פלישתראל

מאת אשר שלאין

בחורף 1999, כתב אשר שלאין "אגדה" (בעברית ובאנגלית). הוא קרא לה "פלישתראל". להלן כמה קטעים מסיפור זה.

אני לא שמעתי שזה בכלל קרה - אבל זה מה שיש לי לספר.

...מתברר, כי מתקיימת התארגנות רעיונית מוזרה בקרב הערבים הפלשתיניים.

... מדובר בתנועה פלשתינית חדשה, שמוכנה לראות ברעיון הציוני ערך חיובי עבורם. מצד שני אין התנועה מחשיבה ביותר את הקשר של הפלשתיניים למדינות ערב.

הפלשתינים האלה טוענים שהם תושבי הארץ מדורות קדומים. אולם בנוסף לכך הגיעו למסקנה שבעיקרם אינם אלא ישראלים שנשארו על אדמתם כאן בזמן שהשלטון הרומי-נוצרי התחלף בכיבוש הערבי-מוסלמי. רובם היו אז יהודים ומיעוטם שומרונים. בימים ההם קיבלו הרוב את האיסלאם. ...לקבלת האיסלאם עזרה לא במעט העובדה שהאיסלאם נתן כבוד רב למקום המקדש, ובנה את הר הבית השומם.

...הוזכרו ראיות שונות כגון: שימור השמות הקדומים של הישובים, שמירת מנהגים יהודיים בכפרים שונים, ואף זה, שעד למאה העשרים לא היתה אדיקות מוסלמית רבה בין הפלשתינאים.

לאור זה התחילו כמה וכמה פלשתיניים לתהות, האם לא היה נכון יותר לראות את שיבת ציון של היהודים כתהליך המפגיש אחים שהופרדו לפני דורות, ומיועדים לחזור ולחלוק אותו גורל.

...

במכתב שהפיצו לאישים שונים, כתבו אנשי הקבוצה בין השאר:

השלטון המוסלמי והתורכי איחדו באונס את כל המזרח התיכון וטשטשו את הייחוד של העמים השונים. רק במאה הזאת התחילו הפלשתינים להיות מודעים לייחודם. מגמה זו הוגברה על ידי עליית היהודים הציונית, ולאחר מכן בהגדרת גבולות הארץ על ידי המנדט הבריטי.

המפגש בין העולים היהודים ובין האחים הפלשתיניים היה טראגי.

מצד אחד התעלמו היהודים מזכויות תושבי הארץ...

מצד שני לא הבינו מנהיגי הפלשתינים כי הציונות יכולה להיות ההזדמנות הגדולה לגאולתם הלאומית...

עכשיו הזמן לדרוש קודם כל מאתנו הפלשתיניים להכריז על עצמנו כישראלים, ואז לדרוש מהיהודים שיכירו בכך, ויתנו לנו מקום בקרב העם היהודי העולמי.

האישים שקיבלו את המכתב העדיפו להתעלם ממנו.

בתכנית אירוח ששודרה באחת מרשתות הכבלים, התארח אחד ממנהיגי הקבוצה, עזיז נג'אר. האיש בעל הופעה נאה, עיניים בורקות, מדבר עברית מעולה... משתתף אחר טען כנגדו כי לפלשתינים אין קשר של ממש לדת היהודית.

תשובת נג'אר לכך היתה:

עם ישראל לא היה תמיד אחיד מבחינת הפולחן הדתי.

הנצרות והאיסלם של הפלשתינים קרובים ליהדות יותר מאשר עבודת הפסלים, עגלי הזהב, הבעלים וגרמי השמיים, שאפיינו את שבטי ישראל בצד עבודת האל האחד.

רוב הציבור היהודי בזמננו ממילא אינו מייחס חשיבות רבה לדת.

אז אמרה דוגמנית שישבה מצידו האחר, שבכל אופן השפה של הישראלים היא עברית, כמו שהיה בזמנים הקדומים. לה אמר נג'אר:

אובדן השפה העברית קרה לא רק לפלשתינים.

היהודים בארץ ישראל ובבבל עברו לארמית עוד לפני תקופת האיסלם, ובגלויות הם סיגלו את לשון השלטון: יוונית, ספרדית, ערבית, גרמנית, אנגלית - ובכל מקרה לא החזיקו בעברית אלא רק כלשון פולחן שרובם לא הבינו.

פלשתינאים החוזרים גם הם אל העברית, מצטיינים בשפה רהוטה ובהירה. לגבי רבים מן המשכילים הפלשתינים שפת הקריאה העיקרית היא עברית.

בהמשך טילפן לתכנית צופה תושב רמאללה. הוא העלה את התיאוריה של מספר הוגים פלשתיניים כאילו הפלשתיניים הם צאצאי הכנענים שישבו בארץ לפני בני ישראל.

נג'אר טען כי תיאוריה זו אינה סבירה. הוא אמר:

אין מודל היסטורי המראה כי דווקא היהודים עזבו את הארץ והכנענים - שעליהם לא שמעו במשך אלפי שנים - נשארו בה. לכל היותר אפשר לטעון כי דם כנעני רב זורם בעורקי היהודים והפלשתיניים גם יחד...

המארח שאל את נג'אר האם לפי דעתו אין תערובת רבה של בני ערב בין הפלשתיניים, והוא ענה:

נכון שהפלשתיניים הישראלים קלטו גם אוכלוסיה אחרת - מן הצבא הערבי הכובש ואף ממהגרים מארצות שכנות - אך טוהר הגזע מעולם לא אפיין גם את כלל הישראלים: בימי הבית הראשון הם קלטו לתוכם את הכנענים; במאה הראשונה לפני הספירה קלט העם היהודי לתוכו את כל העם האדומי בחבילה אחת, וגם את השבט הערבי היְטוּרי שחי אז בארץ.

גם היהודים בגולה קלטו לתוכם אוכלוסיה זרה גדולה כגון: כוזרים, תימנים, קרתגיים, אתיופיים, ועוד רבים.

ועוד מדברי נג'אר בתכנית:

הותיקים זוכרים בגעגועים אחווה רבה שנרקמה בין יהודים ופלשתיניים במקומות שונים על בסיס אישי, ומתוך שכנות טובה.

האסון היה בהנהגות הפוליטיות של אלה ושל אלה., הם דרשו מבני כל צד נאמנות לשבט שלו, הלבישו דימוי מאיים ומרושע על הצד האחר. ככה הם הוליכו לסכסוכים, התנפלויות, פרעות וחרם, מלחמות ופליטים, ממשל צבאי וכיבוש, דיכוי ומשתפי פעולה, מכות ועינויים, אינתיפאדה, חטיפות ורציחות, מאסרים, הריסת בתים ועקירת נטיעות, גירושים וסגרים, ועד לפיגועים המוניים של קנאי-דת מתאבדים משני הצדדים.

...כבר היו בעבר מלחמות אחים קשות בין בני ישראל.

שבט בנימין הושמד כמעט כולו במלחמה כזו.

בני מנשה טבחו באחיהם הקרובים בני אפריים.

ממלכת יהודה לחמה בממלכת אפריים.

חשמונאים ומתייוונים, צדוקים ופרושים, קנאים ומתונים - כולם לחמו אלה באלה במרירות רבה - אך העם נשאר אותו עם.

...

יש לחדש את שותפות הגורל בין בני ישראל הפלשתינים שנצמדו לאדמתם, ובין אחיהם היהודים, הגולים החוזרים, שנצמדו דווקא לדתם.

לדבריו, האוטונומיה צריכה לשמש רק בתקופת מעבר לקראת אחדות של אמת.

קשיי הניהול של האוטונומיה מראים על קיומה של בעיה בסיסית שתישאר כל עוד לא תשתנה הגישה בשני הצדדים.

לא לחינם הפלשתינים הישראלים אינם ששים לעבור למדינה פלשתינית.

כל עוד יהיה צורך בכך, יהיו מסגרות נפרדות ליהודים ולפלשתינים...

בסופו של דבר יצטמצמו ההבדלים בעיקר לעניינים של שלטון מקומי, שימור נכסי תרבות עדתיים וקיום מוסדות דת.

הוא אינו סבור שיש מניעה לשיתוף הפלשתינים גם בשירות בצבא ישראל. הוא אפילו ממליץ על כך בכל לב.

(אורח אחר) בתכנית שאל את נג'אר לדעתו על התגובה הצפויה לרעיונותיו מטעם מדינות ערב. התשובה היתה:

מה שקרה לנו הפלשתינים אחרי 48' צריך לשכנע אותנו כי מדינות ערב אינן אחיות - לא למוסלמים בפלשתין ובודאי לא לנוצרים.

אין בנו אהבה למשטרים הערביים. אין אנו צריכים להשתייך לליגה הערבית...

כן, יש לנו עמם שותפות שפה ודת - אך אין בכך כדי לגבור על לאומיות אותנטית.

עובדה היא שכאשר פלשתינים וציונים פועלים בצוותא - יש הבנה והצלחה שכמוה לא נשיג לעולם עם הערבים הזרים לנו. רק הציונות תוכל לתת לנו דמוקרטיה אמיתית.

נג'אר ... ציטט מספר ישעיהו:

"ונשא נס לגויים, ואסף נידחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. וסרה קנאת אפריים וצוררי יהודה ייכרתו. אפריים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפריים".

להופעה זו היתה תגובה קשה ומזלזלת בחוגי אש"ף, בעוד ארגוני הג'יהאד והחמאס וגם ניצי-הפתח אף איימו על חייו של נג'אר ועל שאר פעילי ההתארגנות החדשה.

הסיפור נמשך אך המקום כאן מוגבל. בשנת 2001 הופץ חלקו השני של הסיפור (רק בעברית).


קראו את הנוסח המלא של הסיפור

קראו את החלק השני של הסיפור

הצעתו של אשר: חלופה ל"הינתקות"

אודות אשר שלאין

מאמרים שפורסמו במדורנו 'חדשות ודעות'

בקרו באתר של אשר

או כתבו ל:
אשר שלאין
ת"ד 36242 תל-אביב 61362
דואר אלקטרוני: ashersh@bezeqint.net
תא קולי: 03-5608150
בית: 03-5609573 (לא בשבת)




כל הזכויות שמורות ל'דרכי תקוה', © 2003-5

'דרכי-תקוה' שומר על זכותו לפרסם חומרים לפי שיקול דעתם של עורכי האתר. עם זאת, כל החומרים באתר זה מתפרסמים על אחריותם הבלעדית של מחבריהם. בעלי האתר ועורכיו אינם מקבלים על עצמם אחריות לשום חומר, אלא אם הם נזכרים במפורש כמחבריו של קטע מסויים.