מאמר מאת אהוד טוקטלי

שונאים שונאים

איך שנאה יכולה להוביל לשלום?

הביקורת על פעולת ישראל נגד מנהיג החמאס שייח' אחמד יאסין, היתה יכולה לזכות ליתר תשומת לב, אילו לא היתה חלק ממסע כללי נגד ישראל. רבים חשים שלגיטימי למתוח בקורת, אך רק כאשר היא הוגנת. מה היה קורה אילו החלפנו את השמות בתקרית? איך היו מגיבים אותם אנשים אילו שם הקורבן היה בין-לאדן? ברור לאנשים הגונים רבים, שהביקורת האוטומטית נגד כל פעולה של ישראל אינה אלא צביעות המבטאת שנאה צרופה.

התקשורת הממוסדת והאינטרנט מוצפים בגל עכור של שנאה, בעיקר נגד היהודים והמדינה היהודית. אנו שומעים על התקפות אנטישמיות במדינות נאורות, כמו גם על החרמת אקדמאים ישראליים באוניברסיטאות רבות; מדינות וחברות שונות נוקטות מדיניות של חרם על מוצרים ישראליים; מלחין יווני נודע פוסק שהיהודים הם מקור צרותיו של כל העולם; שחקן ערבי-ישראלי עושה סרט עם ערמת שקרים על חיילי צה"ל בג'נין; אמן ישראלי לשעבר מציב מיצג בסטוקהולם עם קונוטציות מבחילות כנגד ישראל; בית הדין הבינלאומי בהאג הופך לזירה להתבטאויות אנטי-ישראליות; סרט הוליוודי מציג את היהודים כאספסוף צמא-דם - ואפילו קראתי באינטרנט מאמר המאשים את היהודים בפשע שעדיין לא התרחש - שהיהודים עתידים לרצוח שוב את ישו, כאשר זה יחזור לגאול את העולם!!

ישראלים רבים כבר התרגלו לכינויים "פשיסטים", "נאצים" ו"גזענים". פרסומים אנטישמיים, כמו עלילת השקר "הפרוטוקולים של זקני ציון", מופצים ברחבי העולם ואף מוצגים במוסדות מכובדים כמו הספריה של קהיר.

נראה שנוצרת כאן קואליציה מוזרה בין הימין הגזעני מהסוג הישן, השמאל "הליברלי" ופעילים אנטי-ישראליים. חלקם שונא יהודים וחלקם שונא ישראלים (רק את היהודים שבהם, כמובן). כשנשרף בית כנסת בפאריס, צריכה המשטרה המקומית להחליט אם לצאת למרדף אחרי גלוחי-ראש גזענים או אחרי כנופיות בריונים מוסלמים. היהודים והמדינה היהודית הצליחו לאחד כוחות מנוגדים ברחבי העולם. האמנם מצדיק המצב במזרח התיכון קואליציה שכזו? האם היה אי-פעם סכסוך לאומי שעורר כאלו תגובות?

אכן, גל השנאה וההתקפות על היהודים, הישראלים והציונות, עורר בתגובה גל שלילי בקרב יהודים וישראלים. ביטויים מכוערים של שנאה לערבים נשמעים בישראל כיום יותר מאשר אי-פעם. השנאה הופכת לאיטה לנורמה בשני הצדדים.

ההיבט החמור ביותר במציאות זו היא השפה הננקטת על ידי יחידים וקבוצות המתיימרים לפעול למען השלום. רבים מהם מבטאים שנאה עיוורת ל"פשעי ישראל" והאשמות חד-צדדיות כלפי היהודים. חלקם אף מביעים שאיפה לבטל את קיומה של המדינה היהודית, ובכך הם מטיפים לרצח-עם בשם השלום.

חובה עלינו לתמוה: מה הם מקווים להשיג עם גישה כזו? אנשים הגונים, המאמינים באמת בשלום, מוכרחים להודות שתוקפנות יכולה לעורר רק איבה נוספת. אף אחד מהפעילים האלה לא היה מגיב אחרת מול גל כזה של שנאה. למדנו מההיסטוריה שאומות מגיבות בחריפות כאשר דוחקים אותן עם הגב לקיר. בניגוד לכמה דעות רווחות, היהודים בישראל הם בני אדם כמו כל אחד אחר.

לשני הצדדים יש זכות לגיטימית לבטא כעסים ותסכולים, אך כאשר רגשות אלה הופכים לשנאה עיוורת, הם יכולים רק להזיק לשונא ולמושא שנאתו. אם העולם התרבותי והנאור אינו יכול לעצור הגל העכור של התקפות על ישראל למען בריאותו הנפשית והרוחנית, עליו לשקול לפחות את היעילות של מדיניות זו. הישראלים ידועים כאנשים נדיבים מאד כאשר מחמיאים להם ועוטפים אותם באהבה וחום. אך הם ידועים גם בהתגייסותם לעמוד להגנת ארצם כאשר מאיימת עליהם סכנה קיומית. הניסיון לדחוף את היהודים אל "השלום" עם מקלות וקללות אינו מוכיח על בינה יתרה.

התופעה הבלתי רציונלית ביותר היא ביטויי השנאה שמשמיעים התומכים ב"פתרון חד-מדינתי". אם קבוצות ויחידים אלה באמת מאמינים בחיי שותפות במדינה אחת, עליהם להטיף לאהבה ואחווה, ולא לאיבה ודעות קדומות.

כישראלי וכיהודי, אני מוטרד יותר מביטויי השנאה לנכרים בכלל ולערבים בפרט. בניגוד לכמה צבועים, אני מאמין בכנות שחשיבה שלילית מזהמת את נפשו של הפרט, מדרדרת את תרבותנו החברתית ופוגעת ביכולתנו לנהוג בהגיון.

ברצוני להציע ליהודים וללא-יהודים לשקול דרכים לשינוי האווירה. אם אנו חפצים באמת להשכין שלום באזורנו, על שני הצדדים להקשיב לזולת, לנסות ליישב את חילוקי הדעות, וללמוד לכבד ולקבל את כל בני האדם. מעשים וביטויים החורגים מקו זה יכולים רק לעורר חשדנות. האשמות תוקפניות וחד-צדדיות, במיוחד כשהן נסמכות על תיאור שקרי של העובדות, יכולות רק לשכנע את המותקף להתנגד להתקפה ולסרב לכל פשרה. מה שנחוץ לנו כעת זה בדיוק ההפך, אם אנו רוצים בכנות לחיות בשלום.

הדבר היחיד שצריך לשנוא, הוא השנאה עצמה.

אהוד טוקטלי, 25/3/2004

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון