מאמר מאת אהוד טוקטלי

רווחה וסולידריות

פעם הלכתי ברחוב עירוני סואן עם חבר שלי ועם אביו, כאשר חברי זרק מטבע לקבצן שישב על המדרכה.

"למה עשית את זה?" מחה אביו של חברי, "אתה רק מעודד אותו לקבץ נדבות. הוא צריך לעבוד כמו כולם, לא לחיות כמו טפיל."

"אבל אבא," אמר חברי, "תביט בו. אין לו רגליים."

" אז שילך ללשכת הסעד ושם יטפלו בו. איך אתה יודע מה הוא עושה בנדבה שלך? אולי הוא קונה בזה משקאות ומשתכר?"

אני זוכר שחברי ואני השתתקנו במבוכה. הגישה של אביו נראתה לנו חסרת לב. כל השגיה הנפלאים של מדינת הרווחה קבלו פתאום טעם מריר. אכן, ישנם אנשים שעצם קיומם של מוסדות רווחה צבוריים משמש להם תרוץ לאיבוד רגשות החמלה והאחווה.

מצד שני, הבה לא נשכח איך נראתה החברה לפני מדינת הרווחה. בשחר המהפכה התעשייתית עבדו ילדים רכים כעבדים, פועלים נאלצו לסבול בתנאים מחפירים והנכים, העניים והקשישים פשוט גוועו ברעב. אין ספק שהחקיקה החברתית והשרותים הסוציאליים שיפרו את חיינו ללא הכר וסייעו לרבים לשמור על כבודם. ישנם הטוענים שמפעלי צדקה וחסד עלולים לשחרר את השלטונות מחובתם להגיש שרותים חברתיים לכל אזרח ולנטוש את ההשגים החיוביים של מדינת הרווחה.

עם זאת, אנו עדים בימינו לגידול חסר תקדים במספר עמותות המתנדבים, מפעלי החסד, הארגונים הלא-ממשלתיים וקרנות הצדקה. התופעה אינה מתרחשת בארצות מוכות עוני אלא דווקא במדינות המתקדמות ביותר. קשה להאמין שכל המשאבים האלה מושקעים רק כדי לשעשע את המתנדבים. ברור שהם מנסים להתמודד עם צרכים אמיתיים. אילו היו מוסדות הרווחה הרשמיים עונים על ציפיותינו, לא היה צורך במפעלי צדקה.

ישנן שתי בעיות עם מדינת הרווחה. האחת נוגעת לאיכותם של יחסי האנוש בחברה שלנו. כפי שמדגים הסיפור למעלה, שרותי הרווחה הריכוזיים גורמים לרבים לאבד את התחושה הבסיסית של אחריות לזולת. כמובן שהנזקקים נפגעים מאדישות האזרח הממוצע לגורלם. אך מציאות אנושית זו פוגעת גם בכל האחרים בחברה, הופכת את כולנו ליצורים אנוכיים ומנותקים, ובכך מחלישה את הרקמה החברתית כולה. למרות שחברות השפע שיפרו את מצבם החומרי של רוב האזרחים, רבים בתוכן סובלים מניכור ובדידות, הקשורים ישירות למחלות רבות ולעליה במספר ההתאבדויות.

הבעיה השניה היא איכותם של השרותים הניתנים לנזקקים. ארגונים גדולים וביורוקרטיים נוטים לבלוע נתחים כבדים של תקציבי הרווחה ובכך מפחיתים את המשאבים המופנים לשרותים עצמם. ככל שמתייקרות השיטות המודרניות בחינוך, בבריאות ועוד, כך מפגרים תקציבי המדינה אחר הצרכים.

יתר על כן, מערכות גדולות מציעות בדרך כלל שרות מכניסטי וחסר יחס אישי. במקרים מסוימים, הנזקקים מקבלים שרות גרוע בגלל תקנות וקריטריונים נוקשים, שאינם מאפשרים שיקול דעת לעובדים סוציאליים, רופאים, מורים ובעלי מקצוע אחרים. הפונים לעזרה חשים לעתים קרובות שאינם מקבלים סיוע הולם ושאין מתייחסים לכבודם האישי. העוסקים במלאכה מביעים תכופות תסכול עמוק בגלל אי-יכולתם לספק שרותים הולמים.

אלה בדיוק התחומים שבהם יכולים לעזור ארגוני המתנדבים. קבוצות קטנות הקרובות לקהילה, יכולות לספק יחס אישי שכל כך חסר במוסדות הרשמיים, ובדרך כלל הן עושות זאת בעלויות נמוכות.

ייתכן שהחברה בעידן החדש זקוקה לעיצוב מחדש של שרותי הרווחה. בעוד שאין לוותר על החקיקה הסוציאלית ושאר השגי מדינת הרווחה, כדאי לשפר את המערכת באמצעות שילוב הדוק של המוסדות הצבוריים עם גופים קהילתיים וארגוני מתנדבים. חלק מתקציבי הרווחה צריכים להגיע אל הנזקקים דרך מוסדות קהילתיים ועמותות מתנדבים, ובכך לצמצם בזבוז משאבים על מנגנונים מנופחים. יתר על כן, חברי הקהילה עשויים לעזור לשכניהם עוד לפני שיגיעו לשלב הקריטי, ובכך יפחיתו את מספר הפונים לעזרת המדינה.

תפקידן של הרשויות צריך להצטמצם בפיקוח על שרותי הקהילה, בחלוקה צודקת ושוויונית של התקציבים ובניהול שרותים חברתיים הדורשים רמה מקצועית וארגונית מורכבת יותר.

בקיצור: המדינה צריכה להתמקד במה שהיא יודעת לעשות היטב, ולעודד את המתנדבים לתרום את מה שהם יכולים לעשות טוב יותר. אפשר גם להציע שהרשויות יעניקו למתנדבים זיכוי מס על שעות עבודתם, כפי שכיום מקבלים זיכוי על תרומות לצדקה.

מדיניות רווחה כזו עשויה לעודד יותר אזרחים לתרום ולהתנדב, לשפר את איכות השרותים שכולנו נקבל, להקל את העומס על המערכת, לנצל טוב יותר את כספי משלם המסים, ולשפר את יחסי האנוש ואת הרמה הערכית והמוסרית של החברה בה אנו חיים.

אהוד טוקטלי, 14/10/2004

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון