מדוע זקוקה החברה האזרחית בישראל לארגון ומוסדות חברתיים עצמאיים?  

יוזמת חא"י להקמת רשת ארצית של מועצות אזרחים אזוריות מבוססת על השינויים ארוכי הטווח המתחוללים בחברה הישראלית  

הרעיונות החברתיים המעשיים המוצעים על ידי ארגון חא"י (פעילים למען חברה אזרחית בישראל), מבוססים על הכרתנו כי קיים צורך ברור ודחוף לכונן מוסדות חברתיים עצמאיים שישרתו את התפתחות החברה האזרחית במגזר השלישי בישראל.

חא"י מתבסס על ההכרה כי החברה הישראלית נמצאת בעשורים האחרונים בתהליך עמוק וארוך טווח של שינוי. המערך החברתי הקיים אינו מתייחס לשינוי זה, ולכן אינו מסוגל לענות על הדרישות החברתיות שהוא מציג.

השינויים החברתיים עליהם מתבססת היוזמה של חא"י מתחלקים לשני סוגים עיקריים:

1. היחלשות מדינת הרווחה , הגורמת למוסדות המדינה להעביר חלק ניכר מניהול וביצוע השירותים לידי עמותות עצמאיות. תהליך דומה מתרחש ברוב הארצות הדמוקרטיות, באירופה, ארה"ב ואסיה. מצד שני, טמונה בו גם סכנה, מכיוון שהמדינה מוכנה גם להפריט ולמכור בשוק חלק מהתשתיות והשירותים הציבוריים, בלי להתחשב בטובת הצרכנים. ככל שנבסס את תהליך האזרוח של ניהול השירותים, נוכל למנוע את ההפרטה והשלטת ערכי השוק על התרבות, חינוך, רפואה, וסביבה.

2. החלשות הדומיננטיות התרבותית-אידיאולוגית שהקימה את מדינת ישראל , גורמת לביזור רוחני וריבוי תרבויות, זרמים ואידיאולוגיות. ריבוי זה מחייב מעבר מריכוזיות ממלכתית- פוליטית לביזוריות וניהול אזרחי עצמי של השירותים. המערכת הפוליטית הנוכחית אינה מייצגת יותר תוכן ערכי ואידיאי, אלא עוסקת בהשגת כוח ושליטה לציבורים אינטרסנטים, תוך פגיעה בכלל האזרחים. העברה יזומה ומסודרת של ניהול השירותים למוסדות אזרחיים חופשיים, תעודד יוזמה ואחריות חברתית מצד האזרחים, תעלה את רמת השירותים ותחזק את הדמוקרטיה בישראל.  

היוזמה החברתית של חא"י: הקמת מוסדות עצמאיים של החברה האזרחית  

היוזמה החברתית של חא"י כוללת את המרכיבים הבאים:  

החברה האזרחית יוצרת תנועה כלל ארצית, המבוססת על מועצות אזרחים אזוריות, שתאפשר לאזרחים לקחת אחריות, לפעול ולהשפיע מול שלטון העסקנים הביורוקרטי. מועצות האזרחים האזוריות, שיפעלו מול רשויות המדינה והשלטון המקומי, יעסקו בנושאים הבאים: חינוך, תרבות ותקשורת, סביבה ופיתוח, פערים ועוני, בריאות, תרבויות ודתות, זכויות אנוש.  

למועצות האזרחים האזוריות שתי מטרות עיקריות:

1. להעצים את מעורבות אזרחי האזור בתהליכי קבלת ההחלטות והביצוע בכל הנושאים החברתיים החשובים, מול נציגי רשויות השלטון הארצי והמקומי. במועצות האזרחים האזוריות ישתתפו אזרחים המעורים בחיי החברה, בכל תחומי ההגות והעשייה. מועצות האזרחים יהוו את "חוט השדרה" של התנועה האזרחית החדשה במדינת ישראל.

2. לבנות את התמיכה הציבורית ליצירת רשויות לניהול אזרחי- עצמי של השירותים. מטרת מועצות האזרחים היא להשלים את רשויות המדינה והשלטון המקומי בניהול וביצוע בתחומי השירותים. השירותים אינם אמורים להיות מנוהלים ומסופקים על ידי המדינה או העסקים, אלא על ידי גופים אזרחיים, לא פוליטיים, שאינם פועלים למטרות רווח.

  כמה נתונים על תפקידי המגזר השלישי בישראל

המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי פרסם דו"ח מפורט על תפקודי המגזר השלישי בישראל: המגזר השלישי בישראל 2000 - תפקידי המגזר. הנתונים הבאים לקוחים ממחקר זה.

מה שמייחד את המגזר השלישי והחברה האזרחית בישראל היא העובדה כי מדינת ישראל היא מהארצות המובילות בעולם מבחינת גודלו וחיוניותו של המגזר השלישי. 10% בקרוב מכוח העבודה במשק הישראלי מועסקים היום במגזר השלישי. במגזר זה מרוכזים כבר היום תפקידים רבים - בשירותים, בתרבות ובהגנה על זכויות האדם והסביבה- אשר המדינה אינה מסוגלת יותר למלא.

גודלו היחסי של המגזר השלישי בישראל מציב אותו במקום הרביעי בעולם בסקר שנערך בין 22 מדינות - לאחר הולנד, אירלנד ובלגיה. חשוב במיוחד הוא הנתון הבא: חלקו של המגזר השלישי בכלל התעסוקה בישראל כפול כמעט מהממוצע של 22 המדינות, והוא עולה על אלו של ארה"ב ובריטניה, אשר להן מגזר שלישי גדול במיוחד. הנתונים מעידים גם כי מתקיימת בו עשירית מכלל הפעילות הכלכלית במשק הישראלי. מבחינת התעסוקה בשכר הוא סיפק ב-1995 כ-155,000 משרות מלאות, שהן למעלה מ-% 9.3 מכלל התעסוקה במשק הישראלי כולו (ביחד עם העבודה ההתנדבותית הנתון עולה ל-10.7% מכלל התעסוקה).

האופן בו מתחלקות משרות המגזר השלישי במשק הוא נתון מעניין נוסף. בתחום הבריאות כ-44% מהמשרות בארץ ב - 1995 היו במגזר השלישי. למעלה מ-35% מהמשרות בתחום החינוך והמחקר היו בארגוני המגזר השלישי. 30% מהמשרות בכל אחד מהתחומים הבאים: תרבות ונופש, רווחה ודת, היו במסגרת המגזר השלישי. מנתונים אלו ברור, כפי שקובעים גם המחברים, כי ב"כך הפך המגזר השלישי לאלטרנטיבה המרכזית להספקת שירותים חברתיים בישראל".

הדו"ח מציין כי מצב זה הנו משמעותי לגבי תהליך התהוותה של חברה אזרחית בישראל. במיוחד, הוא מציין את "שאלת הקשר בין המימון הממשלתי למגזר השלישי לבין פיתוחה של חברה אזרחית", מכיוון ש"התלות הכספית הגוברת של ארגוני המגזר השלישי בממשלה מעיבה על מידת העצמאות שלהם ומקשה על יכולת פעולתם כמייצגי אינטרסים ייחודיים וכמקדמי שינויים חברתיים".

היוזמה החברתית הנוכחית של חא"י מבוססת על עובדות אלו. ברור לנו כי הסדרת המימון של ארגוני המגזר השלישי תלויה בהגדרה העצמית ובהתארגנות החברתית העצמאית של המגזר השלישי.

לכן, זהו תפקידה החיוני של החברה האזרחית בישראל: מוטל עליה ליזום את הקמת המוסדות החברתיים העצמאיים של החברה האזרחית, המתאימים לתפקוד המגזר השלישי, כדי לכוון את התפתחותו של המגזר השלישי בכיוון של עצמאות גוברת.

התפתחות החברה הישראלית מאחדות ואחידות לרב-תרבותיות

בקרב היסטוריונים, סוציולוגים ואנתרופולוגים החוקרים את החברה הישראלית מקובלת היום ההנחה כי מדינת ישראל והחברה בישראל נמצאים בעשור האחרון במפנה מכריע בכל רובדי החיים. להלן קיצור תולדות המפנה, מבלי לנסות ולנתח את כל מרכיביו.

הדבר המוסכם על הרוב המכריע של החוקרים הוא כי החברה הישראלית עוברת ממצב של אחדות ואחידות (יחסיים, כמובן), תרבותיים, פוליטיים וכלכליים, למצב המאופיין יותר ויותר על ידי ריבוי וביזור. הטענה הרווחת, בניואנסים שונים ומגוונים, היא כי הסינתזה הרוחנית-תרבותית, אידיאולוגית-פוליטית, חברתית-כלכלית שאפיינה את מדינת ישראל בשלושים השנים הראשונות לקיומה, חדלה בעצם להתקיים עוד בטרם מלאו לה יובל שנים. ניתן לנתח את התפרקות הסינתזה הזו בשתי רמות שונות: אחת, בהתפרקות ההסכמה הלאומית הרחבה ביותר, והשניה, הקשורה בה, באיבוד משקלו של הזרם הדומיננטי שהוביל ומימש אותה.

הציונות האירופאית-סוציאליסטית יצרה את המכנה המשותף הרחב שהעניק לחברה בישראל חותם יחסי של אחדות - וגם אחידות במובן החברתי הכולל. בה בעת, חותם זה העניק חותם מקביל של ניכור למיעוטים אידיאולוגיים, אתניים ותרבותיים, שלא היו שותפים לקונצנזוס. מה שמאפיין היום מעל לכל את הריבוי (התרבותי) והביזור (האידיאולוגי-פוליטי) היא העובדה כי שלושת המרכיבים בנוסחה זו, המרכיבים הציוני, האירופאי, והסוציאליסטי, אם יחדיו, ואם כל אחד לחוד, חדלו דה-פקטו לשמש כבסיס להסכמה לאומית.

החברה הישראלית אופיינה במשך כשלושים שנה על ידי מימוש הדומיננטיות הציונית-אירופאית-סוציאליסטית. כלומר, מדינת ישראל אופיינה על ידי המרכיבים הדומיננטיים הבאים:

מבחינה רוחנית-תרבותית היא אופיינה בדומיננטיות של זרמי הציונות האירופאית (אשכנזית); מבחינה אידיאולוגית-פוליטית, היא אופיינה על ידי דומיננטיות של השקפת העולם של הסוציאליזם, בנוסחה הממלכתית-ריכוזית של מפא"י (ותנועת העבודה) ; מבחינה חברתית-כלכלית היא אופיינה על ידי דומיננטיות של המשק הממלכתי- ההסתדרותי (חברת העובדים), ופערים סוציו-כלכליים קטנים (ביחס).

אין זה מענייננו כאן לבחון ביתר פרוט את מרכיבי הסינתזה הציונית-סוציאליסטית שמימשה את הקמת מדינת ישראל במסגרת הקונצנזוס הציוני הכולל, אלא לבחון את משמעויות התפרקות הקונצנזוס ולהראות כי גם בחינה זו מחזקת את הצורך במימושו של מבנה חברתי חדש שיתאים לצרכיה של החברה הישראלית המשתנה במהירות בהווה ובעתיד הקרוב.

למעשה, במובנים מרכזיים אנו עדים לתהליך של תמורה חברתית רדיקלית, בו מרכז האידיאולוגיה והיקפה הרחוק ביותר מחליפים מקומות, או, לפחות, מתבטל מקומם יחסית זה לזה. ניתן גם לומר כי המערכת החברתית בישראל נכנסה לשלב "כאוטי" בו לא ניתן יותר כלל לקבוע בוודאות מהו מרכז ומהו היקף, והיכן - ומתי - הם נמצאים. "התפרים" התרבותיים-אידיאיים-כלכליים שנתפרו במהלך הסינתזה החברתית הציונית-אירופאית-סוציאליסטית, נפרמים היום באזורים וחתכים חברתיים שונים. לא קשה להבין כי חברה "היקפית", החסרה מרכז אידיאולוגי- ערכי חד-ממדי המקובל על כוחותיה התרבותיים, הפוליטיים, והכלכליים העיקריים, מחייבת מבנה ארגוני המתאים לצרכיה. זוהי הסיבה העיקרית ליוזמה החברתית של חא"י שתוארה למעלה: "שבע תרבויות ישראל" תוכלנה להתקיים זו לצד זו, ביחסים הדדיים של סובלנות יחסית, רק במידה שתיפסק השליטה הממלכתית-ריכוזית-ביורוקרטית של המערכת הפוליטית, שאינה מייצגת יותר כל קונצנזוס לאומי, על הדתות, החינוך, הרווחה והבריאות. זוהי הסיבה לכך שחא"י מקימה את מועצות האזרחים, כבסיס להקמת מוסדות אזרחיים לניהול עצמאי של השירותים: כדי לאפשר לכל אזרח, בכל אחד מתרבויות ישראל, ליזום, לנהל ולקיים את ערכיו הייחודיים, בחינוך ילדיו, בשרותי הרווחה והדת, בהגנת הסביבה והבריאות, על פי ערכיו הייחודיים, וללא "אחידות ממלכתית" שמזמן חסרה כל צביון ערכי ואידיאי בעל משמעות.

יש להדגיש, כי המשך קיומו של מרכז שליטה ותפקוד מרכזי אחד- באמצעות מוסדות השלטון של המדינה הריכוזית הנוכחית- הוא מתכון ברור למלחמת אחים בלתי פוסקת. בתנאים הנוכחיים, כל זרם או מפלגה, שישלטו ב"מרכז השליטה" הפוליטי, שבעבר ביטא עדיין סמכות הנובעת ממידה של הסכמה ערכית ורעיונית, הופך למרכז שליטה כוחני בלבד. כאשר הפוליטיקה הופכת לכוחניות טהורה, חייבים לבזר ולשחרר את המגזר הרוחני-תרבותי, ולאפשר חופש מרבי לכל אזרח, זרם, תרבות, דת ולאום.

פירושו של דבר הוא כי ככל שהחברה הישראלית עוברת ממצב של אחדות תרבותית, פוליטית וכלכלית, למצב של ריבוי תרבותי, ניגודים פוליטיים, ופערים כלכליים, יותר היא זקוקה לחברה אזרחית פעילה במגזר השלישי ולמבנה חברתי מבוזר בכל הרמות החברתיות. הדבר המזיק ביותר לחברה כזו יהיה המשך השלטון הריכוזי לאחר תום עידן האחדות ברמות העמוקות של הסכמה לאומית.

מבחינה תרבותית חברה מבוזרת זקוקה לניהול וביצוע שיאפשרו רב תרבותיות מרבית:

"מצד אחד, החברה [הישראלית] מתפצלת לתרבויות שונות, המנהלות ביניהן מאבקים חריפים על כללי המשחק ועל הקצאת הנכסים המשותפים. אך יחד עם זאת, נבנה רב-שיח, ככל שיהיה לעיתים בוטה מאוד, בין התרבויות השונות ושכבות האליטות שלהן, ומתגבשת סולידריות על בסיס חדש. כך עשוי להיווצר בהדרגה לנגד עינינו מרחב ציבורי חדש, שכמותו טרם הכרנו: החברה האזרחית".

אנשים החווים רק את הצד האחד של תהליך ההשתנות החברתית העובר על מדינת ישראל, מבכים את אובדן "גן העדן" של הסדר החברתי הישן, אליו היו קשורים. אבל עלינו להפנות את מבטינו גם אל הסיכויים החדשים הנפתחים כלפי העתיד. בוודאי, ניתן לטעון, ואף להוכיח, כי בתחומים רבים מתחוללת נסיגה ממשית ברמה החברתית והתרבותית של מדינת ישראל, אל מול מה שכבר הושג בשנות ה-60 וה-70. אבל בה במידה ניתן לטעון כי הסינתזה החדשה, כאשר תיווצר, תשקף בצורה נאמנה יותר את פניה האמיתיות של החברה הישראלית הבוגרת. כדי להיווכח בזאת יש להכיר לא רק את כוחות העבר שמיצו את תפקידם, אלא גם את כוחות העתיד הגלומים במציאות הישראלית וממתינים למימושם. הכוחות הללו גנוזים בחברה האזרחית, במגזר החברתי השלישי, ובמערכות היחסים שיפתח עם המגזרים החברתיים האחרים.


חזרה לדף החברה האזרחית ב'דרכי תקוה'