מאמר מאת אהוד טוקטלי

חופש הדיבור של מי?

לציון שנה ראשונה ל'דרכי תקוה'

לפעמים אני מביט בילדי וחושב על ההבדל בין ימי ילדותי הרחוקים לבין הילדות שלהם. יש להם דברים שבני דורי לא יכלו אפילו לדמיין. הם אוכלים אחרת, מתלבשים אחרת, לומדים דברים אחרים ואפילו משחקים בהרבה משחקים שונים לגמרי. אבל ההבדל הגדול ביותר הוא כנראה כמות המידע שהם נחשפים אליו. למרות שהישראלים היו תמיד מכורים ל"חדשות", אני עוד זוכר ימים שבהם הרדיו הרשמי דיווח רק פעמיים ביום. כיום אנו מופגזים במבזקים ומהדורות כל חצי שעה וערוצי האקטואליה לא מפסיקים לשניה.

נניח כרגע לשאלות הרבות ששינוי דרמטי זה מעורר. אני בכלל לא בטוח שהצעירים של היום מצוידים בידע רב מזה שהיה לנו ולפעמים אני חושד שסקרנותם האינטלקטואלית נמוגה במידה רבה. מידע רב מדי, ללא כל סדר וכיוון, עלול לעתים להיות גרוע מבורות גמורה. אך זה נושא לחיבור אחר.

שאלתי העיקרית נוגעת לסוג המידע שאנו מקבלים ולאנשים שמייצרים את המבול הזה של מילים ותמונות. אני תוהה איך יכול להיות שכל גדודי הכתבים והעורכים, המפיקים והבמאים, בעלי הטורים והתחקירנים - כל אותם אלפי אנשים משכילים נתקלים שוב ושוב באותם אירועים, מסיקים מהם אותן מסקנות, מטיפים לאותם ערכים, מזמרים מנגינות דומות עד מבוכה, מדקלמים כמו תוכים רפרטואר מוגבל עד עפר של סיסמאות וקלישאות? איך, למען השם, זה יכול להיות? האמנם עשר הכותרות העיקריות מייצגות את מה שקרה היום על הפלנטה שלנו? האם הן החשובות ביותר? האם אני מוכרח לדעת כל פרט עדכני בעלילותיו של כל ידוען מצוי? אין שום דבר חשוב יותר מההתפתחות האחרונה באיזו מלחמה מכוערת, או מעשה הזוועה המזעזע שאיזה מטורף ביצע בג'ונגל האורבני שלנו, או שערי החליפין המדויקים של מטבע זה או אחר? האם זה כל מה שאנו צריכים לדעת מדי יום ביומו?

למען האמת, אני מכיר לא מעט אנשים שיענו על כל השאלות הללו בחיוב. ייתכן שהם אפילו מייצגים נאמנה את הרוב המכריע של הציבור. חלק מהם אפילו יגידו שהמצב הנוכחי מוצא חן בעיניהם.

צר לי, אבל אני לא קונה את זה.

אני עוד זוכר שפעם היתה לנו אמונה תמימה ב"עתונות החפשית" שלנו. חשבנו שחלקנו שפר עלינו לעומת אחינו ואחיותנו המסכנים בברית המועצות, שהמבחר שלהם הסתכם בפראבדה הבולשביקי ובעולם התרבות הז'דנוביסטי. במרוצת הזמן למדתי מחברים שבאו מרוסיה שאמצעי התקשורת של הדיקטטורה טיפחו ביתר הצלחה אנשים ביקורתיים, סקרנים ובעלי ידע נרחב. כדי ללמוד משהו, הם היו חייבים לקרוא בין השורות, להטיל ספק בריא ובכלל, להשתמש בכישוריהם האינטלקטואליים. הם פשוט ידעו שהם לא יודעים כלום מהתקשורת. שלא כנתיניהם הנדכאים של עריצים אבסולוטיים, האזרחים החופשיים של ימינו חושבים שהם יודעים כל מה שהם צריכים לדעת באמצעות כלי התקשורת ההמוניים.

זוהי תופעה מוזרה וחסרת תקדים. אין לי שם אחר בשבילה, זולת: ז'דנוביזם וולונטרי, לא פחות. אף אחד לא מכריח שום עתונאי לשכפל את הרעיונות וההרגלים של עמיתיו למקצוע. הם לא נתונים לאיום של גרוש לגולאג אימתני, ואף אינם צריכים לעבוד קשה מדי כדי למצוא מידע ורעיונות אחרים. יהיו כאלה שיטענו להגנתם שאין הם מודעים כלל לאחידות המחשבתית שלהם. אחרים יטענו שלחצים חברתיים משפיעים יותר מכל כפיה מאורגנת. אבל לי קשה לבלוע את זה. הם יודעים מצוין מה הם עושים. כל מעשיהם נעשים בצורה וולונטרית וכולם זהים לחלוטין לעולמו הרוחני של החבר ז'דנוב.

ההוכחה שלי נמצאת ברשימה ארוכה של אנשים, שאת חלקם אני מכיר מקרוב, ואשר גורשו בברוטליות מתפקידיהם באמצעי תקשורת שונים. אכן, לא הכל מחזיקים באותן דעות, אלא רק כל אלה בתקשורת שותפים באורח פלא לדעות השולטות. האחרים נאלצים לנדוד לכל מיני ערוצים בשוליים, או אפילו לנטוש את המקצוע.

ההוכחה הניצחת ביותר היא מה שמתפרסם באינטרנט. המציאות הדמוקרטית היחידה כיום היא זו שמתפתחת ברשת התקשורת העולמית. כאן תוכלו לראות דברים שלעולם לא יגיעו לעיתון או ערוץ טלויזיה "מכובדים". מדוע? משום שקולות אלה עלולים לערער את יעילותו של מבצע התעמולה הגדול ביותר, אותו מארגנים גורמי שלטון, יזמים פרטיים ואנשי מקצוע המשתפים פעולה עם המערכת.

נותר רק לדאוג לגורלם של ההמונים, שעודם מאמינים במשטר המתיימר להקנות להם חופש דיבור, וכן לסכנות הנשקפות לעתידו של האינטרנט עצמו. ישנם רשעים המנצלים את החופש באוטוסטרדת המידע לצרכיהם הנפשעים, והם עלולים לאלץ בסופו של דבר את בעלי השררה לשים קץ למפלט האחרון של חופש הביטוי. התרופה האמיתית לסכנות אלו תהיה בהצבת דרישה לגישה חופשית לאמצעי התקשורת, ובחינוכם של בעלי השררה לאמץ את רוח החופש שאנו מטפחים באינטרנט.

השבוע מלאה שנה לפעילותו של אתר 'דרכי תקוה'. אנו מבקשים להודות לכל המשתתפים, למבקרים המתרבים ולכל האנשים הטובים המסייעים למאמצינו להביא תקוה לעולמנו, באמצעות הערוץ החופשי היחידי של תקופתנו.

אהוד טוקטלי, 22/7/2004

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון