מאמר מאת אשר שלאין

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

"הסכם ג'נבה" ו"מפת הדרכים"

לא יושיעו את הפלשתינים מן הטרור

הרבה מן הויכוח על ההסכם המתגבש בג'נבה בין אישים ישראלים ופלשתינים, עוסק במעמדם הבלתי-מוסמך של המשתתפים הישראלים. אכן, לא קשה לראות את הנזק הדיפלומטי שנגרם לעמדת ממשלת ישראל. המבוכה עוד מוגברת על ידי מאמצי פעילי "ההסכם" לערב ארגונים וממשלות זרים.

הויכוח נסב גם על ה"ויתורים" הנדרשים משני "הצדדים להסכם" בנושאים כגון: גבולות, כבישים, פינוי יהודים מבתיהם, עניין "זכות השיבה" (האם למעשה היא מבוטלת?), סידורי בטחון (כולל ממדי חימוש) , וכו'. ביקורת רבה מושמעת בהקשר זה.

אולי היה עדיף שכל האירוע הזה לא היה מתרחש, אך מאחר שהוא קיים, מוטב שנשתמש בו כהזדמנות לבדוק את הגישות המקובלות ולהצביע על כיוון חילופי.

נימוק שהושמע כנגד תהליך ג'נבה הוא, שזה מזיק להסכם "מפת הדרכים" הדורשת "הפסקת הטרור" לפני העיסוק בהסדרים מדיניים. והנה, מאפיין משותף גם ל"ג'נבה" וגם ל"מפה" הוא השארת האוכלוסיה הפלשתינית בשליטת "הרשות הפלשתינית" (או אש"ף). זה אמור לכלול המשך השליטה בכספים (המתקבלים מישראל וממקורות בינלאומיים), יכולת לגבות מסים על פעילות כלכלית, כוח להפחיד את האוכלוסיה, להכוין את התקשורת ולשלוט בחינוך.

שתי הגישות יבססו את הישות הפלשתינית ("מדינה" או מה שיהיה) בדרך שתקיים את המוטיבציה שלה וגם תעניק לה את הכוח לגייס אוכלוסיה מוכת-שנאה כאיום נגד ישראל.

אמנם שתי תכניות "ההיפרדות" קובעות שהפלשתינים יזנחו את דרך האלימות - אך כך נקבע גם בהסכם אוסלו. גם אם אש"ף (השותף הנקוב בהסכם ג'נבה) יצליח לקיים הפסקת אש ממושכת, לא תהיה זאת ערובה לבטחון ישראל. השליטים הפלשתינים עשויים להצליח בריסון התקיפות נגד ישראל למשך התקופה שתידרש כדי לקבל את השליטה בשטח. בה-בעת לא תהיה שום הגנה לאוכלוסיה הפלשתינית כנגד טרור פנימי שיוכל לדחוק אותה שוב למלחמה הרת-אסון עם ישראל - והפעם עם תנאי הגנה גרועים יותר לצד הישראלי.

מאידך, הקפאת המצב הקיים גם היא גרועה ביותר. הרחקת פלשתינים אל מעבר לגדר - פיזית או וירטואלית ("אנחנו כאן והם שם") והשארתם תחת שלטון פושע - זו גישה אוילית המשותפת ל"ג'נבה", ל"מפה" ולסטאטוס-קוו. ידוע לי היטב כי חלק גדול מהציבור נוטה לתמוך בהפרדה, ולדעתי נובע הדבר מהתגברות היאוש מסיכוי של השגת שלום-אמת.

הבה נמנה מספר מכשולים הרובצים על הדרך לפיוס:

•  היאוש בקרב הישראלים והפלשתינים,
•  כעס הדדי ההולך וגובר,
•  רווחים פוליטיים וכלכליים שאנשים וארגונים שונים משיגים ממצב של איבה,
•  ההשפעה שהצטברה מחינוך ותעמולה של שנאה (בעיקר אצל פלשתינים),
•  החשש של פלשתינים החושבים אחרת, להתיצב מול אחים אלימים,
•  הזנחות חמורות בהתיחסות ישראל לצורך של הפלשתינים ברווחה ובכבוד,
•  קנאות של שנאה אצל ישראלים מסוימים,
•  התערבות בינלאומית הורסנית.

כדי להתחיל לגבור על מכשולים כאלה, דרושה לנו רפורמה בעמדות הישראליות.

איני מטפח תקווה שהאישים הפוליטיים והשלטוניים הנוכחיים ישוכנעו לפעול בדרך חכמה ומתחשבת די הצורך. אני תולה יותר תקוה בקידום פעילויות דיאלוג ברמת "אנשים מן השורה" שיגלו את אומץ הלב הנדרש. יותר מאשר משא ומתן על הסדרים מדיניים, דרושה לנו דאגה לצרכים אמיתיים. לצורך זה לא הייתי מהסס לעקוף את המימסדים הישראלים והפלשתיניים, אלה שהביאו אותנו למצב הנוכחי.

אני יודע שרבים יחשבו את גישתי לבלתי-ריאלית - אך אני בדעה כי זהו נתיב אחד ממעטים שנותרו, אל עתיד של חיי רווחה, אכפתיות וכבוד.

אני כותב את הדברים גם כנסיון לגלות בציבור היהודי והערבי עוד שותפים אפשריים לתהליך הנחוץ. תודתי נתונה מראש על כל תגובה שהיא.

אשר שלאין , 29/10/2003


חזרה למאמר הנוכחי