הגדל תמונה

 

לסלוח לעלי

על פתרונות הגיוניים ועל רגשות אנושיים

מאת ישראל בונאן

אני יהודי יליד מצרים, החי בארה"ב מאז גורשתי ממצרים אחרי מלחמת ששת הימים. הרבה ממה שראיתי וקראתי מסביר את ההגיון והעובדות של המצב הנוכחי במזרח התיכון. אך לפני שמתמודדים עם המצב בהגיון ומחפשים פתרונות מתקבלים על הדעת, צריך לעבור את "המכשול"-כביכול של המצב הרגשי של שני הצדדים. זה לא ממש סטריאוטיפ אם נגדיר את אנשי המזרח התיכון כחבורה רגשנית למדי.

אני מהנדס במקצועי, וכשאני מתמודד עם בעיה אני ניגש אליה באופן רציונלי. אבל אני לא יכול להמנע לפעמים מ"השתוללות" קטנה, כשאני ניצב מול עניין רגשי. אז אני מרשה לעצמי לפרוק את מה שהצטבר אצלי מהמצב, ואז אני מתקרר, ולבסוף מקבל את המצב, אבל לא לפני שאני משתמש בזכותי הטבעית "להשתולל רגשית".

אני מאמין שלפני שנתמודד עם הסוגיות הגדולות של המזרח התיכון, שני הצדדים זקוקים ל"השתוללות" רגשית. כל צד צריך לפרוק את התוקפנות שלו בסביבה מוגנת, כשכל אחד יכול להגיד את מה שאסור להגיד, להביע רגשות עמוקים, כאשר הצד השני מקשיב בלי לשפוט אותו, עד ששני הצדדים ייפטרו מהפסולת הרגשית ויוכלו לחשוב בהגיון אחרי שנרגעו מההתפרצות.

כשלא עושים זאת, אנחנו גוזלים מהדיון את אחד המרכיבים המרכזיים שלו. רגשות המשתתפים הם לא פחות ממחצית המשוואה שעושה אותם לבני אנוש. בסופו של דבר, לא ממשלות יפתרו את הבעיות. הפתרון יצמח מהאנשים שירכיבו את "תערובת המלט" שממנה ניצוק את המבנה החשוב של הבנה הדדית בארץ העתיקה הזאת, על כל התרבויות, הדתות והמסורת שלה.

להדגמה, אני רוצה לספר לכם קטע מ"יציאת מצרים" שלי, הקשור לנושא הזה.

חוץ מכמה חברים שעזבו את מצרים, לא הצלחתי לשמור על קשר עם חברי הוותיקים ממצרים. אנחנו המעטים ששמרנו על קשר, ביקרנו אחד אצל השני ושמרנו על יחסים בריאים. אבל היה אירוע אחד שדי טלטל אותי, אם למעלה מכך:

מאז שנות השבעים, נסיתי לאתר את עלי. היה חשוב לי להודות לו באופן אישי על העזרה שהוא הושיט להורי בזמן שאני הייתי בהמתנה לגירוש ממצרים, אחרי ששת הימים.

לא מזמן קיבלתי מסר מחברים ששאלו אם אני רוצה להתכתב עם מוחמד, שהיה חבר לספסל הלימודים בתיכון ובקולג'. למרות שמוחמד לא היה חבר קרוב שלי, קפצתי על ההזדמנות והתחלתי להתכתב איתו, בעיקר כדי להעלות זכרונות מהזמנים הטובים במצרים.

ברגע מסוים ביקשתי ממנו ליצור קשר ביני לבין עוד כמה חברים, ובאמת התכתבתי איתם. אבל רציתי ליצור קשר עם עלי יותר מכל. מוחמד הבטיח לשלוח לי את כתובת הדוא"ל שלו ואני המתנתי.

אחרי כמה שבועות קיבלתי ממוחמד דוא"ל עם מצגת אור-קולית. המצגת הראתה סידרה של תמונות נוף שלוות ורגועות, אבל ביניהן הושחלה תמונה הידועה של הילד הפלשתינאי המשתופף באמצע קרב היריות, שהיה בתחילת האינתיפאדה השניה, ושבמהלכו הוא נהרג.

פרץ של רגשות עבר בי כמו שריפה בשדה קוצים. הרגשתי שכל מה שהאמנתי בו, כמו לבנות קשר עם אנשים, לטפח יחסים עמוקים, להכיר ולהתיידד עם אחרים - הכל הפך לקשקוש גמור. בסיכומו של דבר - השאירו לי רק את המאפיין החיצוני, את העובדה שאני יהודי.

הרגשתי תחושה צורבת שאני מגורש שוב ממצרים, שאני צריך לעבור בפעם השניה את חוויית הפליט. שוב הפכתי לאחד שהוא לא בן אנוש, שהוא לא אחד שפעם חלק את לחמו איתם במצרים, מישהו שהם פעם הכירו. הפכתי רק ליהודי, ויהודי כמו כל היהודים; שהם חושבים את אותן המחשבות, טוענים אותן טענות, מרגישים אותם רגשות. כלומר, הם הפכו אותי ליהודי שעשו אותו בתבנית אפיה, לפי המרשם העתיק של כל האנטישמים.

באותו רגע, התגובה הטבעית שלי היתה לתקוף בחזרה. רציתי לשלוח להם תמונות של קורבנות ישראלים, של מטוסים מתרסקים לתוך מגדלי התאומים, או כל דבר שיראה "להם" שהסיר לא יכול לכנות את הקומקום "כלי מפוייח". בעצם רציתי לשחוק את דמותם האנושית ולהוריד אותם למכנה המשותף שלהם. אחרי הכל, הם ערבים ומוסלמים שבוודאי חושבים אותן מחשבות, מתנהגים באותה צורה, ומזדהים עם אותן מטרות כמו כל הערבים. בסוף לא פעלתי על פי רגשי הכעס והנקם שפרצו בתוכי, ואני שמח שלא החזרתי להם.

אני לא רוצה שיתקבל הרושם שרק מוחמד היה אשם באירוע. אני מאמין שהוא עשה את מה שעשה כתגובה, אני משער, לסירוב של עלי לבקשותי לחדש איתו את הקשר.

הדבר הקרוב ביותר לסיכום הפרשה היה שכתבתי טיוטה למכתב גלוי לעלי, חברי הוותיק:

אני סולח לך,

    ששכחת מי אני, חבר שלך.

ואני מתפלל לאל,

    שלעולם לא ייתן לי לשכוח שפעם התיידדתי אתך וקראתי לך אחי.

אני סולח לך,

    שחשבת עלי כעל יהודי ולא כעל אדם.

ואני מתפלל לאל,

    שיחדש בי את האמונה ואת נחישותי להיות יהודי כפי שהייתי ותמיד אהיה. כי זה מי שאני, ממש כפי שאתה מוסלמי.

אני סולח לך,

    על שהאמנת שכל היהודים זהים.

ואני מתפלל לאל,

    שיעשיר את העולם במגוון הדעות, ושיפתח את לבנו להתרחק מחשיבה אחידה, מדעה אחידה ומהשקפה אחידה, כי זה חוסנם של כל עם וכל תרבות.

אני סולח לך,

    שייחסת ערך שונה לחיי אדם.

ואני מתפלל לאל,

    שלעולם לא יניח לי לקבל את מותו הטראגי של החף מפשע, בגלל איזון מספרי בין קורבנות או בגלל תחושות נקם, אלא יעזור לי להעריך תמיד חיי אדם כאילו היו חיי שלי.

אני סולח לך,

    שלא רצית ליצור איתי קשר.

ואני מתפלל לאל,

    שייתן לי חוכמה לשמוע את מה שאינך אומר לי.

עלי, אני עדיין רוצה להודות לך על עזרתך להורי, ומייחל ליום שבו לבך ישכנע את שכלך להתייחס אלי כאל חבר.


קול השלום אינו הגיוני

אודות ישראל בונאן

סיפור יציאת מצרים האישית של ישראל בונאן,באתר של היהודים יוצאי ארצות ערב (באנגלית)

או ב: הקדמה -- הסיפור

מאמרים שפורסמו במדורנו 'חדשות ודעות'

האגודה להיסטוריה של יהודי מצרים (באנגלית)

דוא"ל: ישראל בונאן




כל הזכויות שמורות ל'דרכי תקוה', © 2003-5

'דרכי-תקוה' שומר על זכותו לפרסם חומרים לפי שיקול דעתם של עורכי האתר. עם זאת, כל החומרים באתר זה מתפרסמים על אחריותם הבלעדית של מחבריהם. בעלי האתר ועורכיו אינם מקבלים על עצמם אחריות לשום חומר, אלא אם הם נזכרים במפורש כמחבריו של קטע מסויים.