מאמר מאת אהוד טוקטלי

רק לא שיטה אזורית!

כל הטיעונים החסודים בעד "שוויון בחלוקת הנטל" אינם מתייחסים כלל לתשעים אחוז מן המשתמטים, אשר כמחציתם הם ערבים ורק עשירית מהם חרדים. כמה פשוט, קל ונוח להסית נגד יהודים דתיים: אם הם חרדים שאינם מתגייסים - מותר להאשים אותם בהבדלה בין דם לדם, ואם הם חובשי כיפות סרוגות שמשרתים ביחידות המובחרות - מה יותר פוליטיקלי קורקט מהאשמתם במיליטריזם, פאשיזם וחומייניזם שמתעב שירת נשים?

אך כל זה אינו אלא מסך עשן, תרגיל נכלולי שנועד להסתיר את המזימה הגדולה: הקואליציה הענקית שקמה השבוע נועדה לחסל את המעט שנותר מאופיו הדמוקרטי של המשטר הישראלי. הסיסמא: שינוי שיטת הממשל. האמנם מבינים אזרחי ישראל מה עומד ליפול על ראשם?

נכון, קיימת בעיה של יכולת המשילות. ממשלות ישראל מתקשות מאד לתפקד ומעטות מהן השלימו את תקופת הכהונה הקצובה להן בחוק. בעיה שניה היא היעדר האחריותיות - הקשר ההדוק שבין נציגי הצבור לבוחריהם. אך מה מציעים כיום כדי "לפתור" את הבעיות? (א) הנהגת בחירות אזוריות שבהן יש קשר בין הבוחרים לנציג שנבחר אישית לתפקידו; (ב) העלאת אחוז החסימה.

אך שתי תרופות-האליל האלו לא רלוונטיות בכלל לבעיית המשילות. הן נועדו להשיג מטרה אחרת לגמרי: לבטל את היצוג ההוגן של כל מגזרי האוכלוסיה כדי להעצים את כוחו של המיעוט השליט ולסתום כליל את פיהם של כל המיעוטים המוחלשים והמקופחים במדינה. בעוד רוממות הדמוקרטיה הליברלית בפיהם, מנסים חברי הכת השולטת בכל מוקדי העוצמה בישראל להפוך את שלטונם האוליגרכי לדיקטטורה של ממש.

הפרדה בין הבחירות לרשות המבצעת לבין הבחירות לרשות המחוקקת

אם באמת רוצים לפתור את בעיית המשילות צריך להבין שהיא נובעת מתלותה החונקת של הממשלה בקיומה של קואליציה פרלמנטרית בכנסת. רק הפרדה מוחלטת בין הבחירות לרשות המבצעת לבין הבחירות לרשות המחוקקת תוכל ליצור איזונים ובלמים ראויים ולחזק את יכולת המשילות של הממשלה.

שום בחירות אזוריות לא יבטלו את התלות בקואליציה, אלא אם חזונם של גאוני האוליגרכיה הוא ליצור משטר חד-מפלגתי שישקף נאמנה את הלכי רוחו האמיתיים של "הצבור הנאור". כל עוד שיהיו לפחות שלוש מפלגות שלאף אחת מהן אין רוב מוחלט - יהא צורך בקואליציה פרלמנטרית ולא יחול שום שינוי ביכולת המשילות.

העלאת אחוז החסימה והנהגת בחירות אזוריות יועילו רק לדבר אחד: לעוות ולסלף את היצוג ההוגן של מגוון הקהילות והדעות בחברה הישראלית. זאת המטרה האמיתית: לסתום פיות ולהדיר מככר העיר קהילות שאינן נוחות לכת השלטת (ביחוד הזרמים הדתיים על כל גווניהם).

הרי אין במדינת ישראל חפיפה אמיתית בין מגזרים שונים של האוכלוסיה לבין אזורים גיאוגרפיים. אין כמעט שום קבוצה בחברה הישראלית שכולה מרוכזת באזור אחד ואין כמעט שום אזור בארץ שמאוכלס במגזר חברתי אחד - וטוב שכך! לפיכך, דתי המתגורר באזור חילוני יאבד מלכתחילה כל סיכוי לייצוג הוגן. ומה יוכל לעשות? או לעבור לאזור בעל רוב דתי, או לוותר על יצוג הוגן. האמנם מנסים לדחוף את המיעוטים לגטאות אתניים או תרבותיים בתמורה ליצוג שוויוני? האם זאת וריאציה על סיסמת "הם שם ואנחנו כאן" הזכורה לשמצה?

ועוד: פגיעה ביצוגן של קבוצות רבות בחברה עלולה לסכן את בטחון המדינה. אם המשטר ידחק מיעוטים מסויימים אל שולי החברה ואל מחוץ למערכת הפוליטית, עלולים להופיע גם גורמים שיפעלו מחוץ לתחומי החוק. התפתחות חמורה כזאת תספק למיעוט השליט הצדקה להפעלת אמצעי דיכוי ורדיפה המאפיינים משטרים אפלים במיוחד.

חשש לפגיעה ביצוג של הרוב עצמו

יתר על כן, שיטת הבחירות האזורית עלולה לפגוע לא רק ביצוג ההוגן של המיעוטים, אלא גם ביצוג של הרוב עצמו. ידועים מקרים רבים של יצוג מסולף במדינות עם שיטת בחירות אזורית. בגלל העיקרון של 'המנצח לוקח הכל', נוצר לעתים פער עצום בין ספירת הקולות הארצית לבין היחס המספרי בכל אזור.

הנה דוגמה אריתמטית פשוטה לסילוף רצון העם: נניח שישנם במדינה מסויימת אלף אזרחים בעלי זכות בחירה, כשהם מחולקים בשווה בין עשרה מחוזות בחירה - מאה בוחרים בכל אזור. נניח גם שיש רק שתי מפלגות המתמודדות בבחירות לפרלמנט - כחולים ואדומים. יתכן מצב שכל הבוחרים בשלושה אזורי בחירה יצביעו למפלגת הכחולים ובשבעת האזורים הנותרים יקבלו הכחולים מיעוט של ארבעים ותשעה אחוז. בסיכום כללי, תקבל מפלגת האדומים רק 357 קולות (51 כפול 7 אזורים), לעומת 643 קולות לכחולים (49 כפול 7 ועוד 100 כפול 3). בפרלמנט יווצר סילוף של רצון האזרחים, כאשר רוב ענק של 64.3% מן הבוחרים יקבל יצוג זעיר של 30% בפרלמנט.

מובן מכאן ששיטת הבחירות האזוריות לא תשפר את המשילות, תסלף את יצוג הרוב ותחסל את יצוג המיעוטים. את בעיית המשילות אפשר לפתור רק באמצעות בחירות נפרדות לממשלה ולכנסת. העובדה שניסיון כזה נכשל בעבר לא מוכיחה שעיקרון הפרדת ההצבעה שגוי, אלא שהחוק הקודם לא היה עקבי ושלם. הוא השאיר על כנן את רוב השיטות הפרלמנטריות ולא שיחרר את הממשלה מן הצורך לזכות באמון קואליציוני בכנסת - ועל טעויות אלו אסור לחזור.

את בעיית היעדר האחריותיות של נבחרי הצבור כלפי בוחריהם ניתן לפתור גם במסגרת הבחירות היחסיות. הנסיונות להנהיג בחירות מוקדמות ("פריימריז") כשל בגלל השחיתות במוסדות המפלגות, וזאת נובעת ממעורבותם של בעלי הון ושל 'קבלני קולות' למיניהם.

שיטת הבחירות היחסית

אך ישנה אפשרות אחרת. במדינות דמוקרטיות אחדות, נוהגת שיטת בחירות יחסית המשלבת גם בחירה אישית של מועמדי הרשימות לפרלמנט. הבחירה המשולבת יכולה להתבצע במועד אחד ולהיות פתוחה לכל בעלי זכות הבחירה לכנסת ולא רק לחברי המפלגה. השיטה פשוטה: כל פתק הצבעה של כל אחת מן הרשימות כולל את שם הרשימה ואת האותיות המשמשות כתו הזיהוי שלה, ובנוסף - רשימת שמות של אנשים שהציגו מועמדות לכהן בכנסת מטעם הרשימה. האזרח יצביע עבור מפלגה או תנועה על-ידי בחירת הפתק המתאים ויסמן על הפתק את שמות המועמדים הרצויים לו. מספר הנציגים בבית הנבחרים ישקף את חלקם היחסי של פתקי ההצבעה מכלל הקולות הכשרים, כאשר זהותם של חברי הכנסת תוכרע לפי הדרוג של שמותיהם על פתקי ההצבעה. כך יובטחו גם יצוג הוגן לכל המגזרים וגם בחירה אישית!

לצד שני התיקונים האלה - בחירה ישירה בראש הרשות המבצעת (נשיא או ראש ממשלה) ובחירה משולבת יחסית-ואישית לכנסת - יש גם לבזר את עוצמתו של השלטון הריכוזי בישראל. רק העצמה משמעותית של כל הקהילות הלגיטימיות במדינה ועידוד היוזמה והחרות האישית של כל האזרחים עשויים להציע תיקון אמיתי למשטר הקלוקל במדינה היהודית.

אהוד טוקטלי, 9/5/2012

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון