מאמר מאת אהוד טוקטלי

סבסוד התרבות מגיע לכל השבטים

אולי הנשיא ריבלין לא התכוון לכך, אך נאומו על "ארבעת השבטים" (7/6/15) יכול לתת תשובה לויכוח שפרץ לאחרונה בין הממסד האמנותי לבין הממסד הפוליטי. שני הצדדים השמיעו דברים מקוממים, אך שניהם גם נשענו על עקרונות לגיטימיים. למרבה הצער, נראה שהם לא יצליחו להרגיע את המחלוקת כי אף אחד מהם אינו יורד לשורש הבעיה.

שרת התרבות ושר החינוך טוענים בצדק שהם נבחרו כדי להגשים את השקפת עולמם. בוחריהם מצפים מהם לייצג אותם באמונה, לקיים הבטחות שהושמעו במערכת הבחירות, ולבצע מדיניות ברוח מצעם הרעיוני. זהו עקרון דמוקרטי מובהק.

אמנים לא מעטים טענו בצדק שדמוקרטיה ליברלית חייבת להגן על חופש הביטוי של כל חלקי הצבור, כולל המיעוטים שאינם מיוצגים בממשלה. פיקוח ממשלתי על תכני יצירות אמנות אינו תואם את כללי הדמוקרטיה.

על טענה זו עונים השרים החדשים: יש במדינת ישראל חופש ביטוי ויצירה נרחב, אך אין חובה על הממשלה להזרים מימון צבורי למי שתוקף את הלגיטימיות של המדינה ושל רוב הצבור. אף אחד לא מונע מאמנים לבטא דעות קיצוניות נגד המדינה, אך זכותה של המדינה להמנע מהקצאת עידוד כספי לתעמולה עויינת.

זה שורש הבעיה: הכסף. אילו היו היוצרים בישראל מבטאים קשת רחבה של דעות וטעמים, לא היתה בעיה לסבסד את כולם בשווה. אך זו אינה המציאות. רוב תקציבי התרבות בישראל מופנים לגורמים המבטאים דעות וטעמים של מגזר קטן מאד בצבור. המיעוט הזעיר הזה הפך לרוב ענק ממקבלי תקציבי התרבות. זה עיוות משווע. אין כמעט תקציבים לעדוד יוצרים ואמנים שתרבויותיהם או דעותיהם שונות מהקו השולט. במילים אחרות: כל משלמי המס בישראל מסבסדים רק את המיעוט שהתבסס בעמדות המפתח.

וזה הקשר לדברי הנשיא ריבלין. יש בארץ מגוון שבטים תרבותיים ורעיוניים, וצריך לתת לכולם מקום ראוי בחברה חופשית וצודקת. אמנם, החלוקה לארבעה שבטים בלבד לוקה בפשטנות, אך נכון שקיימות בישראל תרבויות-משנה שאינן עתידות להיעלם. תרבותו של המיעוט שנהוג לתייגו כ"שבט הלבן" ב"מדינת תל אביב", אינה אלא אחת מתרבויות-המשנה הללו, ואין הצדקה להמשך ההגמוניה המלאכותית שלה.

הקהילות התרבותיות, הדתיות, האידיאולוגיות והאתניות בישראל מתקיימות בדרך כלל בשלום ובאחווה. האזרח הישראלי נוהג בחיי היום-יום כמעט תמיד בסובלנות פלורליסטית למופת. רוב המתחים מתחילים כאשר נכנס לתמונה גורם המימון. הכסף. כל מגזר בצבור רוצה לקבל יותר תקציבים למימון הפעולות החשובות לו. זה הויכוח האמיתי בין הממסד האמנותי לבין שרי התרבות והחינוך. זה גם השורש של המתיחות בין הקהילות בישראל. יאיר לפיד אינו מוכן לשלם מכיסו עבור תלמידי ישיבות, והחרדים לא מבינים מדוע עליהם לשלם מסים למימון ספורט ואירועי תרבות הכרוכים בחילול שבת. לאומנים יהודים אינם רוצים לשלם ביטוח לאומי לערבים, ולאומנים ערבים מתנגדים לתקציבי ההתנחלויות ולסל הקליטה לעולים יהודים בלבד.

הבעיה היא שכולם צודקים. המתחים נובעים מן המשטר הריכוזי הקיים בישראל. רשויות השלטון מתערבות בכמעט כל פרט בחיי האזרחים ובהכרח יוצרות קונפליקטים בין קבוצות שונות בחברה. אך מכאן גם יכול לקום הפתרון: אכן, מדינה ליברלית אמורה לעודד ולסבסד חיי תרבות, אמנות, רוח, דת וספורט. אך הצבור עצמו הוא זה שצריך להחליט מי יקבל תמיכה ובאלה סכומים.

לפני 35 שנים, הציע ד"ר יעקב חסדאי שיטת תקצוב הוגנת, ליברלית ויעילה. הרעיון פשוט: משרד התרבות והספורט יקצה תקציבים ויפקח על המוסדות מבחינה מנהלית. אך התקציב עצמו יוזרם דרך כל אזרחי המדינה באמצעות שוברי-זיכוי ("קופונים") שוויוניים. האזרח ימסור את השובר למוסד הרצוי לו, והמוסדות יקבלו מימון ממשרד התרבות כנגד מספר השוברים. כל אזרח יוכל להחליט אם הוא רוצה לסבסד את התיאטרון של מר קוטלר - או תיאטרון בשדרות או מעלות. אחד יבחר לסבסד את התזמורת הפילהרמונית - והשני את התזמורת האנדלוסית. מי שירצה יעודד חזנים או מקהלה חסידית - ומי שירצה יתמוך ביוצרי מוסיקה ערבית.

ביזור התקצוב בפועל יוביל בהכרח לצדק חלוקתי בתחומי התרבות והקהילה, להעצמת האזרחים והגברת מעורבותם החברתית, ולהפחתה דרמטית במתחים המתגברים בין הקהילות בארצנו.

אולי הנשיא ריבלין ישמע את הקריאה ויעודד פתרון חיובי כזה?

אהוד טוקטלי , 25/6/2015

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון