מאמר מאת אהוד טוקטלי

הסברע

עקרון המידתיות צריך למדוד כמה נזק יש לגרום כדי להשיג את הפסקת התוקפנות.
כל עוד שהתוצאה אינה מושגת, סימן שהתגובה אינה מידתית לכיוון ההפוך - כלומר הנזק לתוקפן קטן מדי!

היה לי פעם מפקד בדובר צה"ל שאמר: "אפילו אם תשים על בחורה מכוערת חמישה משרדי פרסום, לא תהפוך אותה ליפהפיה." זה אולי מתמצת את הציפיות המופרכות של הרבה ישראלים מפעולות ה"הסברה". הנמשל לבחורה במשל היא המדיניות. דווקא הציפיות מיחסי הצבור מבהירות עד כמה המדיניות עצמה היא עקרה ועקומה. אי-אפשר לעשות מסע פרסומי מוצלח למסר מבולבל ומלא בסתירות פנימיות. צריך להחליט קודם מה עושים ואחר כך מה אומרים.

הישראלי הממוצע מתחלחל למראה גלים של מחאה ושנאה נגד ישראל בכל רחבי העולם. כל ציוץ של כוכבנית קולנוע או פקיד ממשל בארצות המערב מפיל אותנו לקרשים בהתייפחות משתנקת: "למה? למה לא אוהבים אותנו?" וכל הודעת תמיכה של בדרן יהודי מזדקן מעיפה אותנו לרקיע השביעי: "ראית? שמעת? הוא לא סתם תמך בישראל, אלא אפילו אמר את זה באנגלית!" והמסקנה ברורה לנו: אם נשיא ארצות הברית ומלכת אנגליה לא שרים במקהלה את "שאו ציונה נס ודגל" - סימן שהם אנטישמים כמו טיטוס וגבלס.

אני לא בא כאן להגן על יושרם של האמריקני, האנגליה, הרומאי או הגרמני, אלא לבחון את שפיותנו שלנו, בני העם היושב בציון. הלהיטות שלנו לשאת חן בעיני עמים, שעוללו עוולות חמורות למיליוני בני אנוש, מזכירה לי מנטליות של ילדים מוכים. ככל שמרבים להתעלל בנו, כך אנו מתאמצים יותר להוכיח שאנחנו ילדים טובים, תרבותיים, יפים, מוסריים, מחוננים ומחונכים. אנחנו נעולים על מאמץ להוכיח לבני "העולם התרבותי" שאנחנו הקורבנות המסכנים.

יהודים בארץ ובעולם משקיעים במסר הזה מאמצים אדירים. קמפיין מצולם של הצגות בככרות ערי העולם מנסה להמחיש לצבור הבינלאומי ש"בישראל יש לך 15 שניות כדי להציל את חייך." החבר'ה משמיעים צפירת אזעקה ונשכבים על הקרקע בפוזות מגננתיות. ואז שואלים המפגינים, כמו גם מנהיגינו: "מה אתה היית עושה במצב כזה? איזו מדינה נורמלית הייתה נותנת להפגיז את אזרחיה ללא תגובה?"

ועל זה נתנו כמה גויים תשובה מיידית: "בעזה אין לך אפילו שתי שניות כדי להציל את חייך." ומיד נפתחת תחרות בין שונאי ישראל לאוהדיה מי סובל יותר. הצד שנגדנו פוצח בספירת גופות ותיאור צילומי של ההריסות ומוכיח בקלות שהמנצחים בתחרות המסכנות העולמית הם הפלשתינים. במבחן התוצאה - אני שמח להודות שברוך השם אויבינו צודקים. לא עולה בדעתי להתחלף עם העזתים כדי לזכות בקרב על דעת הקהל העולמית.

בשלב ב' נסוגה "ההסברה" שלנו לקו החפירות השני: "הם התחילו!" ולכן אנחנו צודקים וטהורים. הטיעון הזה כמובן לא מועיל לנו, למרות שיש לו יסוד מוצק במשפט הבינלאומי (הגנה עצמית מפני תוקפנות), כי כל צרפתי או הולנדי זב חוטם מרים עלינו אצבע כמו אימא נבונה המוכיחה את ילדיה המתקוטטים: "ואם הוא התחיל, אז אתה צריך לרדת לרמה שלו?" אגב, הטיעון הזה נפוץ גם בכמה מחוזות נגועי פטרנליזם גזעני בתוך הצבור שלנו פנימה.

אז מגיע שלב ג', אשר יש להגדירו כשלב "המישפוט" (או "המשפטיזציה"). אנחנו מעלים טיעונים נכונים המוכיחים כשמש בצהריים שפשעי המלחמה מתבצעים בידי החמאס ולא בגללנו. הם אלה שעוברים על סעיף 28 באמנת ז'נבה הרביעית, כשהם מסתירים בכוונה תחילה רקטות ואמל"ח בבתי ספר, בתי חולים, מסגדים ובתי מגורים אזרחיים. הם אלה שעוברים על סעיפים רבים של הפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נבה כשהם יורים על אזרחים כדי להטיל עליהם אימה (טרור).

והתשובה של מתנגדינו היא כמובן "המידתיות". הם עומדים מזועזעים מול מראות ההרג וההרס ושוב עורכים השוואות כמותיות: כמה הרס בכל צד, כמה הרוגים בכל צד, כמה פצועים וכמה עקורים בכל צד? אבל האמת היא הפוכה: עקרון המידתיות צריך למדוד כמה נזק צריך לגרום כדי להשיג את התוצאה הדרושה - את הפסקת התוקפנות הנפשעת. כל עוד שהתוצאה אינה מושגת - סימן שהתגובה אינה מידתית לכיוון ההפוך - כלומר הנזק לתוקפן קטן מדי! אז מדוע אין ההסברה הישראלית מסבירה את העובדות הפשוטות הללו?

כי אנחנו נורא רוצים שיאהבו אותנו, שילטפו אותנו וירחמו עלינו. אנחנו אחוזי תשוקה להיות המסכנים. הקורבנות. כפי שאמר בזמנו מר לוי אשכול ז"ל, אנחנו לא רוצים להיות שמשון הגבור, אלא "שמשון דער נעבעכדיקער". אבל מה שיוצא מתשוקתנו אפופת הסתירות זה בדיוק ההפך: בעיני אויבינו אנחנו נראים כחלשי אופי, הססנים ופחדנים, ובעיני האספסוף האירופי הצבוע אנחנו מצטיירים כיהודים שתלטנים, מתנשאים, פראיים ושואפי נקם.

הפספוס הגדול ביותר הוא עצם המדיניות וההסברה שנועדה לשרת אותה. מנהיגינו מדגישים שוב ושוב שמטרתנו היא להשיג "הרתעה". הרי מהותה של המלחמה נגד הטרוריזם היא מאבק בין רצונות. זהו קרב פסיכולוגי. ארגוני הטרור אינם מפעילים אלימות כדי לכבוש שטחים או להשיג מטרות מדיניות, אלא כדי להשליט אימה (טרור בלע"ז) ולשבור את רוחנו. התשובה למטרתם היא אחת: "הרתעה". הואיל והמונח כבר שחוק מרוב שימוש, הבה נבהיר במילה נרדפת: "הפחדה". מדינות העולם התרבותי צריכות לפעול בנחישות נגד המחבלים כדי להפחיד אותם ולאיים עליהם, שלא יעזו להרים עלינו אצבע. כמות האלימות המידתית הנחוצה להשגת המטרה הזאת עומדת ביחס ישר לקנאותם ולדבקותם במטרתם הרצחנית. צריך להכות בהם עד שיתייאשו ויפסיקו לתקוף. כל הפסקה לפני ההכרעה הפסיכולוגית הזו אינה מידתית ומהווה כניעה בפועל לברבריזם.

הפעולות ההסברתיות שנועדו להוכיח לעולם שאנחנו הקורבנות המסכנים פוגעות במישרין במטרה המרכזית של המערכה נגד ארגוני הטרור. איך נרתיע את המנוולים אם אנחנו מציגים את עצמנו כעלובים ומסכנים? עלינו להפסיק לבלבל בין "להיות צודקים" ובין "להיות קורבנות". המסכנות של האזרחים בין הריסות דרזדן וברלין לא הפכה את השטן הנאצי לצודק, ואפרם של אזרחי הירושימה ונגסאקי לא עשה מן המפלצת היפנית חסידת אומות העולם.

מדיניותנו צריכה להיות ברורה וההסברה שלנו צריכה לדבר בערבית צחה: שלא תעזו אפילו לחשוב על התקפת ישראל, אזרחיה וחייליה, כי אנחנו לא נהסס אפילו לרגע להפוך אתכם לקרבנות מסכנים, עד שאתם תתחננו להפסיק את האש. כל חוק בינלאומי ומוסרי שאתם תפרו, יהפוך גם בעינינו לבטל ומבוטל. מה שמותר לכם מותר גם לנו. נקודה.

אני כבר שומע המון יהודים מתבהלים עד לשד עצמותיהם: "אוי ויי, המשוגע הזה רוצה לעורר עלינו את חמת העולם." ולהם צריך לצטט את סיפור המרגלים המקראי. כשיהודים אומרים: "ונהי בעינינו כחגבים" - אז התוצאה הבלתי נמנעת היא - "וכן היינו בעיניהם." כי האמת היא שיחסים בין מדינות אינם תוצאה של אהבות ושנאות, אלא של אינטרסים קרים. מדינת ישראל כבר אינה המדינה הקטנטונת והעניה שהייתה פעם. אנחנו כבר מעצמה אזורית בגודל בינוני, עם אוכלוסייה בסדר גודל של שוויץ ואוסטריה, ויותר מאוכלוסיות דנמרק, נורבגיה, אירלנד ועוד. התמ"ג לנפש שלנו גדול יותר מזה של צרפת, איטליה, ספרד, ניו-זילנד ועוד. כאשר טייקון אוסטרלי או חברה ממשלתית גרמנית עושים עסקים עם ישראל, זה רק לטובת הכיס שלהם ולא מתוך חיבתם לגזע השמי או לכתבי א.ד. גורדון. אנחנו לא צריכים שיאהבו אותנו אלא רק שיעריכו את עוצמתנו.

אם נבין את העקרונות האלה ונגבש מדיניות ברורה בעקבותיהם, יש סיכוי שבכלל לא נצטרך "הסברה", אלא נפעיל מערך תעמולתי אפקטיבי כמו כל המדינות "הנאורות" בעולם.

אהוד טוקטלי , 10/8/2014

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון