מאמר מאת אהוד טוקטלי

הדרך למדינת התורה

הטעות שעשינו בדור האחרון היא שכל מחשבותינו הוקדשו לשלטון המרכזי-לאומי בירושלים
ולא שמנו לב שבעצם ניסינו להניח גג על בניין שעוד לא בנינו לו קירות ולא יצקנו לו יסודות.

רבים מדברים על 'מדינת התורה' אך לא תמיד ברור למה הם מתכוונים ואיך אפשר להביא לכינונה. לפני יותר מעשרים שנה התחלתי לחקור את הנושא והצעתי רעיונות וכיוונים להבנה ולפעולה, אך נראה שיש צורך בהסבר נוסף על דרך המחשבה שהובילה אותי למסקנותי.

ראשית, יש לציין שהשאיפה להשתית את החיים החברתיים והצבוריים במדינת ישראל על אדני התורה והמשפט העברי אינה נחלתו של חוג פוליטי בודד, אלא ניתן למצוא לה הדים בחוגים רחבים מאד. רבים חשים כי שיבת ציון אינה שלמה כל עוד חיי הכלל במדינה אינם מבטאים שיבה לערכים המקוריים של עם ישראל ולתרבותו. כשם שתחיית השפה העברית היתה אבן יסוד בשיבת העם לארצו, כך החייאת המשפט העברי וחוקת הממשל המדיני שלנו חיוניים לגאולה השלמה.

אין כאן מקום לדיון מפורט בכל גווני הדעות בעד ונגד 'מדינת התורה', אך נראה שדווקא לחוגים השואפים לבסס את חוקת ישראל על מורשת ישראל אין תמונה ברורה של היעד, ולכן גם אין להם מפת דרכים שתוביל אליו. המבוכה נובעת, לענ"ד, משתי עובדות: (א) חכמי התורה לא עסקו אלפי שנים בדיני השלטון העצמאי על פי התורה, באינטנסיביות ובפירוט שהקדישו לתחומי הפרט, הואיל והמציאות בגלות לא חייבה זאת; (ב) נראה כי הספרות ההלכתית עוסקת בשתי אפשרויות להתפתחות המציאות ההיסטורית - חיים תחת שלטון נכרי, או חיים במדינה יהודית שבה כל החברה שומרת תורה ומצוות - אך לא העלו בדעתם מציאות של חברה יהודית עצמאית שרובה אינה מחוייבת למסורת. שתי עובדות אלו יצרו ואקום הלכתי במדינת ישראל המודרנית. מירב המאמצים של חכמי התורה מושקעים בימינו בניסוח 'פתרונות בדיעבד' לשורה של 'בעיות הלכתיות', כלומר, מצוות התורה נתפסות גם בעיני פוסקי ההלכה כאילוצים ומכשולים הזרועים על דרכו של הצבור הדתי במציאות המודרנית.

מנטליות זו מקוממת את היהודים הרואים במורשתם אוצר חיים שהבורא נתן לנו כמתנה יקרת ערך. תפיסת התורה כדרך 'לכתחילה' נובעת מהבנת המאמינים שהמצוות נמסרו לנו כדי לתקן את העולם במלכות הבורא ולכן יש להתאימן בכל דור לתנאי המציאות המשתנה. אולם אין די ברגשות עזים כדי להבהיר את התמונה. לעתים תכופות מגדירים האידיאליסטים את היעד הנכסף - משטר יהודי במדינה יהודית - בדרכים המערבות נוסטלגיה לגבי העבר ופנטזיה בנוגע לעתיד, כאשר שתיהן לוקות בחוסר דיוק עובדתי. הבה נבדוק את הדעות הרווחות הללו:

מלך וסנהדרין

רבים מאמינים שבתקופות הזוהר של עמנו היתה לנו ממלכה מפוארת, שבמרכזה ניצב בית מקדשנו, בראשה עמד מלך תקיף, ולצדו כיהנה מועצת זקני-דת מיוחסת ורבת עוצמה - הסנהדרין. מכאן נובע חלומם על ימות המשיח, שגם הוא יהיה מלך כל-יכול ולצדו תשלוט מועצת רבנים מורמת-מעם. שני אלה יכפו בכח הזרוע שמירת מצוות קפדנית ויבטלו בהינף יד את כל המנהגים הקלוקלים של החברה המודרנית והדמוקרטית. זה בערך החלום המתוק שעליו מתרפקים מאמינים רבים, יהודים ואפילו לא-יהודים רבים. אך יש לשאול: האם זאת באמת היתה המציאות בעבר המפואר? האם זאת המערכת השלטונית שנובעת מן ההלכה? וגם - איך אפשר להגיע להגשמת החלום על מלכות המשיח?

נתחיל מן הסוף. כששואלים יהודים איך נגיע למציאות כזאת, אין לרובם תשובה מעשית. יש מיעוט קטן החולם על תפיסת השלטון בכח הזרוע, בכפיה אלימה של חוקי התורה ובגירוש של כל מתנגדי המשטר החדש. אך רוב היהודים מבינים שקבוצה זו טועה לחלוטין, כי בכל התנ"ך והתורה שבעל פה נמצא עשרות גינויים חריפים נגד כל שלטון עריץ. הפנטזיה הכוחנית הזאת אינה יכולה להקים את מדינת התורה כי היא בעצמה אנטי-תורנית עד כדי חילול השם. התורה מצוה עלינו להיות בני חורין המקבלים עול מלכות שמיים ולא עבדיו של רודן אנושי. יתר על כן, תוכניות למהפכה אלימה מנותקות לגמרי מן המציאות כי, ברוך השם, אין שום מגזר בישראל המסוגל לגייס מספיק לוחמים שיהיו מוכנים להרוג יהודים כדי לתפוס את השלטון.

יהודים רבים כנראה מאמינים שמלך המשיח יבוא כאשר כל בני ישראל יחזרו בתשובה, ישמרו שבת וכשרות וילכו לבית הכנסת עם כיפה וטלית. יש לקבוצה הזאת על מה לסמוך בדברי חז"ל, אך יש גם מחלוקות בקשר לטיבה של התשובה ושל היקף השינוי הנדרש: האם הכל תלוי רק בכשרות ושבת? האם המשיח לא יבוא אם יחזרו בתשובה רק תשעים אחוז מהיהודים בישראל? לעשרה אחוז הנותרים תהיה זכות וטו על הגאולה? הרי הקב"ה הסכים להציל אפילו את סדום בזכותו של מיעוט צדיק!

על שאלות כאלו עונים בדרך כלל בלשון הרמב"ם:

"וכל אלו הדברים וכיוצא בהן - לא יידע אדם היאך יהיו עד שיהיו"

(הלכות מלכים ומלחמות י"ב, ב')

ואף מזכירים את הבטחת הקב"ה שישלח לנו את אליהו הנביא לפני בוא המשיח. אז אליהו כבר יגיד לנו איך לנהוג. כמובן שגם לתשובות אלו יש על מה לסמוך, אך יש בהן שתי בעיות: (א) האם נגזר עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לנסים על טבעיים שיביאו את הגאולה? האם אין עלינו שום אחריות לתקן את המדינה ברוח התורה עד שיבוא המשיח? (ב) אם יבוא מחר יהודי נאה ויטען שהוא אליהו הנביא - איך נדע אם הוא נביא אמת או מאחז עיניים? ואם הוא יגיד לנו להכתיר אדם מסויים למלך עם סמכויות דיקטטוריות - האם עלינו לציית לו?

הרמב"ם קובע:

"אין מעמידין מלך תחילה, אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא"

(הלכות מלכים ומלחמות א', ג')

אך הוא גם קובע איך נדע אם הטוען לנבואה הוא נביא אמת שמצוה להקשיב לו או נביא שקר שאסור לשמוע בקולו (הלכות יסודי התורה, פרקים ז' עד י'). גם לצורך הבירור הזה דרוש בית דין של שבעים, הואיל ומיתת נביא שקר בחנק וכדי לדון בדיני נפשות דרושה לנו הסנהדרין הגדולה. יוצא מכאן שבלי סנהדרין לא יכול להיות נביא, ובלי נביא וסנהדרין אי אפשר למנות מלך.

יתר על כן, ההלכה קובעת שאם נביא מצוה לשנות מחוקי התורה, הרי הוא נביא שקר, אפילו אם עשה מופתים וחזה את העתיד בדייקנות. לפיכך, לא ייתכן שאליהו יורה לנו להכתיר מלך דיקטטורי, כאשר התורה וההלכה מפרטות את סמכויות המלך ואת המגבלות החלות עליו. יוצא שעצם השאיפה למנות מלך עריץ סותרת את התורה.

ניתן להגדיר את מעמדו של מלך ישראל במונחים בני-ימינו כ-(א) ראש המדינה, ו-(ב) ראש הרשות המבצעת. תפקידיו העקריים של המלך הם להשליט חוק וסדר בחברה הישראלית על פי חוקי התורה ולנהל את מדיניות החוץ והבטחון של עם ישראל, כהגדרת הרמב"ם:

"ובכל יהיו מעשיו לשם שמיים ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה' - שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמה, שנאמר: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו (שמואל א' ח', כ')."

(הלכות מלכים ומלחמות, ד', ט')

מלך ישראל כפוף לחוק, ותפקידיו מוגדרים בחוק. ישנן אף מצוות המחייבות רק אותו, מגבילות את עוצמתו ומכוונות את פעולותיו, ופרטי הדינים רבים ואכמ"ל. אפילו הירושה מאב-לבן כפופה למגבלות ולפקוח:

"ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל - ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה - אף על פי שאינו ממלא בחכמה - מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו; וכל מי שאין בו יראת שמיים - אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל."

(הלכות מלכים ומלחמות, א', ט')

ומי קובע אם בן-המלך ניחן ביראה ובחכמה ולכן ראוי לרשת את אביו? אין ספק שהכוונה היא למי שמינה את האב - בית דין של שבעים! יוצא מכך שהמשטר התורני מתאפיין בהפרדת רשויות: הרשות השופטת (הסנהדרין הגדולה) ממנה את הרשות המבצעת (המלך ושריו), מפקחת עליה ומגבילה את עוצמתה לפי דיני החוקה (התורה). ומתחת לסנהדרין פועלת כל מערכת בתי הדין, ודיניה רבים ואכמ"ל.

החכמים הבינו לפני דורות שביטול הסמיכה, שמונע את חידוש הסנהדרין בארץ ישראל, מעכב את כל תהליך הגאולה. לא אכניס את ראשי בין הרים גדולים בנוגע למחלוקת על חידוש הסמיכה, אך לענ"ד, הקמת 'הסנהדרין המתחדשת' בדורנו לא יכולה לפתור את הבעיה מיסודה. גם אילו היתה הסנהדרין הזאת מקובלת על כל הזרמים האורתודוכסיים בימינו, עדיין היה חסר מרכיב הכרחי להכתיר מלך בישראל: העם עצמו!

התורה צוותה כך:

"כי תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו" וגו'

(דברים י"ז, י"ד-ט"ו)

כלומר - העם צריך לבקש לו מלך. ראש המדינה בישראל אינו מלך במובן הנוכרי של המושג. הוא אינו הריבון ובני ישראל אינם נתיניו! למרות שהתורה מצווה עלינו "שום תשים עליך מלך", הפסוקים מוכיחים שמלכותו נובעת מכח הצבור ותלויה ברצון העם: "ואמרת אשימה עלי מלך", וכך פוסק הרמב"ם:

"שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ - למנות להם מלך" וגו'

(הלכות מלכים ומלחמות, א', א')

ואכן כך היה כאשר העם ביקש משמואל למנות מלך:

"ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים."

(שמואל א' ח', ד'-ה')

מכאן מובן שאפשר להמליך מלך על פי התורה רק כאשר מתלכדים שלושה גורמים: (א) העם עצמו צריך לבקש זאת, (ב) קיים בית דין של שבעים שמקובל על העם ועל כל חכמי התורה, (ג) מופיע טוען לנבואה שהסנהדרין בוחנת אותו ומאשרת את אמינותו, ואז הוא מודיע במי בחר הקב"ה.

אך האם הניתוח הזה אינו מחזיר אותנו למצב של המתנה לנסים ונפלאות? אם אנו תלויים בנבואה משמיים ואם איננו מצליחים אפילו להקים סנהדרין מוסכמת על כל הצבור (הדתי, לפחות) - אז אולי באמת לא נוכל להקים משטר תורני בלי שכל יהודי בעולם יחזור בתשובה שלמה, ובלי שהקב"ה יעשה לנו נסים ונפלאות ויוריד את בית המקדש מן השמיים? אולי אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות עד לאותו רגע ואין לנו שום אחריות לדמותה הרוחנית והתרבותית של המדינה?

לפי הזהר הקדוש, לא זה המצב:

"רבי אליעזר אומר: כל הגלֻיות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקב"ה זמן וקץ ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן אלא הכל תלוי בתשובה, שנאמר: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו" (דברים ל', ב') וכתיב: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך" (דברים ל', ד'). א"ל רבי עקיבא: אם כן, היאך יהא דא להתעוררא כולהון כחדא בתשובה, מאן דהוי בסייפי שמיא, ומאן דהוא בסייפי ארעא, היך יתחברון כחדא למעבד תשובה? אמר לו רבי אליעזר: חייך, דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא, או חדא כנישתא, בזכותם יתכנש כל גלותא."

(מדרש הנעלם, פ' נח)

כלומר - כל שרשרת האירועים שתיארנו תלויה ביוזמה של קבוצה קטנה מאד (חדא כנישתא), ולא חייבת לחכות עד שכל בני ישראל יחזרו בתשובה, או אפילו עד שכל גדולי הדור (רישי כנישתא) יחזרו בתשובה.

אך קביעה זו נראית מוזרה למדי. איך אפשר להגיד שאין בימינו אפילו מניין יהודים שחוזרים בתשובה? זכינו ברוך השם לראות בדורנו פריחה חסרת תקדים של עולם התורה לסוגיו ולגווניו, רבים חוזרים לחיי תורה ומצוות, רבים מטפחים את שמירת המצוות התלויות בארץ, ארגונים שוקדים על לימוד הלכות המקדש ומכינים את כליו, מתנדבים מקדישים זמן וכסף לעשות צדקה וחסד ועוד ועוד. האם כל אלה לא נחשבים לפחות לתשובה של 'חדא כנישתא'?

נראה שלא לכך התכוון רבי אליעזר. התשובה הנדרשת אינה תשובת הפרט, שאותה עשינו גם בגלות ונמשיך לעשות גם בימות המשיח, אלא תשובת הכלל, הצבור, שאותה אפשר לעשות רק כאשר עם ישראל חוזר לארצו ואין עליו עול שעבוד מלכויות. דווקא אותו ואקום הלכתי שהזכרנו קודם - כאשר אין עלינו שלטון זר מזה ולא שלטון התורה מזה - הוא המצב שנותן לנו הזדמנות לעשות תשובת הכלל. והמישור שבו נדרשת התשובה הוא המישור הצבורי, השלטוני.

ובכן, נראה לענ"ד שסדר הדברים שונה מן הדעות הרווחות כיום: קהילה אחת קטנה של מניין יהודים יכולה להתניע את תהליך הגאולה השלמה ע"י חזרה בתשובה צבורית. היא יכולה להתוות דרך לשאר הצבור ע"י כינון ממשל עצמי קהילתי על טהרת המשפט העברי. מקהילה אחת כזאת יכולה לצמוח דוגמא חיה לחיי תורה צבוריים, וממנה יכולות להתפתח עוד קהילות שיצמיחו סגל של מנהיגות אותנטית שיתגבש בהדרגה עד לרמת הלאום.

כאשר אנו קוראים בתנ"ך על זקני העם שבאו לבקש מלך משמואל, מתברר מעל לכל ספק שהיתה מנהיגות לעם גם לפני תקופת המלכים. אנו קוראים כבר בתורה שמשה התחיל לעלות להר סיני עם שבעים זקנים. אנו יודעים מה היו שמותיהם של תריסר ראשי השבטים. כלומר - היה מבנה של ממשל לעם ישראל עוד לפני קבלת התורה, ובוודאי לפני תקופתם של מלכי ישראל. הטעות שעשינו בדור האחרון היא שכל מחשבותינו הוקדשו לשלטון המרכזי-לאומי בירושלים ולא שמנו לב שבעצם ניסינו להניח גג על בניין שעוד לא בנינו לו קירות ולא יצקנו לו יסודות. על הטעות הזאת עוד לא עשינו תשובה והיא כנראה המעכבת את השלב הבא בדרך למדינת התורה.

יחד שבטי ישראל

ובכן, מה היו יסודותיו של המשטר העברי? מי היו זקני העם, ראשיו ושופטיו? כיצד הגיעו למעמדם ולתפקידיהם? מה היתה מערכת הממשל שהתקיימה עוד מתקופת המדבר, המשיכה לפעול גם בתקופת המלכים, ואפילו במשך אלפי שנות הגלות? בפרשת יתרו מסופר על עצת חותן משה:

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך."

(שמות י"ח, כ"א-כ"ב)

במבט ראשון, נראית מערכת שרי האלפים-מאות-חמשים-עשרות כשיטת חלוקה הירארכית של ערכאות משפטיות, כי כתוב בפסוק "ושפטו". אך הבנה זו אינה עומדת במבחן המקורות. ראשית, משה רבנו מתאר בפסוקים הקודמים מה הוא עושה כשהוא "שופט את העם":

"ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלקים ואת תורתיו."

(שמות, י"ח, ט"ו-ט"ז)

כלומר, תפקידו של משה היה גם שיפוטי "בין איש ובין רעהו", וגם חינוכי-מנהיגותי - "והודעתי את חוקי האלקים ואת תורתיו". את שני התפקידים האציל משה למערכת "השרים" ולא רק את תפקיד השיפוט בבתי הדין. ידוע שעד תקופת המלכים נקראו מנהיגי העם גם 'שופטים' (כך בכל ספר שופטים), 'זקני העם', 'ראשי השבטים' ועוד. ברור מכאן שתפקיד מערכת 'השרים' הוא גם פוליטי-מנהיגותי ולא רק משפטי טהור.

שנית, אנו יודעים שמערכת בתי הדין התורניים אינה בנויה מעשרות-חמשים-מאות-ואלפים, אלא מבתי דין של שלושה, עשרים-ושלושה ושבעים-ואחד. מכאן ברור שמערכת 'השרים' פעלה כשיטת ממשל עממית, כאשר כל עשרה בני ישראל הונהגו על ידי אחד מתוכם, כל חמישה שרי-עשרות הונהגו על ידי אחד מביניהם שהתמנה לשר-חמשים, משני שרי-חמשים כיהן אחד כשר-מאה, ומתוך עשרה שרי-מאות היה אחד שהנהיג אותם כשר-אלף.

פסוקים רבים במקרא מתארים כיצד המשיכו שרי האלפים לתפקד אפילו בימי המלכים, אבל עלול להתקבל הרושם שכל שיטת השרים פעלה כמינוי 'מלמעלה' - קודם על ידי משה רבנו ואחר כך כמינויים של מלכי ישראל. בפרשת יתרו כתוב במפורש:

"ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת."

(שמות, י"ח, כ"ה)

אך פירוש אברבנאל על פרשת יתרו מסביר שלא כך היה:

"יתרו יעצו שמשה מעצמו ימנה השרים לרצונו ולבחירתו ("ואתה תחזה") ומשה לא עשה כן אבל אמר לעם: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידֻעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם." (דברים א', י"ג) ורק אחר כך מינה אותם: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידֻעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם." (דברים א', ט"ו)."

גם רש"י (על דברים א', י"ג) מתאר שתהליך הבחירה של שרי העשרות-חמשים-מאות-ואלפים היה דו-שלבי: קודם העם עצמו בחר את מנהיגיו ורק אחר כך משה מינה אותם לשרים:

"וידועים לשבטיכם - שהם ניכרים לכם שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא אבל אתם מכירין בו שאתם גדלתם אותו לכך נא' וידועים לשבטיכם."

מכאן מתקבלת התמונה הנכונה: שיטת הממשל התורנית אינה כשיטת מלכי הגויים, שבה המלך הוא הריבון ומקור הסמכות והוא ממנה נציבים לרדות בעם, אלא בדיוק להפך: העם הוא מקור הסמכות והוא בוחר לו נציגים. כל מניין בוחר שר-עשרה, כל חמישה שרי-עשרות בוחרים אחד מתוכם לשר-חמשים, כל שני שרי-חמשים בוחרים אחד מהם לשר-מאה, וכל עשרה שרי-מאה מחליטים מי מהם יכהן כשר-אלף. מתוך מאגר הנבחרים האלה, בוחרת כל קהילה את מנהיגותה - את ועד הקהילה (שבעת טובי העיר), את בתי הדין של הקהילה ואת שוטריה הממונים על אכיפת החוק.

זאת הדרך שנקבעה לקיום המצוה:

"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק."

(דברים ט"ז, י"ח)

מצוה זו נהגה הרבה לפני תקופת המלכים והרבה אחריה, וקיומה אינו תלוי ברצון העם, בהופעת נביא או בפסיקות הסנהדרין. הקמת ממשל עצמי תורני בכל קהילה היא אבן הפינה של המשטר העברי, בין אם קיים שלטון לאומי מרכזי ובין אם לאו. בשיטת הממשל העברית, צומחים כך מלמטה כל שליחי הצבור, ונראה שכך נבחרו גם ראשי השבטים, זקני העם, ומתוך הדיינים בערכאות הנמוכות צמחו עם הזמן גדולי החכמים שהתמנו לסנהדרין הגדולה. כשרצו להמליך עליהם מלך, ביטאו נציגי הצבור האלה את רצון העם, הנביא בישר על בחירתו של הקב"ה והסנהדרין הכתירה אותו עם הנביא. בלי שלושה מרכיבים אלה - נציגי העם, הנביא והסנהדרין - אי אפשר להמליך מלך לכתחילה.

יתר על כן, שיטת הממשל העממי קשורה ישירות למבנה השבטי של עם ישראל. עם ישראל נוצר כברית (פדרציה) של שבטים אוטונומיים. גם בתקופת המלכים, היו מרבית הסמכויות לניהול החיים האזרחיים נתונות לממשל המקומי (שבעת טובי העיר) והמחוזי-שבטי (ראשי השבטים). גם בזמנו של מלך חזק כמו שלמה, קדמה להכרעות גורליות התייעצות עם ראשי העם:

"ויאמר שלמה לכל ישראל לשרי האלפים והמאות ולשפטים ולכל נשיא לכל ישראל ראשי האבות."

(דברי הימים ב', א', ב')

כלומר, מלך ישראל הנהיג את העם כשליח צבור ועוצמתו נבעה מכח הצבור לשבטיו ולמשפחותיו. מכאן מתברר שמבנה המשטר החוקתי של התורה הוא פדרלי מובהק: ברית של שבטי ישראל, סביב מרכז לאומי שכולל מלך, סנהדרין ומקדש בירושלים. סמכויות השלטון המרכזי על פי התורה נוגעות למישור הלאומי והכלל-ארצי (כגון מדיניות חוץ ובטחון, מטבע וכלכלה לאומיים, תשתיות ארציות, חוק וסדר כלל-ארציים וכד'), ואילו תפקידים מקומיים וקהילתיים נתונים לסמכות הממשלים הקהילתיים והמחוזיים של השבטים האוטונומיים. גם בשיטת הממשל של כל קהילה בולטת הפרדת רשויות - רשות מבצעת (שבעת טובי העיר) ורשות שופטת (בתי הדין).

חשוב לציין שהמשטר הפדרלי שלנו כולל מרכיב מפתיע לעת העתיקה: אחד משבטי ישראל הוגדר במפורש כשבט שאין לו נחלה קרקעית, ובכל זאת היה אוטונומי: שבט לוי. הגדרת קהילות שאינן בהכרח טריטוריאליות מתאימה במיוחד לחברה בת-ימינו בכלל ובישראל בפרט. בניגוד למדינות הפדרליות הקיימות בימינו, שנוצרו בתקופה שבה היתה התאמה בין מחוזות גיאוגרפיים לבין הקהילות שאכלסו אותם, בחברה שלנו אין כמעט מחוז שכל אוכלוסייתו שייכת לקהילה אחת ואין כמעט קהילה שכולה חיה בגטו גיאוגרפי מוגדר (וטוב שכך). לפיכך, המבנה החוקתי העברי מתאים יותר לעידן בו אנו חיים: מדינה פדרלית עם קהילות אוטונומיות, שאינן בהכרח טריטוריאליות (למעט ישובים הומוגניים שרוב תושביהם ירצו להקים ממשל עצמי מקומי).

תוכנית מעשית

מרגע שהצבור יבין שהמשטר העברי אינו שואב את סמכותו ממנגנוני שלטון ריכוזיים, אלא תלוי בהתעוררות 'מלמטה' - מן הצבור עצמו - יתברר שאין שום מניעה במציאות הקיימת להקים קהילות וולונטריות על טהרת המשפט העברי ולתעל לעברן כל תפקיד חברתי שאינו אסור לפי החוק הקיים בישראל. למעשה, התופעה כבר קיימת כיום - החברה הישראלית זרועה אלפי התארגנויות ויוזמות קהילתיות. מה שחסר במציאות הוא התארגנות בפדרציה של קהילות בעלות תודעה שזהו המשטר העברי המקורי! כך ניתן להניח את היסודות למערכת חוקתית שלמה על פי התורה - 'מלמטה למעלה'!

הבנה כזאת תסיר למעשה את הוטו שהענקנו למתנגדי התורה על זכותנו לחיות בארץ ישראל לפי תורת ישראל. כל עוד שהקהילות הן וולונטריות, אינן פוגעות באיש, אינן מפירות חוק ואינן כופות שום דבר על הצבור הרחב, אין שום הצדקה למנוע את פעילותן. נכון, החוק הקיים כיום אינו מאפשר לקהילות הוולונטריות ליטול לידיהן את כל הסמכויות והמשאבים שמשטר תורני מלא היה מפקיד בידיהן. אך עובדה זו אינה מונעת הקמה של ברית-קהילות לאלתר, תוך יצירת שיתופי פעולה ביניהן, אך גם תוך שמירה על האוטונומיה של כל אחת מהן. פדרציה קהילתית כזאת יכולה לצבור כח חברתי ופוליטי בזכות תמיכה עממית שורשית ומעשית, ורק על בסיס כזה לתבוע שינוי חוקתי במדינת ישראל.

כל עוד אין רוב בעם להקים את המשטר המלא, אפשר לאמץ במשאל-עם חוקה שתתבסס על העקרון המערכתי של החוקה העברית, תאפשר חיים על פי התורה בתוך הקהילות האוטונומיות שיבחרו בכך, ולא תסתבך בכפיה דתית או אחרת מול מגזרים בעלי תרבויות או אידיאלוגיות שונות. החוקה המוצעת לשלב-ביניים זה נקראת 'דמוקרטיה קהילתית' וניתן לראות טיוטה של החוקה כאן: http://www.hopeways.org/articles/ht062010.htm.

דמוקרטיה קהילתית

שלב הביניים המוצע יספק הזדמנות לשיפור עצום בחיי כלל אזרחי המדינה, על כל מגזריהם, ולכן יש סיכוי לשכנע חוגים רחבים מאד לתמוך בשיטה החדשה. הירידה באחוזי ההצבעה בשנים האחרונות וגל המחאה החברתית לפני כשנה ביטאו בעיקר יאוש של אזרחים מן השיטה הקיימת. רבים מהם חשים תסכול מחוסר יכולתם להשפיע על המצב ומרגישים ששליטת הממשל המרכזי על חייהם חונקת את חרותם ומדכאת את יכולתם ליזום, ליצור וליטול אחריות אישית לחייהם. זה מסוכן לעצם לכידותו של הצבור ולשרידותה של המדינה. לכן, אין די בשינוי שיטת הבחירות. הבעיה נעוצה בשיטת הממשל הריכוזית בישראל. נחוץ למדינת ישראל משטר חוקתי אשר ישקף נאמנה את החברה, ויעצים את הפרט ואת הקבוצות השונות בחברה.

טוענים שיש סתירה בהגדרת המדינה בין 'יהודית' לבין 'דמוקרטית'. אך הצעתי היא גם יהודית יותר וגם דמוקרטית יותר! המודל שנקרא 'דמוקרטיה קהילתית' מבוסס גם על מורשת ישראל, וגם עולה בקנה אחד עם כללי הדמוקרטיה הליברלית. הוא יאפשר למגזרים בעלי תרבויות ודעות שונות להזדהות עם המדינה ויבלום את תחושות הניכור והתסכול כלפיה. אין שיטה חוקתית 'יהודית' יותר מן המשטר הפדרלי, ואין ספק שדמוקרטיות רבות משגשגות בזכות השיטה הפדרלית!

לפיכך, החוקה המוצעת מבזרת סמכויות מן הממשל המרכזי לקהילות וולונטריות שינהלו לפי טעמן, תרבותן וערכיהן את התחומים האזרחיים, כגון - חינוך, תרבות, רווחה, דת, ספורט, צרכנות ועוד. הממשל המרכזי בירושלים, כמו הממשל הפדרלי בארה"ב או בשווייץ, יעסוק רק במדיניות לאומית, כגון - חוץ ובטחון, מטבע וכלכלה לאומיים, תשתיות, תחבורה ותקשורת ארציות וכו'. חברי הקהילות שיקבלו כלים לשליטה בחיי היום-יום שלהם, יהנו ממידה רבה יותר של חרות ויצטרכו לפתח גם אחריות אישית וקבוצתית לגורלם. צמצום הריכוזיות בחיי החברה יסייע גם לשחרור הכלכלה והמשק משליטה ריכוזית מדי.

הפרדת רשויות

כאמור, גם הפרדת הרשויות הוא עקרון יהודי מובהק. השיטה הפרלמנטרית הקיימת כיום פוגעת בתפקוד שתי הרשויות: התלות בקואליציה פוגעת ביכולת המשילות של הרשות המבצעת, והמשמעת הקואליציונית פוגעת ביכולת החקיקה, הפיקוח והבקרה של הרשות המחוקקת. הפתרונות שהוצעו - בחירות אזוריות והעלאת אחוז החסימה - רק יפגעו בהגינות היצוג למיעוטים (ולעתים קרובות גם ביצוג ההוגן של הרוב) ולא ישפרו את הפרדת הרשויות, כי הם לא יסלקו את הצורך להקים קואליציה פרלמנטרית (לראיה - הבחירות האזוריות בבריטניה לא מנעו את הצורך בממשלה הקואליציונית של קמרון וקלג). לכן צריך להפריד את הבחירות לרשות המבצעת מן הבחירות לרשות המחוקקת.

העובדה שחוק הבחירה האישית לראש הממשלה נכשל בעבר לא מוכיחה שההפרדה לא טובה, אלא שלא הלכה רחוק מספיק (כי נותרה על כנה התלות בקואליציה בכנסת). בחירה ישירה בראש הממשלה ושחרורו מהצורך לזכות באימון קואליציה פרלמנטרית - גם תחזק את הממשלה וגם תגביר את כוחה של הכנסת לפקח על הממשל.

קהילות לא בהכרח מקומיות

מבנה החברה הפוסט-מודרנית בכלל ובישראל בפרט, כבר אינו חופף בהכרח אזורים טריטוריאליים. הפדרליזם הקלאסי התפתח בעידן שבו היתה התאמה משמעותית בין אזורים גיאוגרפיים לבין הקהילות שחיו בהם, אך כיום ניתן לראות בכל העולם משבר אמון בין אזרחים רבים לבין הממסד הפוליטי בגלל ההרכב החברתי המגוון בכל אזור. פדרציה של קהילות מקומיות עלולה ליצור גטאות אתניים, או למנוע יצוג הוגן מקהילות הפזורות ברחבי הארץ. לפיכך, המשטר הפדרלי המתאים לימינו צריך להתבסס על קהילות וולונטריות שאינן בהכרח טריטוריאליות. (למעט ישובים הומוגניים שתושביהם יצטרפו מרצונם לקהילות אוטונומיות מקומיות). הקמת הקהילות האוטונומיות וניהולן יהיו בפיקוח של מבקר המדינה ושל רשות לאומית שתהיה מוסמכת להעניק להן מעמד מוכר ורשמי, אך לכל קהילה תהיה זכות לקבוע את כללי הניהול והתקנון הפנימי שלה. הואיל והקהילות לא יהיו בהכרח אזוריות, הרשויות המקומיות יטפלו בכל הנושאים המקומיים, כגון - תכנון ערים, מים וביוב, תחבורה, תאורה צבורית וכד'.

שני 'בתים' לכנסת

המשטר הפדרלי יתבטא בממשל המרכזי ע"י הוספת 'בית עליון' לכנסת - 'בית הנציגים' - שבו יכהנו שני נציגים מכל קהילה מוכרת, בלי קשר לגודלה. כל קהילה תחליט בעצמה על הכללים לבחירת נציגיה. הבית התחתון של הכנסת - 'בית הנבחרים' - יבטא את התפלגות הדעות בצבור כמו היום - באמצעות בחירות יחסיות. אך שיטת הבחירות תשוכלל ותכלול גם בחירה אישית בנציגי הרשימה לכנסת באותו פתק בבחירות הכלליות. שיטה זו מצליחה במדינות נאורות בעולם והיא מצמצמת שחיתות במרכזי המפלגות, מונעת השתתפות בבחירות הפנימיות של מפלגה אחת והצבעה לרשימה אחרת בבחירות הכלליות, מפחיתה בזבוז כספים, ובעיקר - יוצרת קשר אישי בין הבוחר לבין נציגיו. חלוקת הכנסת לשני בתים תבטיח הכרעה של רוב הצבור בבית התחתון, והגנה על זכויות כל המגזרים בבית העליון.

תיקצוב שוויוני

קהילות האזרחים יתוקצבו בדרך שמציע מזה שנים ד"ר יעקב חסדאי. תקציב המדינה יחולק לשני פרקים: (א) התקציב הלאומי - יוקצה לפעילות הממשל הפדרלי בנושאים הלאומיים והארציים; (ב) התקציב האזרחי - יוזרם ישירות לאזרחים בצורת שוברים (קופונים) שוויוניים לנושאים האזרחיים והחברתיים. כל אזרח יתן את השובר הרלוונטי למוסד קהילתי מוכר, וזה יקבל את חלקו מאוצר המדינה תמורת השובר. כך יועצמו הן הפרט והן קהילתו.


נספח: המשפט העברי ומעמד לא-יהודים

בטיוטת החוקה המוצעת אין הבחנה בין יהודים ללא-יהודים, אך רבים מעלים שאלות הלכתיות בקשר למעמד אזרחי המדינה שאינם יהודים ואכמ"ל. אך לדעתי, הצעת החוקה מאפשרת ליישב את הקושי באמצעות שלושה מרכיבים:

א) בהצעת החוקה נקבע במפורש: "מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של עם ישראל", וכן: "כל פעולה או התבטאות הסותרת את הגדרת המדינה כביתו הלאומי של עם ישראל מהווה עוון שעונשו שלילת האזרחות לצמיתות." (פרק ב' - "המדינה והעם")

התניית האזרחות בנאמנות למדינה היהודית, עונה על הדרישה ההלכתית של "עבדות ומס" בתנאי המציאות של ימינו.

ב) המשטר הקהילתי יקנה גם לקהילות הלא-יהודיות אפשרות לממשל-עצמי. מבחינה הלכתית, זאת למעשה חובתנו לתבוע זאת מכל לא-יהודי החי בארצנו תחת שלטוננו, כפי שקבע הרמב"ם:

"בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו, עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח."

(הלכות עבודה זרה י', ו')

מצות-עשה היחידה מתוך שבע מצוות בני נח היא 'דינים' - כלומר, חיוב על הלא-יהודי להקים מערכת משפט וממשל שינהלו את החברה שלו לפי חוק (ולא לפי תרי"ג מצוות שלנו!). יוצא מכך שלא רק שמותר לנו לאפשר ללא-יהודים שאינם עכו"ם להקים לעצמם ממשל אוטונומי לעצמם, אלא שזהו אחד משבעה תנאים שאנו חייבים לתבוע מהם אם הם רוצים להשאר בארצנו.

ג) במציאות הקיימת לא ניתן לשלול זכויות אדם וייצוג אזרחי של לא-יהודים, אך בהחלט ניתן להחיל את עקרון ליברלי מוכר של הגנה על זכויות המיעוט באמצעות אפליה מתקנת לגבי ייצוג היהודים, שהיו ויהיו תמיד מיעוט במזרח התיכון. בהצעת החוקה נקבע: "לקהילות היהודיות תשמר הזכות למנות נציגים נוספים כדי להבטיח רוב של נציגים יהודיים ב'בית הנציגים'." (פרק ז' - "הקהילות והממשל המרכזי")

עם זאת, בכל הנוגע לאיסור "לא תחנם", נראה לענ"ד שהפתרון היחיד שיהיה קביל במציאות הנוכחית הוא ע"י הפעלה מחדש של הקרן הקיימת לישראל במתכונתה המקורית. הקק"ל היא מועדון סגור השייך לעם היהודי, שתקציבו מבוסס על תרומות של יהודים בכל העולם למען העם היהודי בארצו. ניתוק הקק"ל ממוסדות המדינה והחזרתה לניהול יהודי (רצוי ע"י פדרציית הקהילות היהודיות בארץ ישראל) תבטא מבחינת הערכים הליברליים את חופש ההתאגדות של האזרחים היהודיים, ולפיכך, מופרך לקבוע שמדיניות הממשלה תהיה גזענית ופוגעת בזכויות האדם לשוויון.

אגב, החייאת הקק"ל המקורית תאפשר גם ליזום חלוקת קרקעות ליהודים, מתוך מגמה להחיות את רוח היובל המקראי.

אהוד טוקטלי, ר"ח אדר התשע"ג 11/2/2013

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון