מאמר מאת אשר שלאין

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

אין "פתרון של שתי מדינות" -

יש רק אשליה מסוכנת

להלן תגובה שהופיעה (באנגלית) ב"רשת המזרח התיכון" ביום 2/12/2003 , למאמרו של עמי איסרוף "כמה מדינות?". המאמר, וכן כתבות ומאמרים אחרים באותו נושא, נמצאים בכתובת: http://www.mideastweb.org/log/archives/00000122.htm

המצג של בחירה בין ה"פתרונים" של "מדינה אחת" או "שתי מדינות" בארץ ישראל, אינו אלא תעתוע של הדמיון. שתי האפשרויות אינן זמינות במציאות הקיימת. אלה המדברים על "שתי מדינות" מתכוונים למדינת אש"ף לצד מדינת ישראל. כל מי שעיניו בראשו, ישראלי או פלשתיני, יכול לצפות מראש לאור ההתנהלות של הרש"פ מה יהיה אופיו של המשטר הפלשתיני. אם לפני אוסלו היו (יהודים וערבים) שיכלו להצדיק חזון זה של "שלום אמיץ" - הרי מאז כבר היה עליהם להיות אחרי כל זה.

לאמתו של דבר, הסכמי אוסלו נדונו מעיקרם להיות הרי-אסון, באשר הצד הישראלי נכנס לתוכם עם שיקולים נפשעים. רה"מ המנוח רבין הצדיק מתן כוח לאש"ף בציינו כי להם "אין בג"ץ ואין 'בצלם' ", ולכן הם יהיו יותר יעילים בדיכוי אויבי ישראל. גישה זו פגעה ישירות בבטחון ובכלכלה של ישראל, שהרי אין לסמוך על בריון ששכרת לך שלא יפגע בך, שלא טעית בהערכת המניעים שלו.

נורא מזה הוא האסון שנחת על האוכלוסיה הפלשתינית, שעתה היא קרבן לשחיתות ולשוד, הפרת זכויות אנוש, ללא חופש דיבור, נתונה לתקשורת מטעה ומסיתה, עם יד חפשית לקבוצות אלימות ועם חינוך מעוות לשנאה ולדמוניזציה של בני אנוש.

מצוקתם הגיעה לשיא כאשר בעלי השליטה פתחו באינתיפדה שהיתה מכוונת לא רק ללחוץ על ישראל אלא גם לבלום את ה"נורמליות" והשפע שהחלו לצמוח אצל הפלשתינים, ו"איימו" להחליש את הלך-הרוח האנטי-ישראלי. משפחות איבדו את פרנסתן וניטל עליהן לראות את נעריהן מוכוונים להפקיר את חייהם בהתקפות נפשעות על ישראל. אפשר בלי קושי להסיק, שעצם "הסבל הפלשתיני" תוכנן והובטח בכדי לשמש כמנוף תעמולה רב-עוצמה.

"פתרון של שתי מדינות" שיבוא מתוך מו"מ עם אותו משטר, ינציח הן את מסכת היסורים של הפלשתינים והן את האיום על ישראל. באשר לי, לא אאמין בכוונות השלום של משטר הסובל - אם לא מעודד - "חינוך" של פעוטות גן-ילדים לשנוא ולהרוג אותי.

זה באשר ל"פתרון" ה- 2_מ' - יהי "מפת הדרכים" או "איילון-נוסייבה" או "ג'נבה". רבה תקוותי כי "חזון" עוועים לא יבוא לידי מימוש.

האם משתמע מכך כי עלינו עתה לאחד את האוכלוסיות ולהכריז על המדינה האחת "ישראל פלשתין"? ודאי שלא! ועמי איסרוף כבר הביא טיעונים טובים נגד זה. אני מוכן לאמץ את דבריו מהתכתבות קודמת: "כל עוד אין שלום בלבבות שני הצדדים, לא יכול להיות פתרון, ואם יהיה שלום, כבר לא יהיה כל כך חשוב מה הוא הפתרון". אכן, רבים התיאשו מאפשרות של פיוס, באשר העבר של נסיונות קלוקלים של פוליטיקאים בלתי-ראויים הביא אותנו למצב הקיים. לא עכשיו הוא הזמן להתמקח על הסדר מעשי ולהשוות תכניות שונות של מדינה אחת או שתיים, קנטונים או פדרציות ודומיהם. יש לדון בשלום בין בני אדם - ישראלים, פלשתיניים - משדרות הציבור הרחב.

אכן, קיימים בשתי האוכלוסיות חלקים שאין להם עניין בשלום. אני סבור כי רבים יותר היו מגלים עניין - אלא שכבר התיאשו. דרושים לנו אנשים ונשים - שאין להם סמכות לשאת ולתת - שמוכנים לתת סיכוי לתהליך דיאלוג אותנטי, מכובד ואכפתי, שבו יוצגו צרכים אמתיים, שבו יידונו ערכים, יובעו רגשות, יועלו עובדות אישיות והיסטוריות - וזאת במטרה להגדיל את המרחב המשותף. ההצלחה כלל אינה מובטחת - אך עדיין אין הצדקה ליאוש - שהרי אפשר לזכות בהרבה מאד, והרבה יש שאפשר לאבד.

ישראלים זקוקים לשכנוע עצמי, אכפתיות ואמונה - לפני שיחליטו לפעול למען מטרה ציבורית כלשהי. הקושי הוא למצוא בין הפלשתינים, הערבים, את אלה שירגישו ששלומם מובטח דיו כדי להיכנס למהלכי פיוס כנים.

יש למצוא את הדרך להביא חרות לבני-שיחנו מן הציבור הרחב, כי אחרת, אם היהודים יפקפקו באותנטיות של שותפיהם במהלך, אפשר להניח שהדבר יגיע לכשלון

אשר שלאין , 11/12/2003


חזרה למאמר הנוכחי