מאמר קצר מאת אהוד טוקטלי

שירת סירנות השב"כ

אני גר ברחביה, ירושלים, לא הרחק מבתיהם של נשיא המדינה וראש הממשלה. ככל שכני, כבר התרגלתי לחיות עם הסירנות המיללות כששיירות הרכב שלהם חולפות ברחובות השכונה.

יום אחד הייתי ברחוב, כאשר שיירה ענקית של לימוזינות שחורות וג'יפים הופיעה בשאגת מנועים, חריקת צמיגים, תרועת סירנות וקול של אשה מצווחת בהיסטריה דרך רמקול משטרתי. השיירה חצתה בשעטה מטורפת את הצומת באור אדום, כשהיא מבהילה עד מוות הולכי רגל ונהגים המומים.

לרגע אחד רציתי לנופף בידי לאות מחאה, אך מיד נזכרתי במשפחתי והחלטתי שהזמן אינו מתאים לבחון את כישורי הצליפה של סוכני השב"כ ההיסטריים.

ואז ראיתי מחזה מדהים. על שתי המדרכות עמדו תושבי רחביה, שבימים כתיקונם הם אנשים תרבותיים ושקטים, וצעקו עלבונות בלתי מנומסים בעליל לעבר שיירת השב"כ. יש לי עצה קטנה לאנשי הבטחון. אם קשישיה נשואי הפנים של רחביה כבר צועקים מלים כמו "סטאלין" ו"רפובליקת בננות", כנראה שאתם עושים משהו לא כל כך נכון.

אני יודע שאתם עדיין חיים בטראומה של כשלונכם המביש לשמור על חייו של ראש הממשלה המנוח רבין, אבל התנהגותכם הוולגרית והמסוכנת פשוט מקוממת את הציבור וקשה לראות מה התבונה הבטחונית שבה.

אחרי הכל, גם עובדי ציבור וגם הפוליטיקאים מקבלים משכורת מן המסים שלנו, כדי לשרת את הציבור ולא כדי להשליט עליו אימה ופחד באמצעות הפרות פראיות של הסדר הציבורי.

אהוד טוקטלי, 5/8/2004

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון