לאום אחד, ישראלי

ביטול ההפרדה בין יהודים לערבים בתוך הקו הירוק יבהיר כי פנינו לשלום אמת

מאת עוזי אורנן

תהפוכות אדירות התרחשו בדרום אפריקה בשנים האחרונות. הנשיא לשעבר, דה קלרק, שהיה מנהיג של מפלגה לבנה, לאומית קיצונית, הפך והיה למנהיג הדוגל בהקמת מדינה שבה שווים כל האזרחים זה לזה - לבנים ושחורים, צבעונים ובני תערובת. דברי שבח רבים הורעפו עליו מכל הכיוונים. בייחוד צוטטו דברי ההסבר שלו על טיב המהפכה ועל עמדתו ועמדת הנוהים אחריו: "יכולנו לשקם את הארץ שאנחנו אוהבים - או להיסחף למלחמה שתהרוס את כולנו. בחרנו בחיים". הפתרון שמצאה דרום אפריקה הלבנה כדי "לבחור בחיים" הוא - להתחלק באורח שווה עם עמי הארץ לא רק במשאבי הטבע אלא בטריטוריה כולה. בוטלו תחומי המושב, בוטלה ההפרדה בחינוך - מגן הילדים עד האוניברסיטאות, בוטלו איסורי נישואים והוקמה מדינה אחת, ששוויון האזרחים הוא ביסודה. הפתרון הדמוקרטי, האנושי, השוויוני של דרום אפריקה החדשה, החזיר אותה לחיים. כך נמנעה הארץ ויושביה מן המלחמה ההורסת את כל מי שלוקח בה חלק.

בדרום אפריקה לא היו כלל "שטחים כבושים". יותר ממה שאפשר ללמוד מדרום אפריקה על היחסים בין יושבי השטחים ובין ישראל, יש ללמוד על הדמיון בין המבנה הפנימי של דרום אפריקה הישנה ובין המבנה הפנימי של ישראל, כלומר מה נעשה בתוך גבולות הקו הירוק. אל נשכח כי עד היום "ישראל" הרשמית היא המדינה שגבולותיה הם "הקו הירוק".

חשוב לנו להבהיר את נקודות הדמיון בין המשטר שלנו והמשטר של דרום אפריקה הישנה, ופרשה זו אינה נוגעת, כאמור, אלא לתחומי הקו הירוק. בתוך ישראל זאת קיימים תחומי מושב, יש הפרדה בחינוך בבתי הספר (לא באוניברסיטאות), והאזרחים משתייכים רשמית כל אחד לעדה דתית "שלו". עדות דתיות אלה הם ה"מילאטים" התורכיים הישנים שרק אצלנו מכל ארצות הממלכה התורכית הישנה הם עדיין בתוקף רשמי. גם ישראל, כמו דרום אפריקה הישנה, אינה מתירה בגבולותיה נישואים בין בני עדות שונות. ויש עוד נקודות דמיון: בדומה לאמונותיה הכמוסות של המפלגה הלבנה הלאומית הקיצונית בדרום אפריקה, גם השלטון היהודי בישראל רואה עצמו כשליח כוח עליון, או שליח ההיסטוריה, ואלה מן היהודים המתגוררים כעת בישראל הם הממלאים את ייעודו ההיסטורי של העם. יתר על כן, בישראל נחקקו חוקים שלפיהם המדינה "שייכת" לא רק לאזרחים היהודים שבה, אלא גם לכל היהודים שכלל אינם יושבים בה. טענה זו מרחיקה הרבה יותר ממה שאמרו הבורים (האפריקנרים). הם מעולם לא טענו שדרום אפריקה "שייכת" גם להולנדים שירצו להגר אליה. אף על פי כן, כמו הבורים כך גם ישראל היהודית אינה רואה עצמה חלילה כזרוע קולוניאלית. ואין זו רק אמונתם של היהודיים הדתיים בלבד, או של אלה השייכים ל"מחנה הלאומי" בישראל. גם תאבי השלום מבין היהודים בישראל מקבלים עמדה זו: גם הם שותפים לחוק הנותן אזרחות אוטומטית לכל יהודי, "אזרחות מכוח שבות", בעוד שללא יהודים גם הם מעניקים רק "אזרחות מכוח ישיבה". מהו המשותף ל"מחנה הלאומי", לדתיים ול"מחנה השלום"? כולם מאוחדים בעיקרון אחד: אסור לערבב יהודים ב"שאינם יהודים". אלה גם אלה הם בעד "חיים לחוד", או "הפרדה", מה שבאפריקנרית נקרא "אפרטהייד".

אכן אנשי מחנה השלום מדברים לכאורה על הפרדה לאורך הקו הירוק. אבל למגינת ליבם בכך לא תושג הפרדה ממשית בין יהודים ובין לא-יהודים, שכן גם אלה וגם אלה יושבים משני צידי הקו הירוק. ההפרדה בין יהודים ללא יהודים כה חשובה להם, עד שלמענה הם מוכנים לעקור אנשים (יהודים) ממקום מושבם. ההפרדה בין יהודים ללא יהודים חשובה לא פחות גם לדתיים וגם לאנשי "המחנה הלאומי". אחדים מהם מוכנים לפעול לשם כך גם ב"חילופי אוכלוסין", או אף בפעולות גסות יותר, כגון "טרנספר מרצון" ואפילו "טרנספר". בעניין אחד אין הבדל בין "המחנות": העיקרון המשותף לכולם – יהודים אינם צריכים לחיות במשותף עם לא יהודים.

אבל גם סילוק כל היהודים היושבים מעבר לקו הירוק, כתביעת "מחנה השלום", לא יביא איתו את התכלית הנכספת: איך תושג הפרדה בין יהודים ללא יהודים בישראל הישנה, שבתוך הקו הירוק, כאשר יש בה אוכלוסיה גדולה של לא יהודים? אל דאגה: לבעיה זו כבר נתן השלטון היהודי בישראל את דעתו.

אין המדובר בשלטון הנוכחי דווקא, שהוא בעיקרו שלטון "המחנה הלאומי". גם בתקופות ששלט בישראל "מחנה השלום", או בתקופות של קואליציות למיניהן – תמיד שמר השלטון בישראל מכל משמר על העיקרון המקודש: הפרדה מלאה ככל האפשר בין יהודים ללא יהודים. כבר ב- 1951 נחקק "חוק האזרחות". המחוקקים הנאורים הבדילו כבר בחוק יסוד זה בין יהודים ללא יהודים. בסגנון מפותל וחמקני נקבע בו כי כל יהודי בישראל – בין שהיגר אליה בין שמשפחתו יושבת בה מדורי דורות – הוא "אזרח מכוח שבות", ואילו כל מי שאינו יהודי יכול להיות רק "אזרח מכוח ישיבה". אחר כך במסוה של "חוק סוציאלי" נקבעה הפרדה בין יהודים ללא יהודים גם באשר ליום המנוחה. יום זה כפוי על האזרח על פי החוק, שוב על פי העיקרון שכל אזרח "שייך" לאחד המילאטים, והשלטונות יודעים טוב מכולם באיזה יום מנוחה חייב כל אזרח להימנע מעבודה. במסגרת החוקים נעשה הרבה להציב חיץ וגדר בין יהודי ללא יהודי בכל תחומי החיים. ספק חוק ספק תקנות ונוהל הוא מה שנעשה בתחום האדמות. ב-1959 חתמה ממשלת ישראל על "אמנה" בינה ובין ה"קרן קיימת לישראל". לפי תקנות הקק"ל מראשית המאה שעברה יש למסור רק ליהודים את הקרקעות שהקק"ל רוכשת. באה ה"אמנה" והחילה תקנות אלה על כל האדמות הממשלתיות, המשתרעות על למעלה מ- 90% של קרקעות ישראל. ה"אמנה" הזאת מונעת, למשל, מעאדל קעדאן מבקה אל-גרבייה ורעייתו אימאן מלממש את זכותם לרכוש בית ביישוב היהודי הסמוך קציר, וזאת אף על פי שפסיקת בג"צ קבעה שהאפליה היא לא חוקית. בדרכים שונות הצליחו עד כה המעוניינים למנוע את כניסתם ליישוב. אפשר להבין: מגוריהם ביישוב זה יפרו את עקרון ההפרדה בין יהודים ללא יהודים.

הנה לאחרונה מבקשת הממשלה לאחד רשויות מקומיות. פעולה אזרחית חיונית למען חסכון וצמצום בהוצאות מיותרות. אבל לפי התוכנית שום יישוב יהודי לא יאוחד עם שום יישוב סמוך – אם הוא יישוב ערבי: חשוב מכול הוא לשמור על הפרדה בין יהודים ללא יהודים. כאילו אי אפשר להקים בניין משותף לבית ספר משותף עברי-ערבי ביישוב משותף. קו הדמיון בינינו ובין דרום אפריקה הישנה הוא -חשוב מכול לשמור על הפרדה בין יהודים ללא-יהודים.

דרום אפריקה הלבנה באה לידי מסקנה ברורה: כדי לשרוד יש להגדיר הגדרה חדשה את המושג "לאום". דה-קלרק נשאר במהותו אותו אדם, גם צבע עורו לא השתנה, אבל הלאום שהוא שייך אליו עכשיו הוא לאום אחר: לא עוד "אפריקנר לבן", מיוחס ובעל זכויות יתר, השונה מכל מי שאינו "אפריקנר לבן", אלא אזרח שווה זכויות לשאר בני הלאום החדש, כולל עדות ושבטים של שחורים, צאצאי הודים ו"צבעונים" - הוא הלאום החדש של אפריקה הדרומית.

גם על ישראל להסיק מסקנה דומה. עלינו להקים לאום ישראלי חדש, שגם אם יש בו קבוצות אוכלוסין שונות, יהיה מוגדר כמו שאר הלאומים בעולם הדמוקרטי, לא לפי זהות אתנית, לא לפי הדת של אזרחים אלה או אלה, גם לא לפי הדת של הוריהם, אף לא לפי השפה שהם מדברים בה, אלא כמכלול האזרחים של המדינה. האזרחים שווים זה לזה בזכויותיהם ובחובותיהם, בלי שההבדל בדתם, בעדתם, בשפת הדיבור שלהם, בעיסוקם או בהרגליהם יקבע אף במשהו את שייכותם היסודית והאחידה ללאום ואת זכויותיהם וחובותיהם. הגדרה חדשה של הלאום, לפי עקרונות הדמוקרטיה המערבית, תעמיד לנו מדינה חד-לאומית, ולא "מדינה דו לאומית". אף על פי שעל אותו הלאום הישראלי יכולות להימנות קבוצות אוכלוסין שונות, קבוצות אלה כולן הן חלק מן הלאום הישראלי, והשלטונות אינם קובעים, גם אל להם לשאול, למי "שייך" כל אזרח, או מהי קבוצה זו.

תושביה הערביים של מדינת ישראל נחשבו תמיד כ"גשר לשלום" בין ישראל ותושבי שאר מדינות ערב. אם בתוך ישראל עצמה נשמרת ההפרדה בין יהודים ללא יהודים – ה"גשר" הזה מתפורר והולך, ומי יאמין בכלל שהיהודים מסוגלים ומעונינים לחיות בשלום עם זולתם. צא וראה שעיקר הביקורת על ישראל המושמעת מכל עבר, היא על משטר האפרטהייד השורר בה, גם אם יש מודים שהיא שונה בפרט זה או זה מצורתה כפי ששררה בדרום אפריקה הישנה. ביטול האפרטהייד בתוך ישראל והגדרת לאום ישראלי אחד בתוך גבולות הקו הירוק ישמיטו חלק ניכר מן הטענות כלפינו. אך גם זאת – שינוי כזה תהיה לו השפעה מיידית על תהליך השלום המדשדש. בכך נראה לכל שכנינו הקרובים והרחוקים כי שקר הוא שאי אפשר לחיות איתנו, ושקר שאין אנו מעונינים בשלום אמת. ציבור ישראלי ערבי גדול ושווה זכויות לשאר הישראלים יהיה ההוכחה החותכת לבחירתה של ישראל בדרך השלום: "יכולים אנו לשקם את הארץ שאנחנו אוהבים - ולא להיסחף למלחמה שתהרוס את כולנו". התוצאה הצפויה היא שבעתיד – לאו דווקה רחוק – ייעזב חלום "פאן ערב", שיאסר ערפאת, הבעת הסורי, והנשבעים בשם עבד אל-נאצר, מטפחים עד היום.

מתברר, שכדי להניע את גלגל ההיסטוריה בכיוון של חיים ושלום, אין אנו זקוקים כלל להידברות עם מנהיג זה או זה מקרב שכנינו הפלשתינאים, ויש לחדול מרדיפת השווא אחרי אישיות זו או זו, או לחשוב איך "להיפטר" מאישיות זו או זו. שינוי ערכים בתוך ישראל היא פעולה שבידינו לעשות אותה באופן "חד צדדי" מובהק, ואין אנו צריכים לא אישור ולא הסכמה עליה מצד זולתנו, יהיה מי שיהיה. זוהי פעולה הנעשית מעל ראשיהם של המנהיגים הנוכחיים של "הרשות הפלשתינאית" ושל כל מנהיגי המדינות האויבות לנו. היא תראה ותוכיח להמונים אשר סביבנו, שאין כל צורך ואין כל תכלית לדבוק ברעיון העיוועים של אחדות "פאן ערב", רעיון המביא איתו אך אסון וחורבן.


הקוראים מוזמנים להצטרף לדיאלוג זה

לחץ על כפתור Back של הדפדפן