מאמר מאת אהוד טוקטלי

מפונקים, תתבגרו כבר!

כנראה שתרבות המערב איבדה את רצונה להתקיים. מול איומים על חייהם, אירופאים ואמריקאים רבים משמיעים דעות התומכות במטרות של אויביהם. מדוע הם עושים את זה? הייתכן שאינם מבינים את הסכנה המרחפת מעל ראשיהם?

כנראה שאינם מבינים.

קשה להאמין שכל-כך הרבה מעצבי דעת-קהל - בחוגי אקדמיה, במוסדות פוליטיים ובכלי התקשורת - הפכו לסוכני אויב, הפועלים לחיסול החברה החופשית, אותה חברה המעניקה להם רווחה ושפע הזדמנויות, שעליהן מבוסס אורח חייהם. סביר עוד פחות שכל כך הרבה אנשים הפכו למטורפים בעלי יצר התאבדות. די ברור שאותם אנשים רבי השפעה פיתחו לעצמם מין פסיכולוגיה שמעניקה להם אשליה של חסינות ובטחון. איך שהוא, הסכנות אינן נראות להם אמיתיות. כפי שאמר ווינסטון צ'רצ'יל: "הפייסן הוא אדם המאכיל תנין, מתוך תקווה שהוא יאכל אותו אחרון."

לדעתי, המנטליות הזו היא אינפנטילית ביסודה. היא התפתחה בקרב חוגים אמידים ומצליחים משום שאורח חייהם הפך למנותק מיסודות ההישרדות האנושית. הם גרים בבתים מרווחים, נוסעים במכוניות נינוחות, עובדים במשרדים, ספריות וחדרי הרצאות ממוזגי אוויר, אוכלים מזון בריאותי ולובשים בגדים נאים. בקיצור, הם מפונקים. וכמו ילדים מפונקים, אנשים מבוגרים אלה פיתחו ציפיות בלתי מציאותיות מהחיים. הנה כמה דוגמאות:

אזרחים רבים במערב נוטים לבקר את מדיניות המלחמה בטרור של ממשלות כמו אלו של בריטניה, ארה"ב וישראל. הם מצביעים על הקשיים העומדים בפני ארצות שומרות-חוק במאבקן נגד כנופיות של פושעים. הואיל ומנהיגי המערב מסרבים לאמץ את שיטות הטרור של האויב, הקרבות נוטים להיות ממושכים וחסרי הכרעה מוחלטת. בנקודה זו, התגובה האינפנטילית במערב מתחלקת לשתי עמדות סותרות. רבים מן הליברלים-כביכול אומרים:

מה הטעם להלחם בטרור?

הם מבטאים קוצר-רוח ואפילו ייאוש. לעתים הם אפילו צוהלים כשכוחות המערב נוחלים כישלונות, דבר "המוכיח" לדעתם "שאין פתרון צבאי לטרור". מילת המפתח היא "פתרון". בדיוק כמו ילדים מפונקים, הם רוצים לקבל סיפוק מיידי ואם אינם מקבלים את מה שהם רוצים בו-ברגע, הם מתחילים להשתולל וצועקים עלבונות נגד המבוגר שאכזב אותם. אלא שכל מבוגר צריך לדעת שלפעמים אי-אפשר לספק לילד "פתרון" מיידי. יש בחיים גם בעיות שדורשות טיפול ממושך, סבלנות רבה ויכולת נפשית לקבל תוצאות בלתי מושלמות. למשל, אפשר היה לטעון שאכיפת החוק בחברה שלנו נכשלה לחלוטין, כי המשטרה רודפת כל הזמן אחרי הפושעים ולפי שעה, היא לא מצליחה לספק "פתרון" לבעיה, כי הרי ברחובותינו מסתובבים עוד המוני גנבים, שודדים, אנסים ורוצחים. אז מה? האם מישהו מוכן להציע שנבטל את המשטרה, את בתי המשפט ואת כל מערכת החוקים שנכשלו בצורה מחפירה כל כך?

התגובה ההפוכה אומרת כך:

לשחוט את המנוולים!

למעשה, הקריאה לאסטרטגיה שלוחת-רסן נגד הטרור אינה אלא צידו השני של אותו מטבע. האזרח המפונק במערב דורש ממנהיגיו "פתרון" מיידי, ולו גם במחיר חיסול מערכת החוק והמוסר של החברה החופשית. הפטריוטים-כביכול משלים את עצמם שפעילות צבאית פרועה יכולה להפחיד את המחבלים "אחת ולתמיד". גם הם לא מסוגלים להתמודד עם מציאות שיש בה בעיות כרוניות הדורשות תהליכים ממושכים של ריפוי.

שני הצדדים סובלים מאותה אי-סבלנות וחוסר עוצמה מוסרית לעמוד בתקופה של כאב ואובדן מתמשכים.

אויבי המערב מפגינים יותר עוצמה וגמישות, פשוט בגלל שהם פחות מפונקים ויותר מציאותיים ביכולתם לזהות את נקודות החולשה של יריביהם. אלו חדשות רעות עבור המערב. הטרור הוא אסטרטגיה של לוחמה פסיכולוגית. טרוריסטים אינם יכולים לכבוש שטחים במאבקם המזוין. הם יכולים רק לשבור את רוחו של האויב ולהוריד אותו על ברכיו. שתי התגובות האינפנטיליות וההיסטריות שתיארתי קודם משחקות לידיו של האויב. השסע הפנימי בין מה שמכונה "שמאל" ו"ימין" במערב מהווה הישג אדיר לארגוני הטרור.

חוסר הבגרות המערבי ממשיך מעבר לזה. הליברלים-כביכול נסחפים עם המנטליות האופוזיציונרית שלהם ומתחילים להטיל ספק בערכי הליברליזם המערבי עצמו. הם אומרים:

זה הכל באשמתנו!

הם מאשימים את המערב שהביא על עצמו את כל צרותיו, ובכך הם מצדיקים את הפשעים שמבצעים הטרוריסטים "המדוכאים". חשיבה כזאת נובעת מצורך עמוק להיות נאהבים, ממש כמו ילד מפונק הדורש תשומת לב ומחמאות בלתי פוסקות. התגובה ההפוכה היא, כמובן:

זה הכל באשמת האיסלאם!

קו חשיבה זה נפוץ בקרב אזרחים רבים במערב וגם הוא נובע מאותה מנטליות אינפנטילית. ממש כמו ילד מפונק שהתאכזב ממשהו, הם מגיבים בזעם בלתי רציונלי נגד "כולם", או לפחות נגד כל מי שלא אוהב אותם.

שני הצדדים כותבים מאמרים מלומדים להוכחת צדקתם. לאזרח הממוצע במערב יש היום בחירה בין הטלת האשמה לכל צרות העולם או על האימפריאליזם המערבי או על האיסלאם הברברי.

אלא שכל אדם, שהוא קצת פחות חסר בגרות, יודה שהחיים לא תמיד כל כך פשוטים. ישנם מצבים שבהם יש לשני הצדדים המסוכסכים טענות צודקות, לצד שורה ארוכה של טעויות ועוולות. "הפתרון" האמיתי למצבים כאלה אף פעם אינו חד-צדדי.

אם המערב רוצה להתקיים, עליו לפתור קודם כל את הבלבול הנפשי שלו. הוא חייב להלחם בטרור ללא היסוס, פשוט על סמך העיקרון האוניברסלי של הגנה-עצמית. במקביל, מנהיגי המערב צריכים לבדוק את עצמם, להיפטר מההתנשאות שלהם ולתקן את ההתדרדרות המוסרית של החברה המערבית. נכון לעכשיו, המערב עושה בדיוק את ההפך: הוא מעניק פרסים לתוקפנים ומניח לערכי המוסר שלו להישחק עד דק.

אולי הגיע הזמן שכולנו צריכים להתפלל שעיני העיוורים תיפקחנה ושהילדים המפונקים יתבגרו סוף-סוף?

אהוד טוקטלי, 20/7/2006

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון