מאמר מאת אהוד טוקטלי

אי-אפשר לנהוג בטרנטה

נתניהו טוען שלפיד ולבני לא נתנו לו למשול. עכשיו לפיד יטען שנתניהו לא נתן לו להיטיב עם מעמד הביניים ולבני תגיד שהימין לא נתן לה לעשות שלום עם אבו-מאזן. בנט אמר שהממשלה לא נתנה לצה"ל לחסל את החמאס ואריאל טוען שהממשלה לא נתנה לו לבנות. הבעיה היא שכולם צודקים. שוב קבלנו הוכחה שהשיטה הפוליטית בישראל היא טרנטה אמיתית: זוללת המון דלק, רועשת, חורקת, פולטת עשן מצחין - ובקושי מצליחה לזוז.

בכנסת הנוכחית יושבות 13 סיעות, כולן קטנות או בינוניות. לפי הסקרים, המצב לא ממש ישתנה אחרי הבחירות הבאות. שוב נצטרך לעשות קואליציות בין תנועות ומפלגות שישתקו זו את זו באיומים וסחטנות הדדיים. האם מישהו באמת שוגה בחלומות על כנסת שתכלול שתי מפלגות גדולות, או לפחות שני גושים קוהרנטיים? הרי גם אחוז חסימה דרקוני לא ישנה את התמונה, וגם ההצעות לבחירות אזוריות לא יבטלו את הצורך בקואליציה. ראו את המצב בבריטניה.

כי הבעיה היא באופי המשטר ולא בתעלולים טכניים ואריתמטיים. ניתן לשפר את איכות המשילות בישראל באמצעות העמקת הפרדת הרשויות והנהגת משטר נשיאותי או נשיאותי-למחצה. אך מעניין לראות שגם נשיא ארה"ב סובל לעתים מקשיי תפקוד מול קונגרס לעומתי. למען האמת, ניתן להבחין במשברי משילות הפוקדים מדינות רבות - גם דמוקרטיות וגם מדינות סמכותניות. לצד משברים פרלמנטריים ופוליטיים, אנו רואים מחאות רחוב עממיות בדמוקרטיות כמו ארה"ב, יוון וספרד, אך גם במקומות כמו מצרים, לוב והונג-קונג. האם זאת מקריות? האם מדובר רק באופנה תרבותית מתוצרת ערוצי התקשורת החדשים והרשתות החברתיות?

אני מציע לחפש שורשים עמוקים יותר לתופעות הללו. אנשים לא יוצאים לחטוף מכות ברחובות סתם בשביל הכיף. יש כנראה איזו תחושה עמוקה לצבורים גדולים ברחבי העולם שמשהו במערכת נדפק. הולך ומעמיק נתק קריטי בין האזרחים לבין הממסדים השולטים בהם. והנה, למרות שהמשטרים כל כך שונים אלה מאלה, תחושות האזרחים דומות מאד. ניתן לזהות אצל רבים הרגשה קשה של חוסר שליטה בחייהם. נוצר ניכור חריף בין האזרח הקטן לבין הרשויות הרשמיות בארצו. נראה שזאת תגובה לריכוזיות המתגברת בחלקים רבים של העולם.

אם תחושת אבדן השליטה והחרות נראית הגיונית במדינות סמכותניות, הרי שהיא אומרת דרשני בעולם "החופשי". אנחנו אמורים להרגיש חופשיים, בני חורין. אז מדוע רבים מאתנו מרגישים חוסר אונים וחוסר תקוה מול אתגרי החיים הבסיסיים? מדוע כל כוכב תורן שמתמודד בבחירות עם הבטחות בלתי מציאותיות זוכה לגל של תמיכה כמעט היסטרית?

כי מדינות המערב הדמוקרטיות הולכות ומאבדות את חרות הפרט. בעשורים האחרונים צעדו כמעט כל הדמוקרטיות לעבר ריכוזיות חסרת תקדים. מדינת הרווחה המודרנית הבטיחה לכולנו רשת בטחון חברתית, אך בתמורה למתנות שהיינו אמורים לקבל, היא סיפחה לעצמה סמכויות מופרזות ומופרכות. לאחר דור או שניים, מתברר לנו כיום שהמתנות עומדות בסימן שאלה, אך את החרויות שנלקחו מאתנו קשה מאד לקבל בחזרה. את שרותי החינוך והבריאות כבר לא נקבל בחינם ובאותה איכות, את הפנסיה וקצבאות הביטוח הלאומי יקצצו לנו - אך המסים והפיקוח הביורוקרטי על כל יוזמה אישית רק יתגברו ויתעצמו.

זה ממש לא משנה אם הריכוזיות הדוהרת נעשית בשם "הסוציאליזם" או בשם "הקפיטליזם". השמאל מעביר את חרויות הפרט שלנו לשליטה ממשלתית והימין מפריט אותן לידי כת זעירה של בעלי הון ומקורבים. בדרך כלל, גם אין שום הבדל בין "המגזר הפרטי" לבין "המגזר הצבורי". בעלי השליטה בשניהם עובדים ביחד, מפטמים אלה את אלה, קשורים בקשרים אישיים, ואף מדלגים בקלילות מכס הפיקוח הצבורי לכורסת המנכ"ל הפרטי. המצב בישראל אף גרוע מזה שבמדינות מערביות אחרות, בגלל המורשת הבולשביקית של מקימי המדינה. הדוגמא הבולטת היא הבעלות הממשלתית על רוב מקרקעי ישראל שגורמת לעליה מפלצתית בעלויות הדיור.

הפתרון האמיתי לטרנטה שלנו הוא פינוי מהיר למגרש הגרוטאות. אנו זקוקים לחוקה שתפריד את הבחירות לרשות המבצעת (הממשלה) מהבחירות לרשות המחוקקת (הכנסת) ותשפר את יכולת המשילות והחקיקה גם יחד. אבל חשוב עוד יותר לבזר את עוצמת הממשל המרכזי ולהחזיר לפרט, למשפחה ולקהילה את כוחם וחרותם. מספרן העצום של הסיעות בכנסת מעיד כי הצבור רוצה להתבטא באמצעות מסגרות ייחודיות ומגוונות. אך צריך להפריד בין הפלורליזם המבורך ברובד החברתי והקהילתי, לבין הכרעה ברורה במסלול הלאומי. ביזור סמכויות הממשל המרכזי והעברתן לידי האזרחים עשוי לשלב בין החרות האישית והקהילתית בחיי היום-יום לבין ממשל חזק שיעסוק רק בתחומי מדיניות לאומיים.

המודל המעשי ביותר לרפורמה כזאת הוצע כבר ב- 1979 על ידי ד"ר יעקב חסדאי ותנועת לאו"ר (ראו בוויקיפדיה). נשאלת השאלה אם מישהו ירים את הדגל הזה בבחירות הקרובות, ועוד יותר: האם הצבור יתחיל להבין את שורשי הבעיות, יזנח את הבטחות השווא של נהגי הטרנטה ויתבע להחזיר לעצמו את חרותו ואחריותו?

אהוד טוקטלי , 15/10/2014

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון