אבנאא' אל-ארדצ

(פלישתראל)

ה א ג ד ה

מאת: היהודי הציוני

א. המשך החלום בקיץ 2000
ב. מצב החלום בחורף 2001

המשך החלום בקיץ 2000

בימים אלה מופצת האגדה "פלישתראל" לכתובות רבות.

בהתחשב בתגובות שכבר קיבלתי, ולאור ההתרחשויות מיום ליום, עלה המשך לסיפור, ואותו אני מביא כאן.

בין מגיבים ובין שותקים

מאז ש"יהודי ציוני" פרסם את דבר ההתארגנות ה"ציונית" בקרב הפלסטינים, הן בעברית והן באנגלית, קשה היה לרבים להוסיף ולהתעלם מהתופעה החדשה. יחד עם זה יש לציין שדווקא תגובת השתיקה היתה אופיינית ביותר למקבלי הסיפור.

הפלסטינים ברובם לא אמרו דבר ל"צד היהודי", ואין לדעת כמה מהם חיפשו קשר לקבוצות שעליהן סופר. רובם לא נמנעו ממאור פנים אל מי שמסר להם את הסיפור, היו שהשמיעו דבר-תודה. מעטים הביעו עניין בהפצת הרעיונות, והיה גם מי שביקר את הסיפור במרירות.

גם רוב היהודים שמרו את דעתם לעצמם. רבים מאלה שהגיבו סברו שהרעיון חסר סיכוי במציאות שלנו, ולכן לא ישפיע לא לטובה ולא לרעה. היו אחרים שחשבו שאולי יש ברעיון ממש, אך לא היו מוכנים להיות מעורבים בו. ושוב היו גם אלה שחשבו שהרעיון יכול להזיק, ועדיף לא לתת לו מהלכים.

עם זאת היו בין היהודים כמה שהרגישו שיש כאן דבר חדש, שלפחות נתן להם הרגשה טובה. נמצאו גם אלה שהביעו התרגשות וביקשו קשר עם פעילות מסוג זה.

סכנות וסיכויים

בינתיים נמסר לעזיז נג'אר וחבריו, שיש מי שמחפש אותם וכוונותיו אינן ידידותיות. כתוצאה מכך החליפו כמה מהפעילים שנחשפו לציבור את כתובותיהם, והגישה אליהם הפכה קשה יותר.

ראוי לציין, כי המהדורה האנגלית של הפרסום ההוא הגיעה לידי תושבי ארצות אחרות, ורבים מאלה גילו עניין רב בנושא, ואף ביקשו לפרסם אותו בעיתונות של ארצותיהם.

במצב זה, הסכנות הנשקפות לרעיון ולקבוצות התומכות בו, הן ממשיות וברורות, בעוד הסיכויים להמשך קיומו, שלא לדבר על הצלחתו, נראים דלים.

אירוע שראוי לציון, היתה הופעה של עזיז נג'אר, שכבר נחשף בשנה שעברה כאחד ממנהיגי הקבוצה, הפעם בתכנית של אחת מתחנות הרדיו האזוריות שאירחה אותו בניגוד לכמה עצות טובות שקיבלה.

באולפן היו מנחה התכנית והאורח נג'אר, ומאזינים הוזמנו להתקשר לתחנה בטלפון.

נביא כאן תמצית מכמה שיחות שהתקיימו בתכנית.

פלסטינים, ערבים או מה?

בתחילת השידור שאל המנחה את נג'אר האם נכון ששם הקבוצה שלו הוא "פלישתראל" כמו שם הנייר שפורסם. תשובת נג'אר לכך היתה:

בכלל לא. לפי מיטב ידיעתי, היהודי הציוני שחיבר את המסמך, המציא את השם הזה בתור כותרת, כדי למשוך אנשים לקרוא בו. אנחנו עדיין לא קראנו לעצמנו בשם מיוחד. על המכתב שהפצנו בזמנו חתמנו בשם "פעילים".

מאזין שטלפן שואל:

שמתי לב שבהופעות שלכם אתם נמנעים מלתאר את עצמכם כ"ערבים" וקוראים לעצמכם רק "פלסטינים". אז מה? זה לא בסדר להיות ערבי? כולם פה יהודים?

נג'אר משיב:

לא חשבנו כלל לוותר על הזהות הערבית, שבה אנו מחזיקים למעלה מאלף שנה. עם זאת, בפרסומים שלנו אנו שמים את הדגש על הקשר עם המדינה היהודית והחברה הישראלית, ומעדיפים אותו כיום על הקשר עם מדינות ערב. הערביות שלנו מתבטאת בלשון המופלאה שלנו, בתרבות החיים שלנו, במנהגי אבותינו שנשמרו. ביום שהעולם הערבי ייפתח בפנינו, נוכל להרויח הרבה מהחינוך הערבי שלנו. ההעדפה שהענקנו לשימוש בשם "פלסטינים" באה להבליט את הייחוד של ערבים בני הארץ הזאת.

עוד מאזין בטלפון:

אני ערבי ישראלי. אני יודע שרבים מאתנו מכנים את עצמם "פלסטינים", אבל אני, ועוד רבים כמוני, לא מרגיש כמוהם. אני ערבי מכאן, והפלסטינים הם שם. למה שלא ניתן להם לנהל את המדינה שלהם, ונהיה אנחנו הערבים של ישראל? במקום לקרוא לעצמנו פלסטינים, נדאג להילחם נגד האפליה והקיפוח שיש לנו פה כערבים ישראלים!

ונג'אר עונה למאזין הזה: גם אני "ערבי ישראלי" כמוך. אני מחשיב את המאבק נגד הקיפוח שלנו בישראל, אבל איני יכול להשלים עם ניתוק מאחינו בני שבטנו שמהם הופרדנו באופן שרירותי במלחמת 1948. מה קרה בסך הכל? מנהיגי העמים ניהלו מלחמה על גבנו, ועמנו התרסק לכמה אוכלוסיות, חלק גדול מהן במעמד של פליטים.

הקבוצה שלנו חותרת לחדש את הקשר עם היהודים שנותק לפני מאות רבות בשנים. האם נראה לך שנזלזל בקשר עם אחינו הפלסטינים שמהם נותקנו רק לפני 52 שנה?

גם אם לא נוח לך כיום השם "פלסטינים" עדיין ישנה זהות לבני הארץ הזאת. אנחנו הראינו שזוהי זהות עתיקה, שיש בה גם תקווה לקיום ביחד עם היהודים אחינו.

כאן העיר המנחה:

אני מרגיש שאתם עלולים להפסיד תמיכה של הקהל הטבעי שלכם, שהוא קודם-כל ערביי ישראל, בגלל השימוש המבלבל בשם "פלסטינים" - כאשר אתם לא מתכוונים לרשות או למדינה הפלסטינית.

ונג'אר:

יש בין הפעילים אחדים שעוררו את השאלה הזאת, וניסו למצוא שם אחר לשבט שלנו בתוך העם הישראלי. שם אחד שחשבו עליו הוא "בני הארץ" ("אַבְּנַאא' אל-אַרְדצ"), בהבדל מהציבור היהודי שיכול להיקרא "בני המלים" ("אַבְּנַאא' אל-כַּלַאמ") או בני הספרים ("אַבְּנַאא' אל-כֻּתֻבּ").

אני אומר שהשם לא כל כך חשוב.

המאבק נגד עוול ואפליה

התחנה השמיעה קטע מוסיקלי, וזה הופסק כשהגיעה תגובה של מאזין יהודי:

גם אני חושב שאתם עושים שטות כאשר אתם מכנים את עצמכם פלסטינים, בזמן שיש התמודדות קשה עם הרשות הפלסטינית על ריבונות בירושלים ובשטחים.

כמוכם עושים גם חברי הכנסת הערבים, שלוחמים נגד המדיניות הלאומית ותומכים בויתורים לרשות הפלסטינית ולסוריה.

אז איך יהיה לנו אמון בנאמנות שלכם למדינה?

תשובתו של נג'אר:

ההתפתחות ההיסטורית שהובילה את שני השבטים למלחמות מרות, לכיבוש מכוער, לאינתיפאדה ולהקמת הישות הפלסטינית במצב שלה כיום, נראית לנו כסיפור של טרגדיה נמשכת.

העוולות שחברי הכנסת הערביים מתריעים עליהן, הן תוצאות קשות של אותה טרגדיה עצמה. לדעתנו, עם כל הצדק שבטענותיהם, הם מחטיאים את לב העניין - את הצורך להביא סוף-סוף את השלום והשיתוף בין האחים - בלי לוותר על זכויות האדם והאזרח.

גם אתם היהודים צריכים להכיר בחלק שלכם באותה טרגדיה, בדיכוי ובאפליה שנעשו וגם נעשים עכשיו מצדכם. עליכם להבין כי יש לנו אינטרס משותף לבצר את הישות הישראלית המשותפת, אך זה בתנאי שוויון אמיתי.

ושוב מאזין ערבי:

האם אתה לא מבין שהיהודים לא מבינים את השפה של הנימוס והכבוד? מה יגרום לשוטרים שלא ימהרו להכות ערבים? מי יבטיח שזוגות ערבים יוכלו להגיע לקורת גג בכפרם? מתי ייפסקו החשדות המתמידים נגד ערבי מפני שהוא ערבי? האם מגיע ליהודים הפרס הזה שאתם מנסים לתת להם על קשיחות הלב שלהם?

ונג'אר שוב:

הכאב שלך הוא גם הכאב שלי. גם אני עברתי השפלה בשדה-התעופה מידי "בודק" חסר-תרבות; גם אני הרגשתי איך השלטון מנסה להצר את צעדיי; גם אני התקשיתי לשכור חדר בתקופת לימודיי. אני רואה את הקיפוח בתקציבים, בחינוך, בתעסוקה, בסלילת דרכים, בניקוז, בחיבור מים וחשמל.

הלא כל זה חלק ותוצאה מהשגיאות החמורות של המנהיגים משני הצדדים - והצד שלנו לא היה נקי. אני יודע כי חלק גדול מהרישעות והקשיחות של היהודים באים מתוך פחד. בני העם הגיבור הזה חוששים מאתנו - וככל שהם ירעו לנו יותר, הם יחששו יותר. ומה יהיה הסוף? הם לא ילכו מכאן, אבל גם אנחנו וגם הם נסבול.

מתערב המנחה:

אני מבין שיש לכם פתרון לכל זה...

ונג'אר:

החלטנו לבדוק אם יש פוטנציאל לשינוי המצב על ידי ביסוס הקשר הרגשי בין האחים שנותקו אלה מאלה באלף הראשון, וחזרו עכשיו להיות ביחד. מדובר על ניסיון לייבש את מקורות הפחד ולהגביר את האחווה.

מתגובות שהתחילו להגיע אלינו נראה, שיהיו יהודים שיצטרפו למאבקנו נגד אפליה ועוול - אם הם יחשבו שהם עושים זאת לא למען אויבים אלא למען אחים של ממש שמושיטים להם יד.

מי שצריך להתחיל - אלה אנחנו.

נראה לנו שהפתרון הזה יעבוד יותר טוב מאשר דרדור היחסים והשמעת איומים.

מי ישתלב עם מי, ואיך?

מאזין נוסף:

מה ההשפלה הזאת? ערבים שרוצים להיות יהודים! אם הייתי יהודי, הייתי מתבייש בזה! אני גאה להיות דווקא ערבי!?

לנג'אר יש תשובה גם על זה:

אנחנו והעם היהודי העולמי התפצלנו מגזע משותף שהיה אז בעיקרו יהודי וגם שומרוני. גם אנחנו וגם הם השתנינו מאז - כל אחד בדרכו. עכשיו כל צד אוהב יותר את מה שיש לו, אבל כל אח יכול להעריך גם את מה שיש לאחיו וחסר לו.

זה קשה לאנשים משני הצדדים לקלוט את האחדות שביסוד ולחיות לפיה, אבל לדעתי זהו מאמץ מכובד ולא משפיל.

המאזין ממשיך:

תגיד לי למה אין ליהודים תנועה כזאת שרוצים להיות ערבים?

ונג'אר אומר:

בחקירותי מצאתי, כי דווקא היו ליהודים בעבר מגמות של שילוב עם הערבים. אנשי ארגון "השומר", שהיה בתחילת המאה העשרים היסוד של הצבא היהודי, היו גאים ללבוש לבוש ערבי, ולנהוג כערבים.

הסכסוכים שפרצו קלקלו את המגמה הזאת, וגברה ידם של המרחיקים משני הצדדים.

בשנים הראשונות של מדינת ישראל הוקם ארגון "הפעולה השמית" שדיבר על השתלבות במרחב הערבי. הארגון לא מצא מענה בציבור הערבי, והציבור היהודי לא תמך בו - כנראה בגלל המגמה של הארגון להחליש את הקשר של המדינה עם כלל היהודים בעולם.

עוד לפני כן היתה תנועה ציונית שחתרה להסכם על מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית, זוהי תנועת "השומר-הצעיר". לתנועה זו היתה תמיכה ניכרת גם בקרב יהודי חו"ל. גם ערבים רבים הצטרפו בשעתו לתנועה זו.

מלחמת 1948 חיסלה אז את החלום הזה, ותנועת השומר-הצעיר סבלה גם בגלל האידיאולוגיה הפרו-סובייטית שבה החזיקה.

אחרי 1967 חזרו תנאים שאפשרו את השיתוף מחדש, אבל רק עכשיו מתחילים להבין שיש לבסס את השיתוף על היסודות העתיקים המשותפים: לא נכון לוותר על קשר עם כלל השבט היהודי מזה וכלל השבט הפלסטיני באשר הוא - בישראל, בשטחים, במחנות פליטים, וכן בשאר הפזורה הפלסטינית - או אם אתה רוצה - פזורת "בני הארץ".

המנחה מעיר על זה:

לא הזכרת את התנועה ה"כנענית" היהודית, שהיתה אמורה להרחיק את היהודים שכאן מהציבור היהודי שבגולה.

ונג'אר מעיר מצדו:

גם זאת היתה מין תנועת שילוב במרחב, אבל הבסיס שלה היה דווקא השפה העברית שהיא הדומה יותר ללשון הקדומה של עמי כנען.

ההיאחזות בכנענים מאפיינת היום דווקא הוגים פלסטיניים שבכך מבליטים את הייחוד הפלסטיני לעומת מדינות ערב. מה שאנחנו טוענים הוא, שבאמת ייחוד כזה קיים - אך הוא קושר אותנו יותר ליהודים, כי בזמן שנפרדנו מהם, ישות כנענית כבר לא היתה בנמצא.

אין סיכוי שרוב היהודים בישראל יוותרו על הקשר שלהם ליהודים בחוץ לארץ, כמו שאנחנו לא רוצים לוותר על הקשר לאחינו בני הארץ בשטח הפלסטיני ובארצות אחרות.

אם נצליח להביא את שני השבטים לשלום של אחווה אמיתית - אולי לא ייבהלו היהודים כשננסה להסביר שחוק השבות צריך לחול גם על הפלסטינים שבארצות אחרות.

ציונות וגזענות

מאזינה מיפו מקשה:

אתם מתארים את עצמכם כתומכים בציונות; הלא כולנו יודעים שהציונות היא תנועה גזענית שבאה לשלול את הזכויות של הפלסטינים - אז איך אתם יכולים להזדהות עם דבר כזה?

נג'אר מתחיל להשיב:

אנחנו מבחינים בין עיקר וטפל. גם רוב היהודים, גם אלה המזדהים בתור ציונים, לא הצליחו בעיקר הדברים להעריך את משמעות התנועה ההיסטורית שלהם.

נכון; היה ויש בתנועה הציונית צד שראוי להיחשב כגזעני. רוב היהודים, גם כיום, רואים את תושבי הארץ הנקראים ערבים כבני עם אחר, לכל היותר "בני דודים" מזרע אברהם. הציונות החזיקה במיתוס היהודי שאומר "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", ולא הביאה בחשבון שחלק חשוב של עם ישראל נשאר בארץ. כאן הגישה הדתית תרמה את שלה כדי להפריד בין הישות היהודית והישות של בני הארץ. היהודים גם חשו מאוימים בזמן שהיו מיעוט בארץ. אנו רואים כי הלאומיות הנפרדת של "יהודים" ו"ערבים" בארץ הזאת הביאה ומביאה להרבה עוול ושנאה. יש בשני הצדדים כאלה שלא יוותרו על הניגוד עם השכן ולא יאמינו בדרך טובה יותר. אנחנו מאמינים שהמפתח לחיים טובים יותר הוא בלאומיות משותפת, ישראלית. בעובדה, הלאומיות שדרושה לנו חייבת את קיומה לציונות. הציונות חשובה בזה שהחזירה לפה אחים ששייכים לפה - למרות הדרך הבעיתית מאד שציונים רבים הלכו וגם הולכים בה עד היום.

המאזינה מתעקשת:

אז מה תעשה עם הגזענות?

ונג'אר:

אפליה בין "אנחנו" ו"הם" על בסיס המוצא הנבדל נחשבת כיום כגזענות, והעשייה הציונית ואפילו המדינתית, הפעילה וגם מפעילה אפליה כזו.

עם זאת ראוי שנזכור כי גם בקרב התנועות הפלסטיניות שלחמו בציונות, נמצאה לא רק גישה פוליטית, אלא שלילה של היהודים באשר הם יהודים. גם כיום, ואולי ביתר שאת, יש פלסטינים התורמים לטיפוח מגמות אנטי יהודיות בעולם כולו.

במקום להפריד את עצמנו ל"לאומים" עוינים, עדיף שנדאג לנקות הן את הלאומיות היהודית והן את הלאומיות הפלסטינית מהגזענות שדבקה בהן, ונוכל להעריך את עצמנו כבני אדם טובים יותר.

אוהלי קידר

המאזין הבא נשמע רוגז מאד:

אני לא יודע למה אני מטלפן לתכנית הזאת. כבר מזמן החלטתי שאני לא רוצה לשמוע כלום מ נג'אר הזה! אני ערבי לגמרי. אני בדואי. אז מה אתה חושב, שאתה והיהודים תדחפו אותי החוצה? אני נמצא כאן לפני כולכם.

אני לא צריך אותך כדי להיות בצבא. אני שרתתי. גם אבי ודודי. יש לי אחים בצבא עכשיו. בשביל להיות חיילים תמיד היינו טובים - אבל זה לא עוזר לנו הרבה. כל הערבים כאן באותה סירה. כולנו סובלים מאפליה וגזילת האדמה. השפה שלנו מקופחת. גם שירותי החינוך שלנו. הערבים צריכים לתת יד זה לזה כדי לקבל מה שמגיע לנו.

נג'אר קצת נבוך, אבל יש לו מה להשיב:

זה נכון שבפרסום שלנו לא מוזכרים ה"עַרַבּ" המקוריים, השבטים של אנשי אוהל ומקנה, ששכנו בכל ארצות האזור מימים קדומים ביותר. שטחי המדבר והמרעה פזורים בכל הארץ והימצאותכם בהם עושה אתכם חלק בלתי-נפרד ממנה. דורות על דורות הקיום שלכם נמשך במקביל לקיום הכנעני, הישראלי, הארמי, המצרי, ההלניסטי, הרומי, האיסלאמי, הצלבני, הטורקי. אתם כאן הרבה לפני צבא האיסלאם הכובש, אף כי קיבלתם את הדת ככל יושבי הארץ והמדבר.

השפה "שלכם" הלוא היא שפתנו הערבית, והדת המוסלמית "שלכם" משותפת לרוב הערבים והפלסטינים. שותפות הגורל שלכם ושלנו מול היהודים היא מוחלטת - אף כי אצלכם הבינו לפני שאר הפלסטינים שהנאמנות צריכה להיות לארץ הזאת ולא לארצות ערב הזרות לה. הקשר שלכם לבדואים של כל המזרח אינו גורר נאמנות שלכם למדינות ששם הם יושבים. ככה הקדמתם את שאר הפלסטינים בקשר עם המדינה הציונית.

אני מצטער אם אצלכם נפגעים מהדרך שאנחנו התחלנו בה. הדרך הזאת באה כדי לתת לכל בני הארץ את הכיוון שאתם כבר בחרתם בו. יחד נוכל להשיג את השוויון האמתי. תרבות האוהלים מכובדת גם בתוך היהדות. אין שום פגיעה בכם בזה שגם הפלחים יתקשרו לשורשים הקדומים שלהם, כפי שאתם לא התנתקתם משורשיכם מעולם.

קשה לדעת אם התשובה סיפקה את הפונה...

ריקודי גגות

טלפון זועם לקראת סוף התכנית:

איך אתה לא מתבייש! אתה פשוט משת"פ של היהודים! אתה בוגד בעמך עבור בצע כסף וג'וב טוב. הלא אתה מוכן לשרת בצבא שלהם שיילחם במדבר נגד האחים שלך; ככה אמרת, לא כן?

נג'אר שעד עכשיו שמר על נימה מתונה ומלומדת, כנראה הרגיש פגוע. למרות שהשתדל להסתיר את רוגזו, קולו היה נרגש, והשטף שלו נפסק מספר פעמים:

ומה אתה חושב לך? שאני מרויח מהעניין הזה? בכלל לא ברור לי כמה זמן נשאר לי לחיות... אני מקווה שלא מחכים לי שם בין העצים על יד האולפן...

בוגד בעמי!... יש אנשים בעם שלנו שלא מבינים מה העם הזה צריך... שמעתי אותם: צדאם חוסיין הוא הגיבור שלהם - זה האיש ש... שהמיט אסון נורא על עמו האומלל ואינו נותן לו להיחלץ... להילחם נגד אחינו!... חסרות מלחמות בין ערבים "לאומיים"? חסר טבח שעשו ערבים בערבים? אם נצליח להקים לנו חברה טובה ומכובדת, מדוע יהיה אסור לנו להגן עליה מפני עריצים מטורפים, אפילו אם הם ערבים?...

בכפרים שבתוך ישראל לא רקדו על הגגות כאשר נשלחו טילים על הערים היהודיות. אני יודע שגם בשטחים הפלסטיניים היו רבים שהתנגדו לחגיגה הזאת, למרות התמיכה של אש"ף - אבל הם לא פתחו את הפה, כי אצלנו מפחדים מערבים יותר מאשר מיהודים...

תשובתו של נג'אר נקטעה, כי כאן הסתיימה שעת התכנית ברדיו.

כאן גם הסתיים החלום של קיץ 2000.

 

מצב החלום בחורף 2001

לפני שהמשך החלום, זה שנכתב בקיץ 2000, הגיע להפצה, פרצו אירועי סתיו 2000. הכל התעכב, כי הסיפור שלנו היה צריך להתיחס גם למה שקרה אז. לכן, בתחילת 2001 נכתב הפרק הנוסף הבא.

היער השרוף

הגשם הראשון של אוקטובר 2000 ליווה סיכום ראשון של הקורבנות והנזקים מן ההתנגשויות בין יהודים ופלסטינים. הלך הרוחות בקרב "הפלסטינים אזרחי ישראל" (לרבות אלה המעדיפים להיקרא "ערביי ישראל") ובוודאי בקרב הפלסטינים מן "השטחים" לא היה מעודד בשביל ההתארגנות הפועלת למען אחדות ערבית-יהודית. גם יהודים רבים שהתחילו להתעניין בכיוון הזה, תהו האם יש שחר לכל העניין לאור גילויי האיבה ולאחר שנפלו קורבנות בתוך מדינת ישראל.

אחת התכניות שסוכלו היתה יוזמה של זהבית ידידתי העתונאית ושל חברתה אמינה לארגן פיקניק משותף יהודי-פלסטיני בחג הסוכות של שנת 2000. היער שבו היה הפיקניק אמור להתקיים הוצת ונשרף עוד לפני סוכות. זהבית ואמינה נאלצו להסתפק בביקורים ב'סוכות השלום' שקמו בצמתי הכבישים באותו חג. אמנם גם עזיז נג'אר בא ודיבר בסוכות ההן, אך האוירה אפילו שם לא הועילה לרעיונות של אחדות בין השבטים.

אמינה הוסיפה להזמין את זהבית לפגישות של קבוצתה. משתתפי הקבוצה התרגלו לדבר בנוכחות זהבית, אך היססו לקבל אנשים נוספים שאינם מוכרים להם. זהבית המליצה בפניהם להזמין את חברתה הטובה, פעילה של תנועת "שלום עכשיו", שנקרא לה כאן בשם עילית גיבור. לאחר ויכוח הסכימה הקבוצה לקיים את המפגש הבא אצל זהבית בהשתתפות עילית, ואז השתדלה זהבית לשכנע את חברתה לבוא ולהיפגש, וגם זה לא היה פשוט.

זהבית רשמה בפנקסה את השיחה המוקדמת שהיתה לה עם עילית וכן את מה שקרה בפגישה המשותפת. שוב היא העמידה את הפנקס לרשותי, ומתוכו אני מספר מה שנאמר.

עילית וחבריה כבר שמעו על הרעיונות של עזיז נג'אר וחבריו, והסתייגו מהם. כך היא אמרה באזני זהבית:

דווקא המאורעות האחרונים מראים שדרושה עצמאות לפלסטינים כדי שגם אנו נוכל להמשיך בחיינו, והקבוצה של אלה (אמינה ונג'אר) לא הכירה בכך עד כה. אבל לאחרונה חברים שלנו ראו את עזיז ב"סוכות השלום", וגם שמעו אותו. הם קבעו שבסך הכל אולי יש להם רצון טוב, והסכימו שאני אבוא לפגישה כדי לברר איך רואים שם את המצב החדש.

עילית הגיעה באיחור-מה לביתה של זהבית, אך התברר כי מרבית חברי הקבוצה, למעשה כל הגברים, החליטו פשוט לא להופיע. אחר כך כל אחד נתן סיבה אחרת; אחד מהם גילה לזהבית כי מה שהרתיע אותו היתה המחשבה שעילית מתיעצת עם חבריה אם לבוא או לא, והוא לא רצה להיות מעורב; זהבית חושבת שהיא מבינה למה הוא מתכוון. מלבד אמינה הפעילה מאד, נכחה חלימה שהיתה בקבוצה מתחילתה אך כמעט אינה מדברת בפגישות, ועוד חברה אחת שהצטרפה לקבוצה, סטודנטית ופקידה, ולה נקרא כאן בשם אמל. אמינה בירכה את עילית לבואה ואמרה לה:

זהבית שכנעה אותנו לפגוש אותך ולקיים אתך דיון. על פי האמת, "שלום עכשיו" אינם קרובים לנו בדעה. הלא הם פעלו למען הפרדה בין יהודים ובין בני הארץ הפלסטינים, והרי אנחנו חושבים שזה לא נחוץ וגם לא יצליח. אנחנו בוודאי רוצים שלום, וכדאי שהוא יבוא עכשיו, אבל צריך להבטיח בסיס טוב יותר לשלום הזה.

עילית עונה:

כולנו יודעים כי השלום לא קיבל את ההזדמנות להתפתח. ממשלות ישראל "גררו רגליים" בדרך להסדר, וככה גם איבדו את האמון של הצד השני, השאירו אותנו בסכסוך שעכשיו גם התפרץ עלינו - וגם לא ירויחו כלום, כי הרי הם יצטרכו לעשות את כל הויתורים. בסוף עושים מה שאנחנו אמרנו כל הזמן, אבל מתוך השפלה וכניעה ללחצים.

זהבית העירה:

לי נדמה כי רבים מ"ערביי ישראל" לא היו מעוניינים בזירוז התהליך תמורת ויתורים לאש"ף.

עילית פונה אל הפלסטיניות הנוכחות:

אתם, הפלסטינים אזרחי ישראל, באמת איחרתם להצטרף בלב שלם למלחמה למען השלום - אבל בשנים האחרונות גברה המודעות הפוליטית אצלכם. האינטרס הלאומי שלכם מתלכד עם הצורך של העם בישראל להגיע לשלום עם השכנים הערבים.

באשמת הימין של ישראל וחוסר ההבנה של ממשלת ברק, יש התדרדרות ביחסים, וזה רק טבעי שאתם, הפלסטינים אזרחי ישראל, קמתם להזדהות עם אחיכם ולמחות נגד הפגיעה במה שיקר לעמכם. לצערנו, נקטה המשטרה באלימות מוגזמת ופושעת, ואנשים שהעזו לפתוח את הפה נורו וגם נהרגו.

אמל עונה לעילית:

גם בקבוצה שלנו אבלים על הקורבנות של אירועי אוקטובר. אני מכירה קרובי משפחה של שניים מההרוגים. שמענו על יריות שנורו בלי הצדקה, ואני מקווה שועדת החקירה שתוקם תחשוף את כל הנסיבות ותצביע על כל מי שאשם. עם זה, אני כואבת גם את הצד השני, היהודי. אני חושבת על הדרך שבה יהודים פשוטים מביטים עלינו עכשיו. גם להם יש קורבנות. התחילו לפחד גם מ"ערבי ישראלי". מתוכנו, בני הארץ, יצאו משחיתי נוף, שורפי יערות.

שני שבטים או שתי מדינות

אומרת זהבית:

מה שמקסים אותי הוא, שעם כל האבל והכאב הזה אתם, חברי הקבוצה, עוד לא התעוררתם מהחלום שלכם על אחדות עם היהודים.

מגיבה אמינה:

החלום שלנו, כמו שהסביר לי אותו עזיז, צמח על רקע של היסטוריה קשה עוד יותר. הוא מציג את האירועים של החודשים האלה כחוליה בשרשרת רבת שנים של התפרצויות הדדיות. זה קרה וזה קורה בגלל "מחסור של הבחנה באחדות הבסיסית בין יהודים ופלסטינים". מה גרם לזה? - אומר עזיז: קוצר ראות ויצרי שלטון של מנהיגים בשני הצדדים. חשוב שנלך דווקא בדרך האחדות, ונשתדל לעשות לביטול הניגוד בין "פלסטיניות" ל"ישראליות". בדרך זו יגבר כוחו של שיתוף הפעולה בין השבטים השונים של המהות הישראלית.

עילית נשמעה מאוכזבת:

אני רואה שהאירועים הקשים המתרחשים עכשיו, ומה שקרה בתוך ישראל, עם 13 הרוגים ערבים ישראלים, עדיין לא ניער אתכם. לכם יש חזון, אולי יפה מאד לדעתכם - אבל מאד לא מקובל. עם חזון כזה אי אפשר לעשות שלום. הוברר שהדרך לשלום היא, שכל עם יכיר בזכות הקיום של האחר וגם יתן לו תנאים לקיום נאות.

תהליך השלום שהתקדם דרך אוסלו הניח את היסוד לדו-קיום ישראלי-פלסטיני: "שתי מדינות לשני עמים". זאת היא דרך המלך. נורמליזציה: לא אנחנו רוצים לשלוט עליכם ולא אתם רוצים לשלוט עלינו; מדינת פלסטין תהיה הגשר לשלום בין ישראל ובין העולם הערבי.

חלימה מפתיעה את חברותיה ועונה לעילית:

אם לחפש סיסמה, אני מעדיפה דווקא: "ארץ אחת לשני השבטים".

אמל מוסיפה על זה:

מה שלך נראה כהסדר יציב לזמן ארוך, בנוי לדעתנו על אשליה.

המציאות מוכיחה שביחסים בין עמים ובן שבטים, לא ניירות חתומים ולא הצהרות משותפות מבטיחים יציבות. השאלה היא, מה קורה כאשר פוליטיקאים מזהים הזדמנויות "להרויח" על ידי הפרת הסכמים, ולא רואים את ההפסד שיש בזה.

אומרת עילית:

לכן צריך לשלוח למשא ומתן את מיטב המומחים משני הצדדים, ולנהל משא ומתן שישמור על האינטרסים של כל צד כדי להבטיח הסדר יציב.

אמינה לא מקבלת, ותשובתה :

כאן מדובר בסכסוך רב שנים, שבו היו קורבנות רבים, נגרמו נזקים אדירים, נעשו עוולות חמורות, הושמעו דברי שנאה והסתה, זלזול ובזיון. סכסוך כזה לא יבוא על תיקונו האמתי במשא-ומתן תגרני, שבו כל מי שנותן, מרגיש שלא נתן די או שלא זכה לתמורה הוגנת, שבו מי שמקבל שואף להשיג יותר במהלך הבא.

עילית:

את עושה עוול לתהליך השלום. קל לבקר ולהיתפס לכל תקלה. מה הדרך שלכם?

אמל:

אנחנו מעבירים את הדגש לאינטרס המשותף האמיתי - לא ברמה של "עיסקה טובה" אלא תוך חיפוש הדבר המאחד אותנו. למזלנו מתברר, כי לא רק האנושיות מאחדת אותנו - זאת אינה מספיקה בעולמנו כדי למנוע איבה ומלחמות; אותנו מאחדת גם היסטוריה משותפת.

ההיסטוריה שלנו קשה, עם דם ואש וקורבנות, עם כיבושים וגלות, עם קיפוח ומרי. אך יש כבר, פה ושם, אנשים ונשים, יהודים ובני הארץ, שמוכנים להתחבר לחוט האחווה העובר בתולדותינו. לדעתי העתיד הוא שלנו.

עילית:

אלו הן סתם מלים. ככה לא תשיגו כלום. התנועה שלנו דואגת שגם הפלסטינים העצמאים וגם תושבי ישראל יזכו בשוויון. אני מציעה לכם לעזוב את החלומות ולהצטרף למאמץ שלנו לטובת שני העמים.

אמינה:

מה שאתם השגתם, זאת הפרדה בין יהודים ופלסטינים, שבינתיים חותכת בתוך הפלסטינים, שלא לדבר על מה שקרה לכולנו בחודשים האחרונים.

על עצמאות ועל שלום

עילית:

זה לקח הרבה זמן עד שמדינת ישראל קיבלה את הדרך של שלום עכשיו, ומה שקורה עכשיו מראה שלא צריך להירדם, אלא לשמור כל הזמן על דרך השלום.

אבל אותך אני ממש לא מבינה. העם שלך מקבל סוף-סוף את העצמאות שלו, ונאבק על הזכויות הלגיטימיות שטרם ניתנו לו - ואת מבטלת את כל זה?

אמינה:

תראי מה שקורה עכשיו. העצמאות הזאת ניתנה לפלסטינים בתנאים כאלה, שעכשיו יהודים ופלסטינים יורים זה על זה, ויש המון הרוגים ופצועים, בעיקר פלסטינים. בעיניי, כל זה הוא אסון נורא, והמנהיגים של שני המחנות האלה הם שהביאו את המצב הזה בדרך שבה נהגו.

עילית:

אנחנו דואגים שתהיה לכם מדינה שלכם. האם את מתנגדת לזה?

אמל:

הבסיס הוא עיקר הבעיה: יש בין המנהיגים משני הצדדים שכבר הסכימו על הפרדה: "אנחנו כאן והם שם". המנהיגים היהודים, כמו גם "שלום עכשיו" רוצים להישאר עם כמה שפחות פלסטינים, והמנהיגים של העצמאות הפלסטינית רוצים להישאר לגמרי בלי יהודים. זה לא מעשי, זה לא מספק אף אחד, וזה גם מכוער.

כל עוד שפת הכוח היא המדברת בין יהודים ופלסטינים, יימשכו האסונות.

למה אתם רוצים לאפשר לחלק מאתנו מדינה נפרדת? כדי שתוכלו להתעלם מהבעיות של האחים שמעבר לגבול? כדי שיהיה לכם גבול שתוכלו לירות ממנו על מי שיורה עליכם? כדי לשכוח את הפליטים?

עילית:

אני מרגישה שהשיחה הזאת אינה מוליכה לשום מקום. אתם סתם מרחפים בחלומות וסיוטים. מדינת ישראל כבר מצאה את הפרטנר שלה בהסכם אוסלו, ומכאן צריך להתקדם לשלום מלא. הקשיים שבדרך היו צפויים. נכון, יש שגיאות של מנהיגים משני הצדדים, אך אין ברירה: בסוף יימצא ההסדר הנכון. אני לא מוכנה לקבל כי דווקא ערבים הקוראים לשלום יכניסו מקלות בגלגלים של התהליך הנכון הזה.

אני מצטערת שבאתי לשיחה הזאת, וברשותכן אפרוש עכשיו.

לאחר שעילית יצאה, התנצלה זהבית בפני האחרות על קיום הפגישה הזאת, והבטיחה להן כי עילית לא תזהה אותן בפני אף אחד.

בחודשים הבאים נמשכו הארועים האלימים שזכו לכינוי "אינתיפאדת אל-אקצה", גדל מספר הקרבנות, במיוחד בקרב הפלסטינים, הכאב והזעם הציפו לבבות רבים. לאחרונה החלה לפעול ועדת החקירה לאירועי אוקטובר בישראל והמתח בין העדות בתוך המדינה גבר.

מה עושים בזמן הזה הפעילים למען אחדות פלסטינית ויהודית? לי נודע, שהחבורה הזאת החליטה "להוריד פרופיל". הם אמרו למי שהתעניין, שאינם מסתלקים מרעיונותיהם, שלדעתם הפתרון הנכון הוא בידם, אך כנראה הדבר לא יתקדם לפני שכולנו נשלם בעוד קורבנות - מי יודע כמה - עד ששני השבטים יתיאשו מדרך ההפרדה.

עד כאן מגיע הפעם חלק זה של סיפורנו, ושנת 2001. כבר בעיצומה.


כתב באהבה:  אשר שלאין

קראו את החלק הראשון של הסיפור

הצעתו של אשר: חלופה ל"הינתקות"

בקרו באתר של אשר

או כתבו ל:
אשר שלאין
ת"ד 36242 תל-אביב 61362
דואר אלקטרוני: ashersh@bezeqint.net
תא קולי: 03-5608150
בית: 03-5609573 (לא בשבת)




כל הזכויות שמורות ל'דרכי תקוה', © 2003-5

'דרכי-תקוה' שומר על זכותו לפרסם חומרים לפי שיקול דעתם של עורכי האתר. עם זאת, כל החומרים באתר זה מתפרסמים על אחריותם הבלעדית של מחבריהם. בעלי האתר ועורכיו אינם מקבלים על עצמם אחריות לשום חומר, אלא אם הם נזכרים במפורש כמחבריו של קטע מסויים.