מאמר מאת רוז לורד

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

אחיות לשלום

קונגרס 'כינוס הנשים', דאלאס, 14-18 באוקטובר

לפני כמה שבועות חזרתי מקונגרס של כמאתיים נשים פעילות שלום שייצגו שש יבשות. זה לא היה רק קונגרס, זו היתה חגיגה. שרנו ורקדנו יחדיו. צחקנו ובכינו ושיתפנו זו את זו בחלומותינו. הבטנו זו בעיני זו ונגענו אשה בלב חברתה. היינו אפריקאיות, אמריקאיות, אוסטרליות, אירופאיות, אמריקאיות-ילידות, ישראליות, פלשתינאיות, לטינו-אמריקאיות, קנדיות ואסיאתיות. היינו צעירות, קשישות, בגיל העמידה. היינו רופאות, משוררות, עובדות סוציאליות, מו"ליות, מוסיקאיות, עקרות בית, אמניות, עורכות דין, ואפילו פוליטיקאית או שתיים. היינו התכנסות של נשים.

רוז לורד ופרופ' עדה אהרוני

כשאני עוצמת את עיני וחושבת על הקונגרס, אני רואה שתי פלשתינאיות וישראלית אחת יושבות כתף-אל-כתף, ראשיהן קרובים זה לזה, מתרגמות זו לזו. אני רואה מאתיים נשים, זרועותיהן מונפות לרקיע, כשהן שרות ביחד את 'אנו נקום'. אני רואה יפהפיה מקניה מכריזה לקהל בעליצות שאשה אחרת מקניה זכתה זה עתה בפרס נובל לשלום. אני רואה צעירה בת 19 מבטיחה לכולנו שהיא "תאסוף את הבנות" להצטרף אלינו בתנועת השלום הזו.

אני משוכנעת שברכותי מייצגות נשים בכל רחבי העולם כי מה שלמדתי שם, מה שחרות על לבי לעולם, הוא שכולנו כגוף אחד. למרות שנוצרנו בכל מיני צבעים, צורות ומידות (ובטוח שהיו שם כל מיני מידות), אין ספק שמעבר להופעה השונה יש לכולנו מהות אחת.

לפעמים אנחנו אוהבות להעמיד פנים שאנחנו לא אותו דבר, שההן שונות מאתנו, שהן לא חושבות או מרגישות כמונו. זה מקל עלינו לשלוח את הגברים והבנים שלנו להרוג את הגברים והבנים (והנשים והילדים) שלהם. זה מקל עלינו לעצום את עינינו מול הרעב שלהם, לחסום את דרכם לתעסוקה מכובדת ולמקום נאות למחיה. אבל אנחנו רק מרמות את עצמנו.

היה לכן פעם בן או נכד שהיה חולה מאד או סבל כאב נורא? מה לא הייתן נותנות כדי להקל על סבלו של הילד הזה? אחותכן האפריקאית היתה עושה אותו דבר. האם ראיתן אי-פעם את בעליכן או אבותיכן בוכים כי לא יכלו למצוא עבודה לפרנס את משפחתם? זה שבר את לבכן? אחותכן הברזילאית מכירה את הכאב הזה. היה לכן פעם מישהו אהוב שנשלח לארץ שסועת מלחמה בצד השני של העולם והשתוקקתן להשיבו הביתה, לחוף המבטחים של אהבתכן? אחותכן האוסטרלית הרגישה אותו רגש. כולנו ביחד במציאות הזו. אין בכלל "הם", יש רק "אנחנו".

נציגות ישראל: עדה אהרוני, איבתיסאם מחמיד ואילנה רוזנמן

מטרת ישיבת הסיכום בקונגרס היתה להתחיל את התכנון לששה קונגרסים שיתקיימו בשש יבשות בשנת 2006. אנחנו רוצות לאפשר לנשים מכל אומה ומכל שכבה חברתית-כלכלית להתאחד עם אחיותיהן. ואנו רוצות שאתן תהיינה שם, בנוכחותכן הפיסית אם אפשר, אבל לבטח ברוחכן.

מטרת הקונגרסים האלה תהיה ליצור במשותף עולם שלו וצודק יותר לילדינו ונכדינו. הגשמת השאיפה הזו תלויה בנשות העולם, לא משום שאנו טובות מן הגברים, אלא משום שאירועי האבולוציה שהביאו את האנושות למצבה הנוכחי, אפשרו לנו לשמר את התכונות העדינות, האוהבות, הדואגות ורודפות השלום שלנו, בעוד שהגברים חונכו להדחיק את רגשותיהם ולהקשיח את לבבם. עלינו לעשות כל מה שבכוחנו לשמר ולטפח את התכונות הללו שעושות אותנו לנשים. ההכרה שהן נמצאות בכולנו היא הצעד הראשון.

איננו יכולות להמתין לאירוע זה או אחר. עלינו להתחיל, או לשדרג, את מאמצינו להשכין שלום באופן מיידי. אסור לנו לבזבז שום הזדמנות לשנות את הכיוון שעולמנו צועד בו. אנו יכולות להתחיל מאימוץ גישה יותר אוהבת כלפי עצמנו, ומשם לפתח את זה לכוון המשפחות שלנו, לחברינו, לכפרינו או לקהילותינו, לעמינו ולשאר העולם.

ובכן, אני מביאה אליכן את ברכות השלום והאהבה, ממני ומעוד מאתיים אחיות שהשתתפו בקונגרס כינוס הנשים וברצוני לבקש אתכן לשתף גם את כל אחיותיכן, עם כל אשה בכל "הרשימות" שלכן.

השלום עמכן.

רוז לורד, 9/12/2004

הקואליציה הגלובלית לשלום


חזרה למאמר הנוכחי