מאמר מאת אהוד טוקטלי

ימין שמאל ומרכז

ואולי יש עוד אפשרויות?

חלף רק חודש מאז עלה דרכי תקוה לרשת, ולהפתעתי הגמורה, עורר האתר שלנו עניין עצום בציבור. האינטרנט התברך ביבול אדיר של אתרים, ישנים וחדשים, ורק מעטים מהם זוכים לתשומת הלב הראויה. במה זכינו, אם כן? ברור שאין לחפש את הסיבה באיזו גאונות שיווקית (שאין לנו) או בפעלולים טכניים מרהיבים (שאתרנו הצנוע רחוק מהם מאד). אני רוצה לקוות שאתרנו עונה על צורך ציבורי אמיתי. מן התגובות המגיעות למערכת משתמע שבציבור מחפשים דבר-מה חדש.

אך מן התגובות הללו מתברר לנו גם שישנה בעיה אמיתית. כבר ראשוני המבקרים באתר התווכחו בחום על הכיוון הרצוי לו. היו שהאשימו אותנו ב"קו ימני" והיו שקבלו על "מגמה שמאלנית". אלה גם אלה ניסו למשוך אותנו לכיוונים הרצויים להם.

יופי. כנראה שהצלחנו לבלבל מעט את החלוקות המקובלות. זוהי באמת מטרתנו הראשונה.

מזה 35 שנה החברה שלנו שקועה בויכוח בין "ימין" ל"שמאל". שוב ושוב אנו טוחנים אותן סיסמאות, מתחפרים באותן שוחות, מסתערים על אותן רוחות רפאים. החברה הישראלית שסועה לאורך שלושה-ארבעה קווים, שרבה החפיפה ביניהם: ימין-מול-שמאל, מזרחיים-מול-אשכנזים, דתיים-מול-חילוניים, ואולי גם יהודים-מול-ערבים. מה הביאה לנו המחלוקת? האם התקדמנו לקראת פתרון, ולו בתחום אחד מאלה?

ולאורך כל התקופה נשמעו גם זמירות של "מרכז". אלו הצטיינו תמיד בפשרה מבולבלת בין הקצוות, או בסתם התחמקות מן הסוגיות. לא לחינם נראה "המרכז" כאופציה עלובה לציבור הישראלי.

נראה שכבר הגיעה העת להתבגר. הנסיונות הנואלים לכפות דעה על הזולת, אולי אפילו לנמק ולשכנע, לא הביאו לשום פתרון: לא מדיני, לא כלכלי, לא תרבותי ולא חברתי. ככל שאנו משקיעים יותר אנרגיות בויכוח, כך גלגלינו מתחפרים עמוק יותר בחול הטובעני.

בתחום המדיני, למשל, אין ל"ימין" או ל"שמאל" דבר להציע. האמת היא שבכר ניסינו את שתי הדרכים: סיפוח זוחל בפועל, כמו גם ויתורים מדיניים לפי הנוסחה "שטחים תמורת שלום". האם צריך לפרט כיצד נכשלו שתי הדרכים במציאות?

הסיסמאות הנבובות שאנו ממשיכים לדקלם (ובעקבותינו - גם הדיפלומטיה הבינלאומית), משרתות כנראה צרכים אחרים: הויכוח הפוליטי בישראל התגלה כזירת התנצחות בין זהויות חברתיות, תרבותיות וערכיות שונות. לעתים נשמעות טענות סותרות וריקות מפי דוברים, כאשר עולה מהן בבירור רק הנאמנות ל"מחנה" זה או אחר.

האם לא הגיע הזמן לצאת מזה? מרגע שהחברה הישראלית, ומערכות השלטון שלה במיוחד, ישכילו להעניק חרות גמורה לכל הקהילות בישראל, אולי לא נזדקק יותר לויכוח המדיני-בטחוני כדי להגדיר את עצמנו מבחינה חברתית ורוחנית; אולי נשכיל להגדיר את עצמנו במונחים פוזיטיביים, ולא על דרך הניגוד לזולתנו. מדור 'רפורמות חברתיות' באתרנו מנסה לשרטט כמה הצעות לפעולה בכיוונים כאלה.

אנו מבקשים לפתוח מחדש את הדיון גם מישור המדיני-בטחוני. אנו שומעים כל הזמן: "אז מה האלטרנטיבה?" - כאשר משתמעת מנימת הדברים איזו אקסיומה שבאמת אין חלופות לשתי הדרכים: או נסיגה גמורה או מלחמה נצחית. במדור 'קולות שלום' - אנו מבקשים להגיד: "אין אלטרנטיבה? יש המון אלטרנטיבות! אף אחת מהן לא נבחנה עדיין במציאות, בניגוד מוחלט לשתי הדרכים הישנות - שכבר נוסו וטבעו בנהרות של דם ודמע!"

מערכת דרכי תקוה אינה עשויה מעור אחד. חלק גדול מהרעיונות שאנו מפרסמים (לרבות מאמרי המערכת בעמוד זה) אינם מקובלים על אחד או יותר מעורכי האתר. אך יש להם ערך חשוב: הם מדגימים בפירוט כיצד ניתן להפעיל מחשבה יצירתית, לחפש פתרונות חדשים, ולעורר דיון ציבורי רציני בסוגיות החשובות בחיינו. לרשות הדיון עומדת אצלנו 'פינת הדיאלוג' .

ידוע שהיחיד החדור תחושת אין-אונים מול מצב הנראה לו כמבוי סתום, עלול לשקוע למרה שחורה, אולי אף גרוע מכך. אנו סבורים שגם חברה שלמה עלולה להקלע למצב מסוכן כזה. תחושה של תקוה, של "יש ברירה", אינה בגדר מוצר מותרות, אלא צורך קיומי של ממש. אנו משוכנעים שרק רעיונות חדשים, כנים ומכובדים, עשויים להעניק לנו את התקוה הנחוצה להבטחת קיומנו.

האם נצליח במשימה? לא לבדנו! לשם כך, אנו זקוקים להשתתפותכם הפעילה ביצירה ובדיאלוג!

אהוד טוקטלי, 20/8/2003

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון