקוה' שומר על זכותו לפרסם חומרים לפי שיקול דעתם של עורכי האתר. עם זאת, כל החומרים באתר זה מתפרסמים על אחריותם הבלעדית של מחבריהם. בעלי האתר ועורכיו אינם מקבלים על עצמם אחריות לשום חומר, אלא אם הם נזכרים במפורש כמחבריו של קטע מסויים.