מאמר מאת אהוד טוקטלי

הבלבול הבינארי

אין דרך אחרת?

החברה הישראלית שקועה כבר שלושים וחמש שנה במחלוקת שבין "ימין" ו"שמאל". אנו מדקלמים אותן סיסמאות, מתחפרים באותן עמדות ומסתערים על אותן רוחות רפאים. הציבור שלנו קרוע בין שתי עמדות דוגמטיות: "ארץ ישראל השלמה" לעומת "שטחים תמורת שלום". הראשונה מזוהה בדרך כלל עם מעמד העובדים, עם יהודים הנוטים יותר לדת ועם מזרחיים במוצאם. העמדה השניה מאפיינת את רוב הישראלים המבוססים, המתרחקים יותר מן המסורת ובדרך כלל ממוצא אשכנזי. ובכן, מה נתן לנו הפילוג הזה? האם התקדמנו באמצעות הדיכוטומיה הזו?

אכן, במרוצת השנים נתקלנו גם בזמירות "מרכז" למיניהן. אך מרביתן נראו לנו כנוסחאות פשרה פושרות בין שני הקצוות, וחלקן אף התחמקו מנקיטת עמדה כל שהיא. לפיכך, רוב הישראלים רואים ב"מרכז" אופציה קלושה למדי.

ייתכן שהגיע הזמן להודות שגם "הימין" וגם "השמאל" אינם מציעים פתרונות סבירים לסכסוך הישראלי-ערבי. שתי הדרכים כבר נוסו: הן הסיפוח הזוחל בפועל, והן וויתורים מדיניים לפי נוסחת "שטחים תמורת שלום". האם לא ברור כבר ששתי השיטות כשלו במבחן המציאות?

למעשה, נראה שהפיצול הפוליטי בישראל משקף בעיה עמוקה יותר. ניתן לראות הרבה מחלוקות דומות במדינות מודרניות רבות. כמעט הכל במישור הציבורי שלנו מתחלק למשוואות דו-קוטביות: סוציאליזם לעומת קפיטליזם, מלוכנות לעומת רפובליקניות, מערב לעומת מזרח וכך הלאה. התוספת האחרונה לסידרת הצמדים האלה היא הויכוח על פתרון "שתי מדינות לשני עמים" מול ההצעות ל"מדינה אחת" בארצנו.

אחת או שתיים? שחור או לבן? אנחנו או הם? - הכל בא בזוגות: או-או!

נוסחאות בינאריות כאלו טובות אולי בשביל לפתח תוכנות מחשב פשוטות ואולי מכשירים מכאניים אחרים, למרות שגם אלה דורשים עיצוב קצת פחות פשטני. אולם רוב האנשים הבוגרים כנראה יסכימו שתבניות בינאריות לא ממש מועילות במרבית המצבים האנושיים. אם נראה אדם המתעקש לחזור שוב ושוב על טעויותיו, כשהוא לכוד בין שתי חלופות בלעדיות, נסיק בוודאי שהוא סובל מנירוזה כפייתית ונמליץ לו על טיפול מתאים. מרביתנו לומדים מהנסיון שעדיף להתמודד עם מצבים אנושיים בעזרת התנהגות יצירתית יותר, מתוך הבנה הגיונית ומורכבת ועל בסיס גישה רגשית מאוזנת ככל האפשר. אז איך זה שכולנו הופכים נברוטיים כשמתחיל השיח הציבורי?

ייתכן שנוכל למצוא את שרשיו של "סינדרום הבלבול הבינארי" ברבדים העמוקים יותר של נפשנו הקולקטיבית. התרבות האנושית כנראה תקועה עדיין עם האינסטינקטים הבסיסיים והקדומים של השימור-העצמי, כאשר כל יחיד וקבוצה היו צריכים לסווג במהירות כל תופעה כ"טוב" או "רע", "אכיל" או "רעיל", "מסוכן" או "בלתי מזיק" וכך הלאה. נראה שבני האנוש זקוקים עדיין לכישורים האלה כדי להבטיח את הישרדותם. התרבות המערבית הצטיינה במיוחד בתחומים אלה. היא פיתחה טכנולוגיה חכמה המאפשרת שליטה רבה יותר על איתני הטבע, אך היא גם קיבעה בתודעת רבים תפיסה מכאניסטית של היקום.

אך האנושות פיתחה גם שיטות מורכבות יותר לפרש את המציאות, ולעתים אף הגיעה לשיאים אינטלקטואליים, רגשיים ורוחניים המייחדים את המין האנושי. ניתן למצוא הישגים רבים כאלה בתרבויות עתיקות, העומדות כיום מול שחיקה גוברת של כוחות ההגמוניה האירופאית-אמריקאית. אפילו המדע המודרני לא ממש מתיישב עם תמונת העולם המכאניסטית של העידן הניוטוני.

התרבות היהודית מציגה זווית מעניינת של הבעיה הבינארית. חכמינו הקדמונים ניסחו מערכת מתודולוגית של 'שלוש עשרה מידות בהן נדרשת התורה'. אחד מכללי הלימוד השיטתי קובע: "שני כתובים המכחישים זה את זה - עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם." (ברייתא דרבי ישמעאל). הרב חיים ליפשיץ לומד מכלל זה עקרון רחב יותר לגבי ההתנהגות האנושית: כאשר שני כוחות אנושיים מתנגשים זה בזה, יש לחפש את הפתרון במישור הערכי והמוסרי. בניגוד ליצר הקיום הבסיסי, ערכים אתיים ורוחניים מאפשרים פתרונות גמישים ויצירתיים.

ייתכן שמצבנו ישתפר אם נשכיל לחפש תבניות כאלו במישור הציבורי. אם נשחרר את תודעתנו מקפאון מחשבתי וקבעון רגשי, נוכל אולי לגלות שגם לסוציאליזם וגם לקפיטליזם יש מעלות, אך שניהם אינם מושלמים, ואולי ישנה שיטה אחרת - בבחינת "כתוב שלישי" - שתוכל לשלב את הטוב שבשני העולמות? אולי נוכל גם להבחין שישנן יותר משתי זהויות לתושבי הארץ, ובכך נוכל להיחלץ מתבנית "משפט שלמה" הגורסת ביתור הארץ לשני חלקים - או מסירתה לבעלות בלעדית של אחד היריבים? אולי נוכל לגלות שישנם מודלים פראקטיים רבים העשויים לאפשר לכל תושבי הארץ לחיות כבני חורין ולהפריח יחדיו את ארצנו.

אהוד טוקטלי, 19/2/2004

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים


סגור חלון