מאמר מאת אהוד טוקטלי

בלי פאניקה ומחוץ לקופסא

נראה שלא די בשחרור מהפאניקה, אלא צריך גם לחשוב מחוץ לקופסא. המודל שאני מציע - 'דמוקרטיה קהילתית' - עומד בכל כללי הדמוקרטיה הליברלית, אך מבוסס במאה אחוז על התורה והמשפט העברי. הוא עשוי לפתור עוד בעיות רבות ולא רק את הסכסוך עם הערבים

במאמרו 'לחשוב על סיפוח בלי פאניקה' (מקור ראשון, 7.6.13), קרא אורי אליצור לדון במגרעות ובמעלות של שלוש אופציות: שתי מדינות לשני עמים, סיפוח יהודה ושומרון, או המשך המצב הקיים. ברוב התגובות שפורסמו ראינו שוב דיון המסתובב במעגלים, ככלבלב הרודף אחרי זנבו. רבים חוזרים על הנחות יסוד שגויות ומסתבכים בדרכים ללא מוצא. נראה שלא די בשחרור מהפאניקה, אלא צריך גם לחשוב מחוץ לקופסא.

לא יעזור כלום - כל עוד מדברים על שיטת המשטר הפרלמנטרית-רִכּוּזִית הקיימת בישראל - אין סיכוי לרבע את המעגל. אם מקימים בשם המוסר והדמוקרטיה מדינה פלשתינית ביש"ע ועורכים עוד טיהור אתני נגד יהודים - זה גם פשע נגד האנושות וגם מרשם בטוח לסיוט ביטחוני; אם מספחים את יו"ש בלי לתת לערבים זכויות אזרח מלאות - זה באמת אפרטהייד; אם נותנים לערביי יש"ע זכות הצבעה לכנסת בתבניתה הקיימת - זה מתכון להשתלטות עויינת מבפנים. בלי שינוי מבני - שום אופציה לא תבטיח 'מדינה יהודית ודמוקרטית'.

הבעיה היא שנתקע בראשינו רעיון מופרך בעליל: מדינה יהודית זה רוב יהודי באוכלוסיה. שוב ושוב חוזרים על המנטרה הדמוגרפית, כאילו למשטר הדמוקרטי יש רק תבנית אחת וכל מי שמערער עליה הוא פאשיסט וגזען. אבל האמת היא שישנן בעולם המון וריאציות של המשטר הדמוקרטי, ולא כולן רוּבִּיוֹת בנוסח הישראלי. את העובדה הזאת הבינו כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת - כולל ז'בוטינסקי, קפלנסקי ועוד - כך שמגוחך לטעון שסיפוח ושינוי חוקתי הם "סוף הציונות". במשך השנים הופיעה שורה ארוכה של רעיונות יצירתיים, כמו פדרציה, קונפדרציה, קונדומיניום, קנטוניזציה, ריבונות ללא רצף טריטוריאלי, פדרליזם קהילתי ועוד. המשותף לכולן: ביזור סמכויות השלטון והפרדה בין זהויות קהילתיות לבין ההגדרה הלאומית של המדינה.

המודל שאני מציע - 'דמוקרטיה קהילתית' - עומד בכל כללי הדמוקרטיה הליברלית, אך מבוסס במאה אחוז על התורה והמשפט העברי. הוא עשוי לפתור עוד בעיות רבות ולא רק את הסכסוך עם הערבים. שיטות הממשל הרִכּוּזִיוֹת סותרות את שיטת המשטר המקורית של עם ישראל. אכן, הצבור הישראלי נוטה לזהות פטריוטיזם לאומי עם אחידות ורִכּוּזִיות, אך אין ספק שתפיסות מיושנות אלו מקלקלות את החברה, חוסמות כל אפשרות להתמודד עם עמי האזור ואפילו מסכנות את הלכידות הלאומית.

במקום לחשֵב כמה ח"כים יהיו לערבים, תארו לעצמכם שהכנסת תורכב משני 'בתים': הבית התחתון יהיה כמו הכנסת של היום, אך מעליו יהיה בית עליון שבו יכהנו נציגים של קהילות אוטונומיות. כמו בארה"ב, הבית העליון לא חייב לשקף יחסי כוחות דמוגרפיים, אלא להגן על האופי הלאומי של המדינה היהודית ועל הזכויות האזרחיות של הקהילות שבתוכה. מדינת ישראל תהפוך לפדרציה של קהילות וולונטריות שינהלו את חייהן הפנימיים לפי ערכיהן ושאיפותיהן. נוסיף לכך בחירה ישירה בראש הרשות המבצעת (נשיא אקזקוטיבי או ראש ממשלה שאינו תלוי בקואליציה פרלמנטרית) ונראה שכמו משטרים פדרליים דומים, חוקת ישראל תעניק לנו יותר חרות אזרחית, יותר זהות יהודית ויותר יציבות ומשילות של הממשל הלאומי.

המודל הפדרלי הוא הקרוב ביותר למשטר העברי הקלאסי שהיה נהוג מיציאת מצרים ועד לעת החדשה. גם את האופי היהודי של המדינה (בלי קשר לדמוגרפיה) וגם את השיטה הפדרלית העברית צריך לשריין בחוקה שיקשה מאד לשנותה ברוב מיוחס.

מי שמכיר את ערביי הארץ, יכול להניח שיהיו לתוכנית מתנגדים קולניים, אך רוב הצבור הערבי יעדיף לקבל 'תעודה כחולה' עם חופש לנהל את חייו הקהילתיים - תוך ויתור על הגשמת שאיפותיו הלאומיות בדיקטטורה של לאומנים מושחתים או טרוריסטים אִסלאמיסטיים.

במבט ראשון, 'הדמוקרטיה הקהילתית' נראית אולי כמו פנטזיה, אך סביר להניח שהיא תוכנית הרבה יותר מעשית, מחוברת למציאות התרבותית, החברתית, האתנית, הדתית, הכלכלית, הביטחונית וההיסטורית של עם ישראל ושל האזור. צריך רק לפתוח את הראש ולחשוב מחוץ לקופסא.

אהוד טוקטלי, 18/6/2013

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון