מאמר מאת אהוד טוקטלי

הדרך לחופש

הרהורים לפסח תשס"ה

במבט שטחי נראה סיפור יציאת מצרים די מוזר. הוא מסמל את השאיפה האוניברסלית לחרות, אך העלילה מתמקדת בבריחה חפוזה מבית עבדים. עלילות שחרור אחרות מתארות אנשים גאים המנצחים שלטון מדכא, לא אנשים הבורחים מבתיהם. אך משה ובני ישראל לא התכוונו לתקן את עוולות העריצות המצרית. הם פשוט עזבו את מצרים ויצאו לנדוד במדבר שומם. הרי אף אחד לא יקבל את השיטה הזו בימינו. שוו בנפשכם מה היו האירופאים חושבים על הצעה להשתחרר מהדיכוי ע"י בריחה מארצותיהם והשארתן לנצח תחת שלטון הנאצים!

נראה שסיפור יציאת מצרים נועד להאיר מזווית אחרת את רעיון החרות. עיון בסיפור כולו (שמות, פרקים ג' עד י"ד) עשוי להראות שמטרת התהליך הממושך, מעשר המכות ועד קריעת ים-סוף, אינה אלא שינוי של הבנתנו את החופש האנושי. הדרמה ההיסטורית נועדה להיחקק בזכרוננו הקולקטיבי כלקח נצחי וכלל-אנושי. הסיפור אינו מסופר רק כאירוע מימים עברו, אלא גם כמודל רוחני דינמי המתאים לכל עת. אין ספק שזו כוונת ההגדה של פסח: "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים." מזה משתמע גם שהחופש האמיתי צריך להיות חוויה אישית ואינטימית, לצד התהליך של השחרור הלאומי.

אך כיצד יכול סיפור עתיק על שבט עבדים הנמלטים מאדוניהם לשמש דוגמא לשחרור בימינו?

ג'ון רולס טען בספרו 'תיאוריה של צדק' (1971) שהעקרון הראשון לקיום חברה צודקת חייב להיות החרות, כאשר "לכל אדם צריכה להיות זכות שווה למערכת הכוללת והמוחלטת ביותר של חרויות בסיסיות ושוות, אשר תהיה תואמת למערכת דומה של חרות לכל" (ראה תמצית באנגלית). מובן שרולס ביסס את דרישתו על היסודות ההגותיים והפוליטיים של הדמוקרטיה הליברלית בת-ימינו. אך במציאות, חזונו אינו מוגשם במידה רבה. הדמוקרטיה המודרנית רחוקה משלמות, במיוחד עבור שכבות חברתיות פחות חזקות. רוב הדמוקרטיות של ימינו אינן נשלטות באמת ע"י ה'דמוס' - האזרחים מן השורה - אלא בידי קבוצה חברתית רבת עוצמה וקטנה יחסית. דווקא במדינות שרק לאחרונה הפכו לדמוקרטיות ניתן למצוא בשלטון אנשים מרקע פחות "מיוחס" (לך ולסה בפולין, וצלב האבל בצ'כיה וכד'). הרי אף אחד לא מאמין בכנות שקבצן אלמוני יכול לנצח בבחירות בארה"ב או בצרפת. במובן זה, רוב הדמוקרטיות של ימינו אינן אלא אוליגרכיות.

עם זאת, כפי שאמר סיר ווינסטון צ'רצ'יל: "הדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר, חוץ מכל השיטות האחרות שנוסו מדי פעם." רוב המדינות יכולות עדיין להשתפר ע"י אימוץ עקרונות דמוקרטיים, אך היעד של חופש "לכל אדם", כפי שדרש רולס, עדיין מבקש הגשמה.

היו וישנם רבים, החל מה"היפים" של שנות הששים ועד לחסידי "העידן החדש" של ימינו, שחיפשו חופש אישי באמצעות אינדיבידואליזם קיצוני. נראה שחלקם הפנו עורף לכל סוג של מעורבות חברתית, מתוך תחושה שקיים ניגוד בין חרות הפרט לחרות הכלל.

אולי זהו המסר של סיפור יציאת מצרים: חרות לאומית וחופש אישי אינם צריכים לסתור זה את זו. תהליך השחרור מהשעבוד במצרים התחיל בסדרה של אירועים קוסמיים שהיו מעבר לשליטה והבנה אנושיות, אך ההנחיה הראשונה שנמסרה לבני ישראל הצביעה על דרך אפשרית להשתתפות אנושית בתהליך: "ויאמר ה' אל-משה ואל-אהרן, בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם, ראש חדשים: ראשון הוא לכם, לחדשי השנה." (שמות, י"ב, א-ב). המצוה הראשונה לבני ישראל היתה שיכריזו על ממד זמן עצמאי משלהם. החדשים העבריים, המבוססים על מולד הירח, בלבלו את כללי לוח השנה המצרי, שהתבסס על השמש, ובכך חיבלו לחלוטין בכל מערכת השלטון העריץ. רק אז היו העברים מוכנים לאמץ גישה אקטיבית ולנקוט בצעדים מעשיים לקראת שחרורם.

אבותינו הקדומים יצאו מבית עבדים באמצעות שחרור תודעתם מרעיונות השקר של העריצות המצרית. רק אז יצאו בגופם למדבר, שם לא היו אילוצים חומריים רבים שיסיחו את דעתם. לאף אחד לא היו במדבר קרקעות או עוצמה שהקנו לו שליטה על חבריו. לאחר כמה שבועות, הם קבלו חוקה משלהם, שכללה יותר חובות אישיים וקהילתיים מאשר זכויות אנוכיות. האתגר שלהם היה, ונותר כזה עד היום, להגשים את החזון הזה בארצם הנושבת, בסביבת חיים חומרית ומעשית. אך אחת מהנקודות היפות של מודל יציאת מצרים היא ההרמוניה שבין תהליך השחרור האישי לבין בניית החרות הכלל-חברתית. משתמע מתבנית זו שסוג אחד של חופש אינו אפשרי ללא הסוג השני, כשהדבק המאחד את שניהם הוא החובה, המחויבות והערכים.

ייתכן שזה צריך להיות הלקח שלנו: אנו יכולים להגיע לחרות אמיתית אם נשפר את הדמוקרטיה שלנו ע"י שחרור תודעתנו מתעמולת האוליגרכיה וע"י העצמת הפרט באמצעות חינוך לסולידריות קהילתית ולערכי מוסר.

אהוד טוקטלי, 21/4/2005

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון