מאמר מאת אהוד טוקטלי

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

שלום של עשירים

מאיפה כל הכסף הזה?

זוכרים את החוברת האלגנטית של "הסכמי ג'נבה" שקיבלנו בדואר? אני מתערב שחשבתם: "וואללה, יופי של הדפסה!" וישר אחרי זה בטח חשבתם: "כמה זה עלה?" ואז כנראה שהתחלתם לתרגל את החשבון שלמדתם בכיתה ב', אולי אפילו התחלתם לנגן באצבעות זריזות על כפתורי מחשבון כיס מזדמן. "נגיד," העמקתם בחישוב, "שכל חוברת עולה לפחות איזה עשרה שקלים. סתם בשביל הדוגמא, אוקיי?" ואז הרהרתם קמעא וניסיתם לנחש כמה "בתי-אב" יש במדינה הזאת. "אם יש במשפחה ממוצעת משהו כמו 4 אנשים, וכידוע אוכולוסיית ישראל היא בערך 6 מיליון, אז יוצא לפחות 1.5 מיליון בתי אב." ואז הכפלתם את הנתון הזה בסכום הצנוע דלעיל ויצא לכם 15 מיליון שקל. "דווקא לא יקר," הרהרתם בפליאה, "זה פחות משלושה וחצי מיליון דולר..."

רק רגע! מה זאת אומרת "לא יקר"? חשבתם כמה משפחות אפשר להאכיל בסכום הזה? חוץ מזה, הקמפיין כולו בטח עלה הרבה יותר (לא הבאנו בחשבון דמי משלוח, עיצוב, עריכה ומי יודע מה עוד). וכמה עולים כל מסעי הפרסום של כל קבוצות "השלום" למיניהן?

אתם בטח חושבים שזה קטנוני. אבל אני מזכיר את הפרטים הקטנים האלה כי הם מצטרפים לתמונה גדולה, שיוצאת די מכוערת. ממשלות זרות לא נוהגות לשלם לכל יוסי הנקרה על דרכן עבור חלומות חמודים של שלום ואהבה. יש לי הוכחה ניצחת לזה: אף אחד לא שילם לי אף פעם עבור חלומותי, ואני מבטיח לכם שהם מתוקים וחמודים בדיוק כמו חלומו של כל יוסי מצוי.

מאז שפרץ האוסלו, אלה שמכנים את עצמם "שמאל ליברלי" - גם בארץ וגם בחו"ל - פעלו למען "תהליך השלום" בדבקות מיסטית שנראתה די מתאימה להם באותה תקופה. אך כיום אנו יודעים שאוסלו תוכנן למען אותם גורמים שכל "שמאל" אמיתי אמור להיאבק נגדם. כסף גדול שימן את גלגלי מכונת השלום, אך רובו מצא את דרכו לכיסיהם של אלה שכבר היו קודם בעלי ממון ועוצמה. יזם עשיר פעם אמר לי: "השלום טוב לעסקים".

באמת שאין לי שום דבר נגד ביזנס ואנשי עסקים, אבל אני זוכר איך הבטיחו לנו מנהיגינו באותה תקופה שהאוסלו יביא פריחה לאיזור. והאמת היא שהוא באמת הביא. תחשבו למשל על נכסיו הידועים של מר עראפת. נו, אז הוא לא משגשג באיזור?

אם מותר לי להציע בענווה הסבר אחר, הרי שאחד המניעים המרכזיים לתהליך אוסלו לא היה אלא תאוות הבצע. קואליציה בינלאומית של פוליטיקאים, בעלי-הון וגנרלים פעלה לכינון "המזרח התיכון החדש", שבו אנשים קטנים היו אמורים לעשות כסף גדול עבור בעלי עוצמה מעטים, מתוך תחושת הוקרה ותודה על כמה משרות חדשות בשכר עלוב. הן ממשלות והן חברות ענק תכננו להפוך את האיזור למקור בלתי נדלה של עבודה וחמרי גלם זולים, ביחוד של נפט.

הלו, שמאלנים-כביכול! זה לא מצלצל לכם מוכר? זוכרים איך נהגו מעצמות המערב לפני פחות ממאה שנה? אתם לא רואים שהם בסך הכל שינו את שמות-הצופן מ'אימפריות' ל'חברות רב-לאומיות' ומ'מלכים' ל'מנכ"לים'?

אבל היתה בעיה קטנה. האיזור עתיר הנפט, עם המאגר הענק של עבדים מודרניים בפוטנציה, נשלט ע"י כנופיות של קנאים מזויינים בכל כלי משחית אפשרי. להלחם נגדם לא בא בחשבון, כי גם זה לא יאה פוליטית, גם לא משתלם כלכלית ובכלל, די מטריח ומסורבל. לפיכך, מצאו האוליגרכים פתרון אופנתי מבחינה פוליטית, משתלם כלכלית וקל לביצוע: הם משקיעים בתעמולת "שלום".

הלו, פעילי שלום! אתם לא רואים את הציניות שבה הם משתמשים בדבקותכם הכנה בערכים נשגבים?

הייתכן שאוסלו היה למעשה ברית טמאה בין האוליגרכים לבין רשת עולמית של בריונים פראיים, תוך נפנוף דגלי השלום והשגשוג מול עינינו החולמניות?

אין כאן "שלום של אמיצים", כפי שדוקטור ביילין ומיסטר יאסר אוהבים לכנות את האוסלו. יש כאן שלום של עשירים, שמטרתו להבטיח להם נתחים נאים מן השלל.

נסו לזכור זאת כשינסו לשטוף לכם את המוח עם איילון-נוסייבה, ג'נבה, או כל מותג חדש שהם ימציאו לאוסלו. אולי נתעורר סוף סוף ונבין שאנו, האנשים הקטנים, צריכים לעשות שלום בעצמנו, ליהנות מחופש וכבוד ולשגשג בכלכלה חופשית באמת.

אהוד טוקטלי , 18/12/2003


חזרה למאמר הנוכחי