מאמר מאת אהוד טוקטלי

בחירה אמיתית

רוחות הבחירות המנשבות מבטיחות ששוב נישאר באותו מבוי סתום. במקום מאבק אינסופי בכנסת, אפשר לאמץ מודל של דמוקרטיה קהילתית

לא ברור מתי יתקיימו הבחירות הבאות, אך ספק אם תהיה בהן בחירה בין חלופות משמעותיות. המפלגות הקיימות מציעות וריאציות על אותה השקפה. רבים מצביעים כיום לרשימה המזוהה עם המגזר שלהם ולא מתוך הכרעה רעיונית. זה לגיטימי, אך המחסור בתכנים פוליטיים משקף בלבול רעיוני, חברתי ומדיני.

הבעיה העיקרית היא ריכוזיות השלטון, הכלכלה והתרבות בישראל. המפלגות מתווכחות על חלוקת תקציבים, אך בעצם מסכימות שהממשלה צריכה לשלוט בכל פרט בחיי האזרחים. זו הסיבה שפוליטיקאים מתקשים לקיים הבטחות שנתנו לבוחריהם: לפיד לא יכול להקל על מעמד הביניים, בנט לא יכול לספח את שטחי C, לבני לא יכולה להתקדם במו"מ, אנשי המחאה החברתית לא יכולים לספק צדק חלוקתי וחסידי השוק החופשי לא יכולים לעודד עסקים קטנים. זה לא רק בגלל השיטה הקואליציונית המאלצת את כולם להתפשר עם עמדות שונות משלהם, אלא בעיקר בגלל שהממסד השלטוני אינו משקף את תוצאות הבחירות, מרכז עוצמות אדירות ושולט בחיינו בלי לשאול מה דעתנו.

האלטרנטיבה היא: ביזור סמכויות הממסד. ישנה תנועה פוליטית המציעה תוכנית מעשית - לאו"ר, מיסודו של ד"ר יעקב חסדאי. היא רצה לכנסת בשנים 1979 ו-2009 אך לא עברה את אחוז החסימה. היא גם הקימה פרוייקטים קהילתיים לתפארת, אך נראה שהצבור לא ממש תפס מה המסר שלה.

המסר הקהילתי ברור ופשוט: כל מה שאזרחים יכולים לעשות בעצמם לא צריך להיות בניהול הממסד. אין כוונה לשחרר את מדינת הרווחה מאחריותה לתושביה, אלא להעביר את סמכויות הביצוע לאזרחים. לאו"ר מציעה לחלק את תקציב המדינה לשני פרקים: בפרק הלאומי - יתוקצבו משרדי הממשלה הממונים על נושאים מדיניים וכלל-ארציים (חוץ, בטחון, תשתיות ארציות, מטבע לאומי וכד'). בפרק החברתי - התקציבים יוזרמו ישירות לאזרחים בצורת שוברי זיכוי ('קופונים') ויאפשרו להם לקבוע איך להשתמש בכספי הצבור. לדוגמא - במקום שמשרד החינוך ינהל ישירות מערכת ענקית של מוסדות, יקבלו ההורים שובר בעל ערך שוויוני לכל ילד בגיל חינוך ויחליטו לאיזו מסגרת למסור את המימון. משרד החינוך יפקח על מסגרות החינוך ויממן אותן תמורת השוברים שיועברו, אך השליטה תהיה בידי ההורים שיבחרו לתקצב מסגרת כלבבם. זה יאפשר לאזרחים להקים בתי ספר חדשים, או אפילו לממן מסגרות של חינוך ביתי.

זאת לא פנטזיה אוטופית של לאו"ר. השיטה פועלת בכמה מדינות נאורות ובדרך כלל מצליחה מאד. אותה שיטה יכולה להעביר לידי האזרחים גם את השליטה בסבסוד פעילויות תרבות, אמנות, דת, רווחה, ספורט, פנאי ועוד. אפילו תחומים כלכליים מסויימים ניתנים לביזור באמצעות 'הפרטה לצבור' (ולא לתאגידי ענק ולבעלי הון). מדיניות כזו עשויה ליצור דינמיקה של יצירתיות ויוזמתיות בכל חלקי החברה, להעצים אזרחים וקהילות ולבנות מציאות של חירות ואחריות לכל אדם בישראל. היא יכולה לטפח יוזמות כלכליות ועסקים קטנים, להגביר את התחרותיות במשק, להפחית את הביורוקרטיה הממסדית ואת עוצמת בעלי ההון, ולשפר את רמת החיים של כולנו.

מעבר לכך, יש כאן פוטנציאל לתקוה במישור החברתי-תרבותי, ואפילו ברמה המדינית. העצמה של הפרט והקהילה תיצור מציאות של אוטונומיה חלקית לכל קהילה לגיטימית בישראל. כל מגזר חברתי יוכל לנהל את רוב ההבטים של חייו ללא כפיה מבחוץ. קהילות וולונטריות יוכלו לספק את שאיפותיהם וצרכיהם האמיתיים של אזרחי המדינה, בלי להתקוטט עם קהילות אחרות על חלוקת המשאבים בתקציב הריכוזי.

אם תתפתח מציאות כזאת, יהיה טעם לאמץ חוקה פדרלית למדינת ישראל. החלוקה ליחידות האוטונומיות לא חייבת להיות על בסיס גיאוגרפי. רוב הקהילות בימינו חיות בשלום באותו ישוב עם קהילות אחרות והפסיפס התרבותי מעשיר את חיי החברה המודרנית. אמנם, סביר להניח שיהיו קהילות שירצו להתכנס באזורים נפרדים - כמו קבוצים, כפרים ערביים, שכונות חרדיות וישובים קהילתיים. לאלו ניתן להוסיף סמכויות מסויימות של רשויות מקומיות. אך הרעיון הוא להפוך את ישראל למדינה פדרלית, שהקהילות המאוגדות בה לא יוגדרו בהכרח על בסיס טריטוריאלי אלא על בסיס וולונטרי.

המודל הזה נקרא 'דמוקרטיה קהילתית'. כמו בפדרליזם הקלאסי, גם כאן הריבון הוא העם, המאציל סמכויות לקהילות האוטונומיות, והן מאצילות חלק מסמכויותיהן לממשל המרכזי-פדרלי. העברת מרכז הכובד לקהילות האזרחיות נדונה כבר שנים על ידי אסכולת הקהילתנים ('קומוניטרים'), מתוך הבנה שהימין והשמאל הישנים פחות רלוונטיים בעידן שלנו. הואיל והעקרון הפדרלי נטוע במורשת ישראל, החוקה הזאת תהיה גם 'יהודית' יותר וגם 'דמוקרטית' יותר. זאת ועוד - המודל יכול להציע גם אופק מדיני. אם מדינת ישראל תתן לכל אזרח לממש את זכויותיו הקולקטיביות בקהילות אוטונומיות, היא תוכל להציע לערביי יו"ש להסתפח לישראל וליהנות מחיי חירות וכבוד, בתנאי שיצהירו אמונים למדינה כביתו הלאומי של העם היהודי. בנוסף, רצוי להנהיג הפרדת רשויות ע"י בחירה ישירה בראש הממשלה או בנשיא אקזקוטיבי, ולהוסיף לכנסת 'בית עליון' - שבו יכהנו נציגי הקהילות. בדומה לייצוג בסנאט האמריקאי, בית הנציגים יאזן את האופי הרובי של הבית התחתון עם הייצוג היחסי. בכך יובטח אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

כמובן שאם הערבים יעדיפו להגשים את שאיפותיהם הלאומיות בדיקטטורה לאומנית או אסלאמיסטית - זאת כבר תהיה הבעיה שלהם.

אהוד טוקטלי , 15/10/2014

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון