מאמר מאת אהוד טוקטלי

משיחיזם פרגמטי

אני משיחיסט. מאמין בביאת המשיח. מי שרוצה להדביק לי תווית של גנאי, מוזמן לעשות זאת כבר עכשיו. אני אשא את התווית הזו בגאווה. מאידך, אני פרגמטיסט. מי שרוצה לראות בי פשרן או מושפע מתרבויות זרות, יואיל נא לקרוא את דברי ולענות לגופו של עניין. בניגוד לכמה טהרנים, אני מבקש לפעול באופן מעשי למען הגשמת החזון המשיחי בפועל.

מה זה בכלל משיח?

למשיחיות יצא שם רע. אולי זו תוצאת הטראומות שגרמו הנצרות ומשיחי שקר כמו שבתי צבי ויעקב פרנק ואולי זו סתם סיסמא לניגוח התורה ונאמניה. כך או כך, המשיחיות נראית לרבים כאמונה הזויה המבטאת בריחה מן המציאות.

למען האמת, יש בזה משהו. לעתים, התפיסה העממית של רעיון המשיח קרובה יותר לסיפורי פנטזיה ורחוקה מדי מן הגישה המציאותית של קדמונינו. אלף בדיחות ופתגמים עממיים מחזקים את התדמית הבלתי-מציאותית של האמונה במשיח. כששואלים יהודי ממוצע מה זה 'ימות המשיח', מקבלים לעתים קרובות תשובות הגובלות בגיחוך. רבים מאמינים שכאשר יבוא המשיח "הכל יהיה טוב". בדרך כלל, כוונתם לרווחתם החומרית והגשמית. מאמינים רבים מדי סבורים שהמשיח ירפא את כל מחלותיהם ויעזור להם לזכות בהגרלת הפיס. על אלה כתב הרמב"ם:

"אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח, צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים;"

(הלכות מלכים ומלחמות, י"א, ו')

"אל יעלה על הלב שבימות המשיח, ייבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו הולך. וזה שנאמר בישעיה 'וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ', משל וחידה ... וכן כל כיוצא באלו הדברים הכתובין בעניין המשיח, משלים הם; ובימות המלך המשיח ייוודע לכול לאיזה דבר היו משל, ומה עניין רמוז בהן."

(הלכות מלכים ומלחמות, י"ב, א'-ב')

אכן, ישנן גם שיטות אחרות בין חכמי ישראל ולפיהן יהיו בזמן המשיח שינויים בטבע העולם. אך ישנה סכנה באימוץ דיעות אלו, תוך דחיית דברי הרמב"ם: אם הופכים את כל הנושא המשיחי לסיפור על-טבעי, משדרים בהכרח מסר שכל העניין מסור לידי שמיים ואילו האדם יכול רק להתפלל, להרבות תורה ומעשים טובים ואולי גם לעסוק במיסטיקה אזוטרית. אמנם, אין שום ספק שתפילה, תורה ומעשים טובים הם פעולות נעלות ומתחייבות, אך אין הן מותנות בשום צורה בקירוב הגאולה, אלא עלינו לקיימן משום שאנו מצווים עליהן, בלי קשר לשכר ועונש או לביאת המשיח. אם יהיו נסים ואיך יהיו אם יהיו, נדע כשתבוא העת:

"וכל אלו הדברים וכיוצא בהן - לא יידע אדם היאך יהיו, עד שיהיו: שדברים סתומים הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים; ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים, אין סידור הווית דברים אלו ולא דקדוקן, עיקר בדת."

(הלכות מלכים ומלחמות, י"ב, ד')

אמנם, בדורות האחרונים ראינו בעולם אירועים מופלאים ומדהימים שללא ספק נטעו בנו תחושה של נסים ונפלאות. ייתכן מאד שכבר עתה, אנו עדים להתגשמות ההבטחות הנבואיות:

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות."

(מיכה ז', ט"ו)

אך אלה בוודאי אינם החלומות הפשטניים של המון העם. ובכן, אם העידן המשיחי אינו אמור להגשים את הפנטזיות האנוכיות של האדם, מהו ומיהו המשיח? הגדרתו של הרמב"ם עלולה לאכזב רבים: מדובר בשליט ישראלי, בשר ודם, הנוהג בדרך הנכונה והראויה. אם תצלח דרכו, יוגשמו בימי שלטונו נבואות התנ"ך על שיבת ציון במלואן:

"המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה."

(הלכות מלכים ומלחמות, י"א, א')

זו בהחלט אינה פנטזיה הזויה. המשיחיות, אחד מי"ג עיקרי האמונה, היא חזון מדיני ריאלי לחלוטין.

שלבים בגאולה

קיים בצבור הרחב בלבול עצום בנוגע לנבואות התנ"ך בנושא הגאולה ואחרית הימים. במקורותינו, מתחלקת תקופת הגאולה לשלבי משנה: עקבתא דמשיחא, מלחמת גוג ומגוג, ביאת המשיח, תחיית המתים, יום הדין העולמי, ותקומת העולם הבא. לא נפרט כאן את כל השיטות של חכמינו לגבי כל אחד מן השלבים, אך חשוב מאד להפריד בין השלבים המאוחרים של עידן הגאולה, שבאמת כוללים אירועים מופלאים, לבין שלביו הראשונים, שיכולים להתרחש ללא חריגות מן הסדר הטבעי המוכר לנו.

כמו כן, חשוב להבחין בין עוד שני שלבי משנה בתוך תקופת המשיח. הרמב"ם קובע כי על רצף הזמן, ימות המשיח לא חייבים להתגלות בבת-אחת, אלא ייתכן מצב ביניים, שבו לא נדע בבטחון מלא אם אנו עדים לשלטון המשיח או לא. לדעת הרמב"ם, השלב הראשון נקרא 'בחזקת משיח' וכבר התרחש כמוהו בעבר ההיסטורי. הוא מתאר מצב של שלטון ישראלי הנוהג לפי כל הכללים הנכונים ויש בו פוטנציאל להגשמת החזון המשיחי:

"ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה' - הרי זה בחזקת שהוא משיח ..."

(הלכות מלכים ומלחמות, י"א, ח')

לפי הרמב"ם, רק בשלב השני נדע אם מומש הפוטנציאל המשיחי או לא:

"... אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל - הרי זה משיח בוודאי. ואם לא הצליח עד כה, או נהרג - בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים ..."

(הלכות מלכים ומלחמות, י"א, ח'-ט')

לפי כלל זה, קובע הרמב"ם כי רבי עקיבא לא טעה כאשר הכריז על בר-כוכבא כמשיח:

"... רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח ..."

(הלכות מלכים ומלחמות, י"א, ו')

יוצא מדברי הרמב"ם שייתכן מצב שימלוך בישראל מלך המשיח ואנו לא נדע שהוא אכן המשיח, אלא לאחר פרק זמן שיאפשר לו לעמוד בכל שמונת התנאים הנדרשים: הוא חייב להיות נצר לבית דוד, להגות בתורה, לקיים מצוות, לכונן מערכת משפטית שתדון את ישראל על פי התורה, להלחם את מלחמות ה', לנצח את כל האומות שסביבנו, לבנות את בית המקדש במקומו ולקבץ את נדחי ישראל.

יש להבחין בין חמשת התנאים הנדרשים להגדרת מלך שהוא 'בחזקת משיח', לבין שלושת התנאים של 'משיח בוודאי'. כדי להיחשב משיח פוטנציאלי, נקבעו כללים התלויים רק באדם: העם צריך לבחור מנהיג שידוע כי הוא נצר לבית דוד, והמנהיג צריך להגות בתורה, לקיים מצוות, לכונן מערכת משפטית תורנית ולהלחם את מלחמות ה'. כדי שנדע שאכן מנהיג זה הוא המשיח שהובטח לנו, צריכות להתגשם שלוש הצלחות התלויות בחסדי שמיים: המשיח יצליח לנצח את כל האומות שסביבנו, לבנות את בית המקדש במקומו ולקבץ את נדחי ישראל.

המסקנה ברורה: תחילתו של התהליך מסורה לנו, לבני ישראל. הגאולה המתוארת כאן מתחילה ב'אתערותא דלתתא', בהתעוררות מלמטה, במישור האנושי. רק סיומו של התהליך תלוי ב'אתערותא דלעילא', כלומר בהתעוררות מלמעלה. יש להבין כי רק השלב הוודאי של ימות המשיח ינבע מהיענות הבורא יתברך להשתדלות המעשית והממשית של בני ישראל.

אמנם, מקורותינו מתארים גם מצב של גאולה בכפיה. תהליך זה עלול להיות מעין שחזור של יציאת מצרים, כאשר הקב"ה חולל נסים וגאל את ישראל ממצרים בעל כורחם. חכמינו מדגישים כי דרך זו של גאולה, שכולה מונעת מלמעלה, היא הדרך הכואבת והקשה לזכות בגאולה. מי שחפץ לזכות בגאולה בדרך פחות נוראה, צריך להשתדל ולעורר את תחילת התהליך מלמטה, בכוחות שנמסרו לנו כבני האנוש.

לא בשמיים היא

התורה עצמה מתארת את הגאולה כתהליך המשלב את שיבת העם לקב"ה עם היענות ה' לתשובתם:

"והיה כי-יבאו עליך כל-הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך; והשבת אל-לבבך, בכל-הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד-ה' אלקיך, ושמעת בקלו, ככל אשר-אנכי מצוך היום: אתה ובניך, בכל-לבבך ובכל-נפשך. ושב ה' אלקיך את-שבותך ורחמך; ושב, וקבצך מכל-העמים, אשר הפיצך ה' אלקיך שמה. אם-יהיה נדחך בקצה השמים - משם יקבצך ה' אלקיך, ומשם יקחך. והביאך ה' אלקיך אל-הארץ אשר-ירשו אבתיך - וירשתה; והיטבך והרבך מאבתיך. ומל ה' אלקיך את-לבבך ואת-לבב זרעך: לאהבה את-ה' אלקיך בכל-לבבך ובכל-נפשך - למען חייך. ונתן ה' אלקיך את כל-האלות האלה על-איביך ועל-שנאיך, אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה'; ועשית את-כל-מצותיו, אשר אנכי מצוך היום. והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך - לטבה: כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר-שש על-אבתיך. כי תשמע בקול ה' אלקיך, לשמר מצותיו וחקתיו, הכתובה בספר התורה הזה: כי תשוב אל-ה' אלקיך בכל-לבבך ובכל-נפשך."

(דברים ל', א'-י')

לאורך כל הגלות, השתדלו יהודים לחזור בתשובה כדי לכפר על עוונם ולזכות בגאולה. אין ספק כי כל יהודי מאמין משתדל גם היום להרבות במצוות ובמעשים טובים. אך יש הבדל גדול בין התשובה הפרטית שאפיינה את דורות הגלות, לבין התשובה הכללית הנדרשת במציאות ההיסטורית של ימינו. מרגע שזכינו לחיות בארצנו ללא שלטון זר, חלה עלינו חובה להשתית את החברה הישראלית על אדני התורה.

אולי זה הפירוש לתהליך המתואר בפסוקים שהעתקנו למעלה. בתחילה מתואר מצב של חזרה בתשובה עוד בהיותנו בגלות: "והשבת אל לבבך בכל הגוים ... ושבת ... בכל לבבך ובכל נפשך ...". על שיבה זו מגיב הקב"ה בקבוץ גלויות: "ושב וקבצך מכל העמים ... והביאך ... אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה ..." אך הנה מתארים הפסוקים עוד תשובה של העם, אחרי תחילתה של שיבת ציון: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ..." - ואחריה מתואר עוד שלב של שכר וגאולה: "והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך - לטבה".

נראה, אם כן, כי מדובר בתהליך הדדי של תשובה, מעין דיאלוג בין בני ישראל לבין הקב"ה. ככל שהעם מתקרב לבוראו, כך גומל הבורא בשיבת העם לארצו, וככל שהעם זוכה לשוב לנחלתו, כך הוא מתבקש לשוב עוד יותר אל חיי תורה ואמונה. נראה מתיאור זה שישנם ממדים של תשובה שאינם אפשריים אלא לאחר שחלק גדול מן העם חזר לחיות ברשות עצמו בארץ ישראל.

לענ"ד, מתואר כאן תהליך תשובה וגאולה בן ארבעה שלבים, ולא שני שלבים כפי שמקובל לחשוב! בשלב א' חוזר ישראל בתשובה עוד בהיותו בגלות - "בכל הגוים", וזו תשובת הפרט - "ושמעת בקלו" - האפשרית לביצוע בכל מקום ובכל זמן. בשלב ב' הקב"ה גומל לנו בהתחלה של שיבת ציון - "ושב וקבצך" - ובביסוס הישוב בארץ אבותינו מבחינה מספרית - "והרבך מאבתיך" - ומבחינה רוחנית - "ומל ה' אלקיך את-לבבך ואת-לבב זרעך". בשלב ג' מתעורר העם היושב בציון לתשובת הכלל - "ואתה תשוב" - כאשר הדגש הוא על קיום כל המצוות, ולא רק אלו הנוגעות לתחום הפרט - "ועשית את-כל-מצותיו". תשובה זו אינה אפשרית בשלב א', כאשר העם אינו חי ברשות עצמו בארצו! ועל זה מגיעה הגאולה בשלב ד' - "והותירך ה' אלקיך".

ניתן לראות התגשמות חלקית של תהליך זה במציאות ימינו. שלבים א' ו-ב' כנראה כבר התגשמו לנגד עינינו, ותחילתו של שלב ג' מתחילה אולי בדורנו: מצוות התלויות בארץ נשמרות יותר בימינו ולימוד התורה פורח כיום בישראל בקנה מידה חסר תקדים. אך יש להודות כי ישנו תחום אחד שבו עדיין לא הצלחנו: החברה הישראלית העצמאית אינה מתנהלת על פי התורה בממדיה הצבוריים. החוק השולט במדינת ישראל אינו המשפט העברי וכללי הנוהג החברתי והמדיני אינם מתיישבים עם מצוות התורה ורוחה.

המטרה

נראה כי עם ישראל ניצב כעת בפני פרשת דרכים מכרעת: אם ימשיך את תהליך התשובה ההדדית ויחיל את רצון הבורא על חייו הצבוריים, מובטח לו כי יזכה לעתיד מזהיר. את החלופה השניה לא כדאי לתאר. לפי שיטת הרמב"ם, אין ספק כי חובתנו כיום לבחור לנו שלטון שינהג כ'מלך בחזקת משיח'. שלב זה, על חמשת התנאים המסורים לידי האדם, נתון רק בידינו ומהווה מצווה מפורשת לכלל ישראל:

"מצוה קע"ג היא שצונו למנות עלינו מלך יקבץ כל אומתנו וינהיגנו. והוא אמרו יתברך 'שום תשים עליך מלך' ... (דברים י"ז, ט"ו)"

(רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה)

"שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ - למנות להם מלך שנאמר 'שום תשים עליך מלך' (דברים י"ז, ט"ו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר 'תמחה את זכר עמלק' (דברים כ"ה, י"ט), ולבנות להם בית הבחירה שנאמר 'לשכנו תדרשו, ובאת שמה' (דברים י"ב, ה')."

(רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות א', א')

"מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר 'אותי שלח ה' למשוחך למלך ... ועתה לך והכית את עמלק' (ראה שמואל א' ט"ו, א'-ג'). והכרתת זרע עמלק קודמת לבניין הבית, שנאמר 'ויהי, כי ישב המלך בביתו; וה' הניח לו מסביב, מכל אויביו. ויאמר המלך, אל נתן הנביא, ראה ... אנוכי יושב בבית ארזים ...' (שמואל ב' ז', א'-ב')."

(רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות א', ב')

אין ספק, אם כן, כי השלב הראשון של ימות המשיח מסור לחלוטין בידינו ואנו אף מצווים לנקוט בפעולה מעשית כדי לממשו. אמנם, יש הסבורים כי עצם כינון המשטר היהודי העצמאי במדינת ישראל מהווה קיום בפועל של המצווה דאורייתא למנות לנו מלך, הואיל והעיקר במצווה זו לקיים משטר מדיני כדי "שתהיה אימתו עליך" (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ב', א'). אך יחד עם זאת, אין שום ספק שכוונת המצווה אינה לכונן משטר מדיני שאינו פועל לפי מצוות התורה חלילה! גם אם נלך לשיטת הרואים בעצמאות ישראל במסגרת לא-תורנית שלב מוקדם לקראת הגאולה, אין מנוס מן המסקנה שהשלב הבא חייב להיות מינוי מלך שיפעל לביסוס המשטר והחברה לפי התורה. חמשת התנאים התלויים באדם (שיהא המלך נצר לבית דוד, יהגה בתורה, יקיים את מצוותיה, יכונן מערכת משפטית תורנית וילחם את מלחמות ה') מהווים מצווה דאורייתא של 'שום תשים עליך מלך' ובו-בזמן גם מהווים את השלב הראשון של ימות המשיח - מינוי מלך שהוא 'בחזקת משיח'.

רבים בישראל משתוקקים לקיים את הנדרש מאתנו ולכונן משטר תורני מלא. רבים נוקטים יוזמות מרתקות של לימוד והכנה לקראת בניין בית מקדשנו, כינון הסנהדרין הגדולה ועיצוב המשטר הישראלי ברוח התורה. אך צריך להודות שקיים נתק בין אותן יוזמות לבין המתרחש בזירה האמיתית. החיים החברתיים, התרבותיים והמדיניים זורמים בעוז לכיוונים אחרים לחלוטין וכל המיזמים האמוניים מרחפים בשולי המציאות ללא שום השפעה על חיי העם. גם המאמר הזה, כרבים אחרים שקדמו לו, יהא שווה כקליפת השום, אם לא תשתנה תודעת הצבור התורני בארץ ובעולם.

באמרנו 'שלטון תורני', אין לפרש כאילו מטרת התהליך היא רק לתפוס את מושכות השלטון הפוליטי ולהקים ממשלה "דתית" בירושלים. משטר תורני אמיתי צריך לחתור לביסוס החברה כולה על יסודות המשפט העברי. כל היבט של חיי היום-יום בזמננו צריך להתנהל על בסיס תורני מובהק. תורת ישראל לא היתה מעולם "דת" במובן הרליגיוזי גרידא של המונח. אין כמעט תחום בחיי האנוש שאינו מוסדר על ידי התורה, אך למרבה הצער, המציאות הישראלית בימינו רחוקה מהגשמת הדרישות הללו.

בדורות האחרונים נעשו מאמצים גדולים להחיל את חוקי התורה על תחומים רבים שנזנחו בתקופת הגלות, או שהופיעו על בימת ההיסטוריה רק בעת החדשה. מלומדים ומומחים מפרשים את ההלכה ומיישמים את מסקנותיה בתחומי הרפואה, המדע, הטכנולוגיה, החקלאות המודרנית ועוד. אולם, מבחינת חיי היום-יום, נותרו תחומים רחבים מאד שאינם מתנהלים על פי מצוות התורה ורוחה. למשל, יהודי שומר תורה ומצוות מנהל בימינו את חשבון הבנק שלו כמו כל אדם אחר בארצות המערב. נכון שמי שיחפש יוכל למצוא על קיר הבנק נוסח של 'היתר עסקא', אך הדבר אינו משנה את העובדה שכל לקוח מתדיין עם הבנק על אחוזי הרבית בחשבונותיו. במציאות המעשית, אין שום הבדל בין התנהלותו של בנק ישראלי לבין זו של כל בנק אחר בעולם. כך גם בתחומי חיים אחרים כגון נהיגה ברכב וכללי התנועה, תכנון ובניית ישובים, צרכנות, חינוך ותרבות, פסיכולוגיה, תשלום מסים, התדיינות משפטית בבתי הדין, הבעלות על קרקעות ועוד. במקרה הטוב, מספקים פוסקי ההלכה היתרים והכשרים לצבור היהודי לנהוג כמו כל צבור אחר בעולם. ייחודה של החברה היהודית-תורנית מצטמצם בדרך כלל לתחומי ה"דת", כפי שהתעצבו בחברות לא-יהודיות בארצות המערב וכפי שהתגבשו בקהילות היהודיות בגולה. זהו, ללא כל ספק, עיוות הדורש תיקון מצד הצבור כולו.

יתר על כן, ישנן מצוות מפורשות בתורה שהצבור הדתי בישראל יכול לשמור בקלות, אך מפאת הרגלי הגלות חסרה המודעות לשמירתן. ניתן כאן רק דוגמא אחת: מצווה רכ"ג ב'ספר החינוך' - צדוק המאזנים והמשקלים והמדות - המחייבת את בית הדין "להעמיד שוטרים בכל מקום ומקום להיות מחזרים לצדק המאזנים והמשקלות ..." כלומר, לערוך בדיקות תקופתיות של כלי המדידה והמשקל במפעלים ובחנויות כדי למנוע את הונאת הלקוחות. אציין כי שאלתי לדעת רבנים בקשר לקיום מצווה זו בימינו ותגובתם הראשונה של רבים מהם היתה: "אבל משרד התעשיה והמסחר מפקח על זה!" רק לאחר מחשבה שניה, הודו חלק מהם כי יש כאן השתמטות כללית מקיום מצווה מדאורייתא, "הנוהגת בכל זמן ובכל מקום, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ביטל מצוות עשה, מלבד שעבר על לאו דאונאה וגזלה וגנבה אם יש בה שווה פרוטה ... וזהו שאמרו זכרונם לברכה קשה מאד עונשן של מדות." (ספר החינוך, שם). ניתן לקיים את המצווה הזאת בימינו, אולי על בסיס התנדבותי בשלב הראשון. אין לי ספק שיהיו קמעונאים רבים שישמחו להירשם ליוזמה מרצונם החופשי ולקבל מבית הדין תעודת כשרות על המאזניים שלהם. הדבר מותר על פי החוק הנוהג כיום בישראל ואינו מסכן איש. מדוע, אם כן, אין רבנים שיתנדבו לחדש קיום מצווה מדאורייתא בישראל? לצערנו, קיימות בשפע דוגמאות נוספות וכולן מבטאות את רוח הגלות שקצצה בקיום המצוות.

ובכן, מטרת ההתעוררות הנדרשת כיום היא לשנות את המציאות החברתית, הכלכלית, התרבותית, המשפטית והמדינית בישראל, לפי כללי ההלכה ורוח התורה. אין שום משמעות לדבורים על מדינת התורה אם לא תהיה בה מציאות של שמירת תרי"ג מצוות. כשמדברים על מינוי מלך שהוא 'בחזקת משיח', צריכים לתכנן כיצד יפעל המשטר התורני כולו. מצב שבו ייבחר לשלטון סתם מנהיג חובש כיפה, אינו משנה כהוא זה את המצב הקיים כיום. רק קיום חמשת התנאים של 'בחזקת משיח' יכול לתקן את המציאות מיסודה, להוות קיום מלא של מצוות 'שום תשים עליך מלך' וליצור סיכוי אמיתי להגשמת הבטחת הקב"ה בשלושת התנאים של 'משיח בוודאי', כלומר מימוש הגאולה של 'ימות המשיח'.

איך?

וכאן מגיע הרגע להיות מעשיים, פרגמטיים. כדי לבחור בדרכי פעולה בעלות סיכוי מציאותי, יש למנות את הדרכים שלא יצלחו להשגת המטרה. חלקן כבר נוסו ונכשלו ואחרות עדיין לא נוסו אך מניתוחן נבין כי הן חסרות סיכוי להשגת המטרה.

הדרך הראשונה היא הפעילות הפוליטית-מפלגתית, כפי שהכרנוה מאז ימות הישוב העברי שקדם להקמת מדינת ישראל. אין ספק שהמפלגות 'הדתיות' אכן השיגו הישגים מסויימים בתחומי הכשרות, השבת, שרותי הדת, החינוך הדתי, נישואין וגירושין ועוד. אך מעצם אופיין כנציגות של מיעוטים בחברה, נוטות כל המפלגות הללו לדאוג לאינטרסים הסקטוריאליים של מגזר דתי כזה או אחר ולהזניח את תחומי הכלל במדינה. נכון שהיו וישנם קבוצות ויחידים שדאגו גם לתחומים כלל לאומיים, אך במרבית המקרים, נכשלו הפוליטיקאים הדתיים בהצבת אתגר מלהיב וחזון כולל לצבור הרחב. מדינת ישראל הופכת ברבות השנים לפחות יהודית מבחינת תכניה, צביונה ואופיה.

הדרך השניה, שגם היא נוסתה באופן חלקי על ידי המפלגות 'הדתיות', היא דרך הכפיה. באמצעות חקיקה בעל אופי פולחני מובהק, כגון חוק החמץ והנסיונות לחוקק את חוק השבת, ניסו המגזרים הדתיים לגווניהם לכפות אורח חיים דתי על הצבור הרחב. שיטות אלו זכו להצלחה מסוימת בתקופות מסוימות, אך אין להתעלם מן התוצאות השליליות שגרמו. ישנם חוגים גדלים והולכים בישראל המתנגדים לתורת ישראל בגלל זעמם על הכפיה הדתית. הסטטוס קוו המעוות, שעליו הוסכם לפני שנות דור, הולך ונשחק לרעת התורה והופך את כל נושא היהדות לאחיזת עיניים ריקה מתוכן.

הדרך השלישית ננקטה על ידי גורמי שוליים אנטי-ציוניים ולאחרונה נמשכים אליה גם יחידים מקרב הציונות הדתית. זו היא דרך ההתבדלות וההנתקות. לדעת חסידי סאטמר ונטורי קרתא, מדינה המתקראת יהודית ונוהגת בניגוד לתורה אינה אלא מעשה שטן שיש להחרימו ולשקצו. ישנם בימינו יהודים מרקע ציוני ולאומי המתקרבים לדיעה זו, מתוך משבר ואכזבה בעקבות הגרוש הנפשע מחבל קטיף וצפון השומרון. בפועל, יש לקבוע כי דרך ההתבדלות הגמורה נחלה כשלון חרוץ, שכן היא לא הובילה להחלשת ההתנגדות לתורה ואף לא חיזקה את דרכם של חסידיה. הדוגמא המובהקת לכשלונם של נטורי קרתא היא שפת הרחוב של ילדי החרדים עצמם. אם בשנות החמישים נשמעו זאטוטים מפטפטים בסימטאות מאה שערים רק ביידיש, הרי שכיום רוב ילדי החרדים מדברים עברית מינקותם.

הדרך הרביעית, שלא נוסתה עדיין לשמחתנו, היא דרך הכפיה האלימה. ישנם חוגים שוליים המטיפים בסתר לתפיסת השלטון במדינה באמצעות הפיכה אלימה, אשר תשליט בכח הזרוע את קיום ההלכה בכל שטח המדינה. למותר לציין כי אלה דבורים ריקים מתוכן. אין שום גורם בחברה הישראלית המסוגל לגייס חיילים לביצוע הפיכה מזויינת ולהשתלטות אלימה על השלטון. יתר על כן, יש לפקפק אם הכפיה האלימה אינה מנוגדת מעצם מהותה לחוקי התורה. נכון שבית הדין במשטר תורני יכול לכפות על עבריין "עד שיאמר רוצה אני", אך עיון קצר בתולדות ישראל יגלה ששליטים שנקטו באלימות כדי לתפוס את השלטון או לבסס את מרותם, נחשבו לדמויות שליליות ומזיקות לרוח התורה.

הדרך החמישית מורכבת מכמה דרכי-משנה ולכן נכנה אותה כאן - דרך 'הפתיחות'. מאז תחילת העת החדשה, פעלו יהודים מאמינים לקירוב לבבות בדרכי נועם ובמאור פנים. כיום ישנן קבוצות רבות העוסקות בהפצת התורה ובדיאלוגים בין דתיים וחילוניים. קשה להכחיש את העובדות: מרבית הפעולות הללו נוחלות הצלחה רבה במישור האישי, כשהן עוזרות ליהודים להתחזק באמונה ובשמירת המצוות ברמת הפרט, אך רובן ככולן אינן מתייחסות כלל לשינוי המהותי שנדרש בחברה הישראלית. למרות שפעילות זו מסייעת לחזק את התודעה היהודית, היא גם מקבעת את הגדרת התורה כ"דת" הנוגעת לתחום הפרט ולא כחוקה ותרבות שתגדיר את כלל חיי העם והמדינה.

הדרך הששית היא דרך ההפגנות והמחאות. למרבה האירוניה, חלוצי הדרך הדמוקרטית הזו היו דווקא מגזרים חרדיים קיצוניים, שהפגנותיהם הסוערות גלשו לעתים קרובות לאלימות והתפרעויות המוניות. מי שהמשיך ושכלל את דרכם בדור האחרון היו פעילי תנועת ההתישבות והלאומיות הדתית (המכונים בתקשורת 'מתנחלים', 'גוש אמונים' או 'כתומים'). אכן, גם בדרך זו הושגו הישגים רבים. קשה לחלוק על הטענה כי ללא רוח הקרב של החוגים הלאומיים, מאז ימות העליה לסבסטיה ועד ימינו, ספק רב אם היינו מגיעים למאות אלפי יהודים החיים בישובי הגולן, יהודה והשומרון. אלא שדרך זו הוכחה בעת האחרונה כבלתי יעילה בעליל. הממשל שבחר לעקור ולהחריב עשרות ישובים ואלפי מתיישבים, הפגין זלזול בוטה בכללי הדמוקרטיה, פעל כנגד רצון העם והגיב באלימות קשה נגד הפגנות ומחאות בקטיף ובעמונה. עובדתית, ההפגנות לא מנעו אפילו חורבן של בית אחד. יתר על כן, כל ההפגנות של מגזרים דתיים ו/או לאומיים אינן מקרבות את תיקון החברה ברוח התורה ואף מחזקות חששות ופחדים של הצבור הרחב מפני הזיהוי שנוצר בתקשורת בין הדת והדתיים לבין אלימות, כפיה וכוחנות.

הדרך השביעית

כן, ישנה דרך אחרת. זו היא דרך בדוקה ומנוסה שהניבה הצלחות מסחררות ויש בה פוטנציאל להשגת שינוי עמוק בכל המציאות הישראלית. לשם הנוחות, נכנה דרך זו בשם 'הקהילתיות'.

אחד האינסטינקטים הבריאים שתקופת הגלות לא ערערה בעם ישראל, הוא הכשרון להתארגנות התנדבותית במסגרות קהילתיות עצמאיות. המדובר במהות עמוקה הטבועה מזה אלפי שנים בתרבות ובאופי הלאומי של בני ישראל. בניגוד לדיעות המקובלות כיום, הקהילה היהודית לא נוצרה בגלל המציאות הגלותית, כתחליף למשטר לאומי עצמאי, אלא היא אבן הפינה החשובה ביותר למבנהו הפנימי ולעצם מהותו העמוקה של עם ישראל. התורה עצמה מתארת את הווצרות העם כהתרחבות של משפחה אחת, מן המייסדים הראשונים - אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל, לאה, בלהה וזלפה - ועד לשנים עשר השבטים בני ישראל. מכאן ואילך, מונה התורה את עם ישראל לפי משפחותיהם ושבטיהם!

"ואלה, שמות בני ישראל, הבאים, מצרימה: את יעקב, איש וביתו באו. ראובן שמעון, לוי ויהודה. יששכר זבולן, ובנימן. דן ונפתלי, גד ואשר. ויהי, כל-נפש יצאי ירך-יעקב - שבעים נפש; ויוסף, היה במצרים."

(שמות א', א'-ה')

"שאו, את-ראש כל-עדת בני-ישראל, למשפחתם, לבית אבתם - במספר שמות, כל-זכר לגלגלתם."

(במדבר א', ב')

"אלה הפקדים אשר פקד משה ואהרן, ונשיאי ישראל - שנים עשר, איש: איש-אחד לבית-אבתיו, היו. ויהיו כל-פקודי בני-ישראל, לבית אבתם, מבן עשרים שנה ומעלה, כל-יצא צבא בישראל. ויהיו, כל-הפקדים - שש-מאות אלף, ושלשת אלפים; וחמש מאות, וחמשים. והלוים, למטה אבתם - לא התפקדו, בתוכם."

(במדבר א', מ"ד-מ"ז)

"כל-פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, על-פי ה' - למשפחתם: כל-זכר מבן-חדש ומעלה, שנים ועשרים אלף."

(במדבר ג', ל"ט)

"שאו את-ראש כל-עדת בני-ישראל, מבן עשרים שנה ומעלה - לבית אבתם: כל-יצא צבא, בישראל."

(במדבר כ"ו, ב')

"וידבר ה' אל-משה לאמר. לאלה, תחלק הארץ בנחלה - במספר שמות. לרב, תרבה נחלתו, ולמעט, תמעיט נחלתו: איש לפי פקדיו, יתן נחלתו. אך-בגורל, יחלק את-הארץ: לשמות מטות-אבתם, ינחלו."

(במדבר כ"ו, נ"ב-נ"ה)

יתר על כן, לכל שבט היה ממשל אוטונומי שכלל נשיא ובתי משפט, דגל משלו ויחידה צבאית נבדלת במסגרת צבא ישראל.

"וחנו, בני ישראל, איש על-מחנהו ואיש על-דגלו, לצבאתם."

(במדבר א', נ"ב)

"איש על-דגלו באתת לבית אבתם, יחנו בני ישראל: מנגד, סביב לאהל-מועד יחנו."

(במדבר ב', ב')

"ויקריבו נשיאי ישראל, ראשי בית אבתם: הם נשיאי המטת, הם העמדים על-הפקדים."

(במדבר ז', ב')

"ונשיא אחד נשיא אחד, ממטה - תקחו, לנחל את-הארץ."

(במדבר ל"ד, י"ח)

"ועשרה נשאים, עמו - נשיא אחד נשיא אחד לבית אב, לכל מטות ישראל; ואיש ראש בית-אבותם המה, לאלפי ישראל. ויבאו אל-בני-ראובן ואל-בני-גד, ואל-חצי שבט-מנשה - אל-ארץ הגלעד; וידברו אתם ..."

(יהושע כ"ב, י"ד-ט"ו)

"ויאמר שלמה לכל-ישראל לשרי האלפים והמאות ולשפטים, ולכל נשיא לכל-ישראל - ראשי האבות."

(דברי הימים ב', א', ב')

ובכן, עם ישראל שהיה בנוי מתריסר שבטים, טיפח מוסדות קהילתיים אוטונומיים מאז שחר ההיסטוריה. כפי שהתא המשפחתי היה אבן יסוד בעם ישראל, כך היו הקהילות חשובות ביותר לקיומו. קהילות אלו לבשו ופשטו צורה במרוצת הדורות, אך תפקידיהן נותרו דומים עד לימינו אלה. אין ספק שהמבנה הקהילתי סייע ליהודים לשרוד בתנאי הגלות הארוכה. גם בראשיתה של שיבת ציון המודרנית, שמרו היהודים על המבנים הקהילתיים.

את רוב ההישגים של הציונות הדתית יש לזקוף לזכותה של המורשת הקהילתית. בארץ ישראל פזורים כיום אלפי בתי כנסיות, בתי ספר, ישיבות ובתי מדרשות, שלמרות הסיוע שחלקם מקבלים ממוסדות המדינה, יסוד קיומם נעוץ ביוזמות שצמחו מן הצבור ומתוך הקהילות השונות. ישובים קמו בכל רחבי הארץ והתארגנו לפי מסורת הקהילות שאכלסו אותם. אפילו צבורים שלא הגדירו עצמם כציונים-דתיים, טפחו את החינוך, שמירת השבת, טהרת המשפחה, הכשרות ועוד - מתוך יוזמה עצמית של קבוצות בלתי ממוסדות.

אמנם, בדור האחרון אנו רואים טפטוף גובר והולך של אזרחים דתיים לכל שדרות החברה. יותר ויותר ישראלים שומרי תורה תופסים מעמד חשוב בצבא, בשרות המדינה, בהשכלה הגבוהה, בחיי הכלכלה והמדע, בתרבות ועוד. אך בניתוח קר, יש להבחין כי כל ההישגים האלה נובעים מן הבסיס האיתן של המסגרות העצמאיות של הקהילות הדתיות.

פיתוחו של הבסיס הקהילתי הזה עשוי להיות המפתח האמיתי להשגת המטרה הגדולה של כינון משטר תורני בישראל!

שורש הרע

הגורמים שמנסים לחולל את השינוי בשש הדרכים האחרות אינם מספקים פתרון לבעיה המעשית האמיתית של מדינת ישראל. יש להבין כי מבנה המשטר במדינת ישראל דהיום יונק משורשים אנטי-דתיים ואנטי-דמוקרטיים. שורש הרע הוא המבנה הריכוזי של מערכות השלטון והחברה בישראל.

ראשוני הציונות החילונית בנו ארגון ריכוזי לתנועה הלאומית ונאבקו נגד קבוצות שבקשו לעצמם מידה של חופש לנהל את חייהם כפי השקפותיהם ומנהגיהם. חלק מן המייסדים פעלו מתוך מניעים מעשיים (כמו בנימין זאב הרצל), ואחרים פעלו מתוך השקפת עולם מרכסיסטית ובולשביקית. אלה גם אלה יצרו לנו מדינה וחברה המנוהלות כמעט לחלוטין "מלמעלה", תוך מתן מרחב פעולה מצומצם ביותר לאזרחים "מלמטה". מחקרים מצביעים על ריכוז העוצמה השלטונית, כלכלית, חברתית ותרבותית בישראל בידי כמה עשרות משפחות בלבד. מבחינה זו, מדינת ישראל אינה דמוקרטית כלל, אלא בעלת משטר אוליגרכי מובהק, הפועל מאחורי מסווה של דמוקרטיה למראית עין.

מחקרים אחרים מראים שרוב היהודים במדינת ישראל הנם מסורתיים ודתיים. המגזר החילוני המובהק מהווה מיעוט זעום, שחופף במידה רבה את ההרכב הדמוגרפי של האוליגרכיה הישראלית. אילו היתה ישראל דמוקרטיה אמיתית, היה ניתן להניח שבמוקדם או במאוחר, יגבר רצון הרוב המסורתי-דתי על העוצמה השלטונית והחברתית של האוליגרכים ויוביל להקמה הדרגתית של משטר מסורתי-תורני. אך המציאות מראה שאין שום סיכוי לפעולה כזאת במדינת ישראל. גם כאשר מפלגות דתיות ואוהדות מסורת זוכות לרוב בבחירות דמוקרטיות, אין לממשלה שהן מרכיבות שום סיכוי לחולל מפנה משמעותי בחברה הישראלית.

עד ל'מהפך' של בחירות תשל"ז (1977), ניתן היה לשגות באשליות לגבי המשטר הישראלי. המיעוט ששלט בכל תחומי החיים בישראל זכה לרוב קולות הבוחרים והרכיב ממשלות בעלות מאפיינים אנטי-דתיים ברורים. אך מאז ראינו את מנחם בגין ז"ל - יהודי בעל יחס חם ואוהד למסורת ישראל - נכנס למשרדו של ראש הממשלה ויוצא ממנו אחרי שש וחצי שנים, ללא שחולל שום שינוי משמעותי בתרבות ובחברה הישראלית. ראשי ממשלה "לאומיים" כמו יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון לא שינו מאומה בכוון הראוי. הגדיל לעשות האחרון כאשר הפנה את גבו לצבור בוחריו המובהקים ותקע סכין בגבם של מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון.

גם השרים חובשי הכיפות בכל ממשלות ישראל לדורותיהן לא השאירו שום חותם מהותי על חיי המדינה והחברה. הן שריה של הציונות הדתית והן שרים חרדיים לא הצליחו לחולל בתחומי אחריותם מפנה לכוון של שמירת התורה בתחום הצבורי. כל מאמציהם נבלעו בשולי המציאות הישראלית ונעלמו כלא היו.

אין זו אשמתם האישית של נבחרי הצבור, אלא ליקוי חמור בקריאת המפה והבנת המציאות מצד הצבור הדתי כולו. הדרך של פעילות פוליטית-מפלגתית במישור הלאומי יכולה להוביל רק אל הכנסת והממשלה, אך שתי רשויות אלו התרוקנו מכל סמכות ועוצמה שלטונית. מאז מהפך 77, פועלת האוליגרכיה, בתהליך ההולך ומואץ עד ימינו, להסבת העוצמה השלטונית מידי הרשויות הנבחרות על ידי האזרחים לשתי רשויות שלטוניות אחרות: מערכת אכיפת החוק (המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט "העליון"), ומערכת תקשורת ההמונים. הראשונה נשענת על גיוס נאמניה בשיטות בלתי דמוקרטיות ולעתים אף מושחתות, כאשר היא ממנה לתפקידים מרכזיים בשרות הצבורי אנשים המשתייכים למגזר הנאמן לה. השניה נשלטת על ידי מספר קטן של בעלי הון ופקידי ממשלה ונוקטת באמצעים של שטיפת מוח, הסתה, ליבוי יצרים, הפחדה ואיומים. שתיהן ביחד מצליחות לשתק כמעט לחלוטין את הכנסת והממשלה, כאשר אלו אינן פועלות לפי רצון האוליגרכיה. בעשורים האחרונים, אימצו חוגים בעלי עוצמה השקפות עולם פוסט-ציוניות ואף אנטי-ציוניות, שהגבירו את שחיקת המסורת והתורה בחברה הישראלית.

לפיכך, ברור כשמש כי אין שום טעם לפעול בדרך הראשונה - הדרך הפוליטית-מפלגתית. אין זה משנה אם פעילות זו תתקיים במסגרת מפלגות סקטוריאליות קטנות (כמו המפד"ל, ש"ס ואגודת-ישראל), במסגרת איחוד רחב של אותן מפלגות מגזריות, או בתוך מסגרת של מפלגה לאומית גדולה (כמו 'מנהיגות יהודית' בליכוד). כל פעילותם יכולה רק להשיג יותר מושבים בכנסת. אך אפילו אם יבחר הצבור תשעים חברי כנסת חובשי כיפות, שביסים או מגבעות, לא יוכלו כל אלה לפעול מאומה. חזקה על ראשי המשטרה והפרקליטות שיפתחו מיד בחקירות שווא נגד מנהיגים מרכזיים ויטילו אימה על כל ההולכים בדרכם. התקשורת של הממסד האוליגרכי תפתח מיד במסע השמצות, איומים והסתה נגד נבחרי העם - בשם "שלטון החוק" כמובן. במקרה הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, תצליח הקואליציה החדשה להתגונן ולשרוד שנתיים או שלוש, אך המגננה לא תותיר בידי הנבחרים זמן וכח לערוך שינויים מהותיים. אך גם במקרה שיצליחו פה ושם לשפר את מצב הדת בישראל, אין שום ספק שבג"ץ יפסול כל יוזמת חקיקה או פעולה מנהלית שאינה מתיישבת עם השקפותיו האנטי-דתיות והפוסט-ציוניות. במלים אחרות, המערכת הפוליטית הרשמית של מדינת ישראל היא בועה ריקה מתוכן. כל ההחלטות המשמעותיות מתקבלות בחדרי החדרים של הבג"ץ, הפרקליטות, המשטרה וערוצי התקשורת הממסדית.

אינני ממליץ להחרים את המערכת הפוליטית, אך אני מציע להתייחס אליה בצורה מציאותית ולהשתדל להפיק ממנה רק את מה שהיא יכולה להשיג: קרב מאסף, מגננה, או במקרה הטוב - מקצה שיפורים שולי של מיעוט נרדף נגד אפלייתו.

הדרך השניה - הכפיה הדתית באמצעות חקיקה - אינה משיגה דבר. הבה נזכור כי מי שאוכף את חוקי הכנסת הם אותם גורמים המתנגדים לתורה - האוליגרכים האנטי-דתיים והאנטי-לאומיים השולטים במשטרה, בפרקליטות ובמערכת בתי המשפט. כל אלה כבר הוכיחו (למשל, במקרה הצגת החמץ במסעדה בירושלים ובהכשרת גיורים פסולים) כי אין הם נשמעים לחוקי הכנסת אלא חורצים דין בהתאם להשקפותיהם הפרטיות.

גם הדרך השלישית - התבדלות והנתקות קיצוניות - אינה יכולה לחולל מפנה במדינת ישראל. מעצם הגדרתה, מכתיבה דרך זו פרישה מן הצבור הרחב בישראל ומוותרת מראש על כל אפשרות להשפעה עליו.

על הדרך הרביעית - תפיסת השלטון באמצעות הפיכה אלימה - כבר כתבתי למעלה שאינה מציאותית ומעשית, וגם אילו היתה אפשרית, יש לקבוע כי היא פסולה לחלוטין מבחינה תורנית. אין מתקנים עולם במלכות ש-די באמצעות שפיכות דמים והשלטת אימה בין כתלי הכלא של דיקטטורה אלימה.

גם הדרך החמישית - 'הפתיחות' - כבר נדונה למעלה. למרות חשיבותה, אין בכוחה לסייע כלל לשינוי המצב במישור הלאומי. להפך, ככל שמרבים לטפח את הפרט כמרכז ההשקפה, כך מגדילים את הניכור מהאחריות הלאומית.

הדרך הששית - דרך ההפגנות והמחאות - לעולם לא תשפיע על משטר ריכוזי ובלתי דמוקרטי. כבר ראינו כיצד שליט נחוש כמו אריאל שרון מסוגל להתכחש לרצון בוחריו, לבגוד בהבטחותיו, להפר את כל כללי הדמוקרטיה ולבצע טיהור אתני נפשע, כאשר הוא לועג בבוז לכל המפגינים המנומסים שזעקו נגד רוע הגזירה. אפילו בעמונה, ראינו כיצד יכולה ממשלה המבצעת את רצון האוליגרכיה להפעיל אלימות קיצונית נגד אזרחים חסרי מגן ולהרוס ללא היסוס בתי יהודים בארץ ישראל.

מול משטר ריכוזי שאינו תלוי כלל ברצון האזרחים, אין שום טעם באף אחת מן הדרכים האלו. אין כיום לאזרחי המדינה שום כח להשפיע על הרכב השלטון האמיתי ועל מעשיו. כל עוד מוקדי הכח בתקשורת, במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט מאויישים על ידי חברי האוליגרכיה ונאמניהם, כל שש הדרכים שמנינו יתנפצו אל סלעי עוצמתם המוחלטת.

התיקון

רק הדרך השביעית - הקהילתיות - תוכל להתמודד עם המשטר הריכוזי בישראל. יש להבין כי לא תתכן התנגדות משמעותית לכפיה האנטי-דתית והפוסט-ציונית, כל עוד תלויים האזרחים בשלטון הריכוזי. כמעט כל תחומי החיים של אזרחי ישראל נתונים לשליטה ובקרה של גורמי השלטון וכל המבקש לשנות את המציאות הישראלית נרמס בקלות על ידי האוליגרכיה.

ערב העקירה הנפשעת מגוש קטיף, הוצעו הצעות ל'התנתקות שכנגד', כלומר, להשארות התושבים בישוביהם גם אם ממשלת ישראל תפקוד על צה"ל לסגת מכל חבל עזה. הצעות אלו נתקלו בהתנגדות חריפה של חוגים רחבים, חלקן מתוך נימוקי השקפה לאומית "ממלכתית", וחלקן בגלל סיבות מעשיות. מעניין לציין שגם הדוגלים באידיאולוגיה "הממלכתית" נימקו לבסוף את עמדתם בשיקולים פרגמטיים: איך נוכל לשרוד בגוש קטיף, מבודדים בין המוני הערבים וללא סיוע של הממשלה?

זו ההוכחה הניצחת לטיבה האמיתי של הבעיה: הצבור הדתי-לאומי תלוי בחסדי השלטון המרכזי לעצם קיומו. האוליגרכים שולטים למעשה בכל תחומי החיים באמצעות התקציבים, הכיבודים ושאר הפיתויים שהם מעניקים לאזרחי המדינה. כל עוד קשור הצבור האמוני בטבורו לממסד העוין, אין לו שום סיכוי לחולל שינוי משמעותי בחברה ובמדינה.

לעומת זאת, הגישה הקהילתית היא המפתח לפתרון הבעיה. הצבור הנאמן בישראל צריך להתארגן במסגרות קהילתיות שיתנו לו אפשרות לנהל את חייו במידה גדלה והולכת של עצמאות חברתית, כלכלית, משפטית ותרבותית. ככל שתפחת תלותנו בשלטון המרכזי, כך יפחת כוחם של האוליגרכים להשפיע על עתידנו.

יתר על כן, עצם ההתארגנות בקהילות אוטונומיות תפתח בפנינו אפשרות חדשה ומסעירה - להקים שלטון תורני בארץ ישראל. במקום להמתין עד שרוב הצבור יבחר בנו לשלוט במדינה כולה (ועד שמבנה המשטר יאפשר לנבחרים לשלוט בה בפועל), עלינו להקים כבר עתה משטר תורני מובהק שינהל את חיינו במסגרת הקהילות העצמאיות. במקום לדבר, לחלום ולהתפלסף על חזון הגאולה, עלינו להקים מיד מוסדות שלטון עצמאיים שיפעלו על טהרת המשפט העברי. השלטון הזה ינהל את כל המוסדות הקהילתיים ואת כל האזרחים שיצטרפו לקהילות האוטונומיות מרצונם החופשי, על פי מצוות התורה ודיני ההלכה.

נדגיש, כי יש להקים את הקהילות האוטונומיות בצורה שלא תפר את חוקיה הנוכחיים של מדינת ישראל. אין לנו עניין בעימות חזיתי עם האוליגרכיה המשפטית במגרשה שלה, שם תוכל לנצחנו בקלות. יתר על כן, אין לנו עניין למוטט את מדינת ישראל, כי אין אנו אנרכיסטים וגם לא אנטי-ישראלים. כל מטרתנו היא להקים בשלב המיידי מוסדות שיאפשרו לנו לנהל חיים מלאים על פי התורה בארץ ישראל. ניתן להקים תחומים רבים של שלטון עצמי, ללא התנגשות עם החוק הקיים כיום. רישום עמותות חדשות ושימוש בעמותות וותיקות, מקנה מידה רבה של חופש פעולה לחבריהן, כל עוד מקפידים על כללי המנהל התקין שנקבעו בחוק. אפילו בתי משפט תורניים אפשר להקים, הואיל והחוק מאפשר לשני הצדדים לחתום מרצונם על שטר בוררות שיקנה לבית הדין סמכות לפסוק בעניינם. גם חברות עסקיות הרשומות כחוק יכולות לקחת חלק חשוב בהתארגנות הקהילתית. כל עוד נקפיד על שמירת החוק הנוכחי, נוכל לבסס בעצמנו משטר אלטרנטיבי במסגרות וולונטריות.

למעשה, הבסיס לקהילה האוטונומית קיים כבר כיום. כפי שצוין, ישנם בישראל אלפי מוסדות וארגונים התנדבותיים בתחומי החינוך, שרותי הדת, החברה והרווחה ואפילו הכלכלה והצרכנות, השייכים לקהילות דתיות ומנוהלים ברוח התורה. חסרים רק התודעה והארגון לאיחודם והפיכתם למסגרת קהילתית עצמאית. הצבור המסורתי והדתי בישראל אינו מודע כל צרכו לכח העצום הנתון בידיו. ניתן אף לטעון כי קיומם של ארגוני המתנדבים והמוסדות הקהילתיים מאפשר לחברה לתפקד, למרות כשליו הרבים של השלטון המרכזי. לדוגמא, רופאים ומנהלי בתי חולים ממשלתיים יהיו הראשונים שיתחלחלו אם ארגונים כמו 'יד שרה' ו'עזר מציון' יחליטו פתאום לחדול מפעילותם. כך יגיבו גם פקידי משרד הרווחה אם לפתע ייעלמו מאות ארגוני הסיוע לנזקקים, למרות כל התעמולה השלילית שמופנית נגדם. גם מוסדות החינוך התורניים, כולל הישיבות המושמצות, מספקים פתרונות שהממשלה המרכזית אינה מסוגלת לספק.

הבה נדמיין מה יקרה ברגע שמוסדות וארגונים כאלה יכרתו ביניהם ברית, יבחרו לעצמם הנהלה משותפת, תקנון ארגוני מחייב ויכריזו על עצמם כקהילה תורנית עצמאית. המיעוט השליט לא יוכל למנוע יוזמה כזאת, אם הכל יתנהל לפי חוקיו, אך העוצמה החברתית, התרבותית והרוחנית תעבור לידי מוסדות הקהילה האוטונומית.

נכון, זו לא תהיה מדינה שלמה שתתנהל על פי התורה, אלא רק קהילה אוטונומית. אך היוזמה הזאת עשויה לחולל מפנה אדיר במדינת ישראל:

א. הקהילה האוטונומית תפחית את תלותו של הצבור האמוני במיעוט השליט ובמוסדות השלטון המרכזי. היא תעניק לו עוצמה רבה לקבוע את עתידו מעמדת כח ולא מתוך תחושת אפסות ואין-אונות.

ב. הקהילה האוטונומית תאפשר לכל יראי ה' לנהל את חייהם הפרטיים והצבוריים על פי התורה, בתחומים גדלים והולכים של חיי המעשה במציאות של ימינו, ובכך לחזור בתשובה כללית כצבור ולקיים את רצון הקב"ה.

ג. הקהילה האוטונומית תציב מול פני הצבור מודל מעשי ומוחשי של חברה בת-ימינו המתנהלת על פי התורה. במקום סיסמאות על חזון מופשט ולא-ברור, יוכל כל אדם לראות מה בדיוק מוצע לצבור כמשטר עברי אמיתי בארץ ישראל.

ד. הקהילה האוטונומית תשמש כמעבדה לניסוי פתרונות מעשיים וליישום מצוות התורה במציאות בת ימינו. הממשל העצמי של הקהילה יאלץ אותנו למצוא פתרונות הלכתיים שלמים ויכשיר את אנשינו לשלטון תורני עתידי ברמה הלאומית.

ה. הקהילה האוטונומית ומוסדותיה ישמשו כגרעין של ממשלה עתידית בישראל, כפי שהיו המוסדות הלאומיים של הישוב העברי לפני קום המדינה. למעשה, תהיה הקהילה האוטונומית מעין "מדינה שבדרך".

לאור האמור לעיל, יש לצפות שהקהילה האוטונומית תגביר בצורה משמעותית את סיכויי ההצלחה של הצבור האמוני גם במישור הפוליטי הרשמי. כיום, ישראלים רבים רוחשים אהדה רבה ל"דתיים" ול"מתנחלים", אך אין הם מוכנים לתת בידיהם את רסן השלטון במדינה. הן משום שרוב הצבור חושש מפני כפיה דתית (גם בגלל התעמולה השקרית בתקשורת), הן משום שנציגי המגזר הדתי נראים לעתים קרובות כפוליטיקאים התובעים הטבות לקבוצות בוחריהם ולא לכלל העם, והן משום שהצבור אינו מבין מהי בדיוק האלטרנטיבה שהתורה מציעה להם. המודל המוחשי של שלטון אוטונומי על פי התורה יבהיר לצבור הרחב בדיוק מה מוצע לו. מי שמאמין, כמוני, בעוצמת החינוך וחיי החברה על פי התורה, צריך לצפות שהמודל הזה ימשוך אליו יהודים רבים וישכנע אותם לתמוך בחזון התורני לעם ישראל.

התבדלות?

קל לטעות בהבנת ההצעה שלי ולראות בה מודל לא-ציוני מובהק. היו שתיארו את רעיון הקהילות האוטונומיות כהתארגנות של "חרדים לובשי ג'ינס", או "נטורי קרתא בכיפות סרוגות". ובכן, כוונת הצעתי ממש הפוכה לתיאורים פשטניים אלה.

הקמת הקהילות האוטונומיות אמורה דווקא לחזק את הזיקה למדינת ישראל. לעומת קהילות אנטי-ציוניות, הפוסלות את עצם הקמתה של המדינה היהודית מטעמים תיאולוגיים (שלא נדון בהם כעת), מסרבות לשתף עמה פעולה בשום דרך ולעתים אף מייחלות לקריסתה חו"ש, הקהילות שאני מציע להקים מיועדות דווקא לחזק את המדינה באמצעות חיזוק התוכן היהודי שצריך למלא את המסגרת המדינית הגשמית. קהילות אוטונומיות חזקות של יהודים שומרי תורה ומצוות, המאמינים בחיזוקה וטיפוחה של מדינת ישראל כמדינה יהודית באמת, עשויות להזריק דם חדש למערכת החברתית, התרבותית, הרוחנית והשלטונית במדינה הנתונה כעת במשבר. הקהילות שאני מציע, לא רק שאינן מתנגדות לקיומה של המדינה, אלא שואפות להנהיג אותה להישגים עצומים ברוח התורה. אין ניגוד גדול יותר מזה להשקפות של סאטמר ונטורי קרתא!

בקרב חוגים ציונים-דתיים וותיקים גואה לאחרונה התנגדות לחוגים המכונים 'חרד"לים' (חרדים-לאומיים). חלקם אפילו חוששים שההקפדה על שמירת המצוות (מה שהם מכנים "הקצנה דתית") תוביל להווצרות כתות משיחיות מיסטיות, העלולות להמיט אסון על כל המפעל הציוני, חלילה. אך דווקא החוגים הוותיקים צריכים להבין את חשיבותה של הקהילה העצמאית, כי הם אלה שהניחו את היסודות לקיומה: הרבנות, המועצות הדתיות, מערכת החינוך הממלכתי-דתי ועוד. במידה רבה, התחזקות הנוער בתורה היא שלב ההתפתחות חיובי שנבע ישירות מהישגי הציונות הדתית הקלאסית, וההתעוררות להגשמת שלטון אוטונומי על פי התורה, נובע באופן טבעי מהתחזקות הצבור הציוני-דתי בישראל.

אין זו פרישה מן הכלל! להפך, זו היא נטילת אחריות לאומית והכשרת הצבור והנהגתו לתפקידי הנהגה לאומית משמעותית! אם ישנם בקרב אותם ציונים-דתיים וותיקים אנשים המתנגדים להרחבת תחומי שלטונה של התורה, מותר להטיל ספק בכנותה של סיסמתם הוותיקה: 'ארץ ישראל לעם ישראל, על פי תורת ישראל'. כל מי שהתכוון לעקרון הזה כלשונו, צריך להבין שאין היום דרך מציאותית ומעשית להשתית את חיי המדינה על יסודות התורה, אלא באמצעות הקמת קהילה עצמאית. הואיל וותיקי המחנה הציוני-דתי התגאו תמיד בהיותם אנשים מפוכחים ופרגמטיים, יש לצפות מהם לאמץ את הדרך הקהילתית ולתמוך בה.

ובכן, הדרך הקהילתית אינה דרך של הנתקות והתבדלות המבטאת עוינות למדינה, אך היא בכל זאת נענית לתחושות הבידול שהתפרצו בשנים האחרונות בעקבות העקירה של אריאל שרון. בויכוח בין "הממלכתיים" לבין אלה הרוצים להנתק מן המדינה, יש צדק רב בשני הצדדים. צודקים ה"ממלכתיים" שמדינת ישראל היא סמל רב משמעות על בימת ההיסטוריה ומבטאת את תחילתה של שיבת ציון, עם סממנים חשובים של קידוש השם. יהודים "דתיים" היוצאים בפרהסיה נגד המדינה היהודית גורמים חילול השם נורא - כפי שגרמה הקבוצה הנלעגת של החרדים הקיצוניים, שהתייצבה לתמוך בשליט האנטישמי בטהרן, ודומיה שהשתתפו בהפגנות רבות למען אויבינו ושונאינו ברחבי העולם. מבחינה זו, צודקים ה"ממלכתיים" שצריך להבדיל בין המדינה עצמה לבין ממשל זמני שבגד בעקרונותיה.

אך מאידך, קשה להאשים אזרחים נאמנים, חלוצים נועזים, מאמינים מסורים, אשר נפשם נקרעה כאשר קמו זדים להחריב את חזונם ומפעל חייהם. תגובתם לפורענות הנפשעת היתה לנתק את עצמם רגשית מחבורת הקלגסים. רשעותו המופלגת של שרון ירדה עד לפרטים הקטנים, כאשר ניסה לנצל באופן ציני את סמלי הקוממיות היהודית - מדי צה"ל ודגל ישראל - במטרה מכוונת להמיס את לבם של המגורשים. המניפולציה המרושעת של השלטון פעלה היטב על חלק מן המתיישבים, כאשר מיררו בבכי רגשני דוחה על כתפי החיילים והשוטרים. מנגד, נפלו אחרים לאותו פח, כאשר הגיבו בהפניית עורף למדינה שבגדה בהם ולסמלים הלאומיים שנוצלו על ידי הממשלה. אלה גם אלה התקשו להפריד בין המדינה עצמה לבין הכנופיה האופורטוניסטית שהשתלטה על השלטון בה. קשה להאשים את הצבור שנפגע.

האמת היא שישנם מקרים שנאמני ה' צריכים באמת להנתק ולהתבדל:

"וידבר ה' אל-משה ואל-אהרן לאמר. הבדלו מתוך העדה הזאת; ואכלה אתם כרגע. ויפלו על-פניהם ויאמרו, א-ל אלקי הרוחת לכל-בשר: האיש אחד יחטא, ועל כל-העדה תקצף. וידבר ה' אל-משה לאמר. דבר אל-העדה לאמר: העלו מסביב למשכן-קרח, דתן ואבירם. ויקם משה, וילך אל-דתן ואבירם; וילכו אחריו זקני ישראל. וידבר אל-העדה לאמר, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ואל-תגעו בכל-אשר להם: פן-תספו בכל-חטאתם. ויעלו, מעל משכן-קרח דתן ואבירם - מסביב ... "

(במדבר ט"ז, כ'-כ"ז)

האירוע הזה מלמדנו שלפעמים צריך להתבדל מן הרשעים, אך הוא גם מורה לנו, דרך תגובת משה ואהרן, שאין להנתק מכל העם כולו, אלא רק מעדת הרשעים. הסכמתו של הקב"ה לדעתם של משה ואהרן מראה שזו היא הדרך הנכונה לדורות.

ובכן, ההצעה להקים קהילות אוטונומיות משרתת את הנקודות הצודקות בשני צדי הויכוח על ההנתקות. כן, יש צורך להבדל ולהנתק מן המיעוט העוין שהשתלט על מנגנוני המדינה, אך אל לנו לנתק את עצמנו מאחינו בני ישראל ומאחריותנו לכלל האומה ששם שמיים נקרא עליה. במלים אחרות, הרצון להנתקות נכון אם נקים מודל פעיל של מדינת התורה, מתוך נטילת אחריות לעתיד המדינה היהודית כולה, בבחינת 'מדינה בתוך מדינה'. בכך נגשים הן את רגש הניתוק והן את ערכיהם של ה"ממלכתיים".

לפיכך, שומה עלינו להמשיך ולהשתלב בכל תחומי החיים בישראל, לצד החיים האוטונומיים בקהילות התורניות. עלינו לחנך את הנוער להתנדב לכל משימה לאומית, לתרום לחברה הכללית בכל התחומים ולתפוס עמדות השפעה בכל גוף צבורי אפשרי. בנוסף, צריכה הקהילה התורנית להשתתף בבחירות הרשמיות כדי להציג בכנסת אלטרנטיבה משמעותית למשטר הנוכחי.

אחדות או אחידות?

הצעתי המשלבת דינמיקה של התבדלות מסוימת עם אחריות לגורל האומה והשתתפות בחיי הכלל, נוטה לבלבל אנשים רבים. מרבית הישראלים, ובכללם שומרי תורה רבים, מתקשים להבחין בין רמות שונות של זהות והזדהות. הצבור הדתי מטפח במיוחד את ערך האחדות הלאומית והרוחנית של עם ישראל:

"ויסעו מרפידים, ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר; ויחן-שם ישראל נגד ההר."

(שמות י"ט, ב')

"ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד ... "

(רש"י, שם)

האחדות הלאומית נחשבת במורשתנו לערך נעלה, כאשר הפילוגים והמחלוקות נחשבים לשורש הרע. סיפור קורח ועדתו, דתן ואבירם, הוא המשך למחלוקות השליליות של ספר בראשית: קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו (ויש אומרים אפילו המחלוקת במדרש בין החמה ללבנה בששת ימי בראשית). פילוגים אלה נמשכו גם בתקופות מאוחרות עם תוצאות חמורות מאד: סכסוכים בין השבטים בתקופת השופטים, העימות בין שאול ודוד, הפילוג בימי ירבעם ורחבעם, ועד למלחמות האחים בתקופת הבית השני והמרד הגדול.

מאידך, ישנן במורשתנו דוגמאות לאחדות במובן שלילי, כגון ספור מגדל בבל. ההבדל בין אחדות או פילוג שליליים לבין אחדות או מחלוקת חיוביים, מופיע בבהירות במשנה:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמיים, זו מחלוקת קורח ועדתו."

(אבות ה', ט"ז)

לפיכך, יש להבין כי הקמת קהילות עצמאיות על פי התורה אינה מהווה ערעור של אחדותנו הלאומית, אלא להפך. חיזוק היסוד התרבותי-אמוני-רוחני של עמנו, שהוא "לשם שמיים", אינו יכול לערער את אחדותו וחוסנו הלאומי של עם ישראל!

כאמור לעיל, החשש מערעור האחדות הלאומית נובע מבלבול מסוים בין רמות זהות שונות. עם ישראל נוצר מראשיתו כברית של שבטים נפרדים ונבדלים זה מזה. נקל לראות בברכותיהם של יעקב אבינו ושל משה רבנו, שכל אחד מן השבטים היה מיוחד ונבדל באופיו ובתפקידו בקרב האומה:

"כל-אלה שבטי ישראל, שנים עשר; וזאת אשר-דבר להם אביהם ויברך אותם - איש אשר כברכתו ברך אתם."

(בראשית מ"ט, כ"ח)

"תורה צוה-לנו משה: מורשה, קהלת יעקב. ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל."

(דברים ל"ג, ד')

ברור לחלוטין מן התורה שאין שום סתירה בין התפקיד השונה של כל שבט לבין יכולתם של השבטים לפעול במשותף. "יחד שבטי ישראל" אפשרי רק כאשר כל שבט מבצע את תפקידו הייחודי כראוי. לא רק שההבדלים בין השבטים לא מוצגים כתופעה שלילית הפוגעת באחדות, אלא שהם הכרחיים לעצם קיומה של אומה ישראלית מאוחדת, בבחינת כלי נגינה שונים המנגנים יחדיו באותה תזמורת, תחת שרביטה המנצח של תורת ה'.

בימינו נפוץ הבלבול בין ערך האחדות לבין מושג האחידות. חוגים רבים רואים במגוון התרבויות והמסורות סכנה לאחדות העם והחברה. מחלוקות רבות בחברה בישראל נובעות מחוסר רצון לקבל את הזולת ומנסיונות לכפיה הדדית של תרבות אחת על מגזרים אחרים. מכאן נובעים מתחים וסכסוכים רבים, כך שדווקא השאיפה לאחידות גורמת לערעור האחדות הלאומית!

יש להדגיש כי מקורו של רעיון האחידות הוא נכרי בעליל וזר לחלוטין לרוחו של עם ישראל. הסיפור השלילי של מגדל בבל מתחיל בפסוק: "ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים." (בראשית י"א, א'), ואילו התורה מטפחת את השונה והמיוחד בכל אדם:

"ויאמר, אנכי אלקי אביך, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ... "

(שמות ג', ו')

והמלבי"ם מפרש שהפסוק הזכיר שלוש פעמים אלוקות הואיל ולכל אחד מן האבות היתה מעלה אחרת ומדרגה אחרת בנבואה. על טבע האדם וייעודו האישי נקבעה ברכת 'חכם הרזים', שאת הסברה מצינו בתלמוד הירושלמי:

"כשם שאין פרצופי(ה)ן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה."

(ברכות פרק ט', דף ס"ג ב')

בניגוד לגישת התורה, נולדה החתירה לאחידות לאומית וחברתית בתנועות המהפכניות באירופה, במיוחד בתנועות הלאומיות והמרכסיסטיות. העמים האירופיים ששאפו להשתחרר מעול האימפריות הגדולות, המציאו הגדרות לאומיות שנועדו להחליף את הזהות הדתית והנאמנות למלכים. לצד סמלי הלאומיות הרשמיים, כמו הדגל וההמנון, נולדו אז המצאות מלאכותיות כגון 'הבגד הלאומי', 'המאכל הלאומי', 'המשורר הלאומי' ועוד. בעולם הסובייטי, החליפו המרכסיסטים את הסממנים הלאומיים בסמלים מעמדיים-כביכול. אלה גם אלה כפו את הנורמות החדשות על כלל האוכלוסיה, לעתים באמצעים כוחניים.

הרעיון חלחל במאה העשרים גם למערב הליברלי בדמות 'כור ההיתוך'. לחצים חברתיים אלצו אזרחים רבים להמיר או להצניע את זהותם התרבותית ולהתבולל לתוך התרבות השלטת. הרעיון אומץ בהתלהבות על ידי הציונות החילונית, שהנהגתה נקטה לעתים בצעדים קיצוניים כדי לכפות על שבטי ישראל זהות "ישראלית חדשה". דמותו של "הצבר המיתולוגי" הפכה למודל מחייב, וכל מי שהיה שונה תוייג כחריג שיחלוף מן העולם במרוצת הזמן. למרבה הצער, היו גם חוגים ציונים-דתיים ששתפו פעולה עם המגמה ההרסנית הזאת. לפני קום המדינה ובראשית ימיה, היו רבים שכינו את הציונים-הדתיים 'מפא"יניקים עם כיפה'. בקרב הציונות הדתית היתה מגמה של איחוד מנהגים ומסורות של עדות ישראל, תוך כפיית 'נוסח אחיד' בתפילה ויחס שלילי לשפות ומנהגים יהודיים שלא השתלבו במיתוס הצברי החדש. נכון ש'כור ההיתוך' תרם להשרשת השפה העברית במדינת ישראל, אך גם נכון שבאותן שנים הלכו ונעלמו תרבויות יהודיות מפוארות, כולל שפות עשירות כמו היידיש והספרדית-היהודית (ג'ודיאו-ספניול, המכונה בטעות 'לדינו'). דלותה של התרבות העברית בישראל כיום, שטחיותה וריקנותה, נובעות ללא ספק גם מתקופת הכפיה התרבותית בראשית ימי המדינה, שניתקה את הצבור ממקורותיו וערכיו וכפתה במקומם תחליפים מלאכותיים וחסרי שורשים.

עם זאת, בני העדות השונות התעקשו להקים לעצמם בתי כנסיות ומפעלים תרבותיים על פי מנהגיהם ומסורותיהם. אנו חיים כיום עם תוצאותיהם של שני התהליכים: הזהות הישראלית החדשה השתרשה בצבור, לטוב ולרע, אך גם מגוון המסורות של עדות ישראל הצליח לשרוד במידה מסויימת. התוצאה יכולה ללמדנו מהו ההבדל בין אחדות לאחידות. רוב הצבור הישראלי מאוחד כיום מבחינת זהותו הלאומית, אך מסוגל לטפח זהות נוספת במקביל. תוצאה זו קרובה יותר לגישה היהודית האותנטית מאשר לרעיון הלאומי הנכרי. בני הדור השני אינם מתקשים להגדיר את זהותם על כמה מישורים מקבילים. יוצאי מרוקו או פולין אינם מרגישים פחות ישראלים מכל אזרח אחר, אך נהנים לטפח את תרבותם העדתית בלי לחוש סתירה בין שתי הזהויות. התופעה זהה לגמרי למציאות שהיתה בעם ישראל בתקופות קדומות: אדם היה יכול להיות גאה בשבטו, בלי לחוש פחות ישראלי מבני שבטים אחרים.

מעניין שדווקא הצבור הדתי, המקבל ביתר קלות את הזהות המורכבת הזו, הוא המשמיע יותר חששות מפלורליזם בתרבות הישראלית. מוזר שדווקא אזרחים דתיים רבים - המסוגלים להצטרף לכל מניין לפי כל נוסח עדתי ומקבלים בטבעיות ואפילו בחיבה את הבדלי המנהגים - הם אלה החוששים שחוסר האחידות יוביל לערעור האחדות. זהו ללא ספק עוות תודעתי שנגרם על ידי השקפות הציונות הדתית, ששאבה אותן מן הציונות החילונית, וזו הושפעה ישירות מן הרעיונות הלאומיים של אירופה. הואיל והצבור הדתי-לאומי שימר וטיפח את ערכיו הלאומיים במידה רבה יותר, נוצר מצב שדווקא הצבור הזה מייצג כיום את ההשקפות הלאומיות האירופיות, המנוגדות לגישה האותנטית של תורת ישראל!

ובכן, יש לקבוע כי הגיוון התרבותי במסגרת חוקי התורה הוא ערך חיובי במורשת ישראל. יש להבחין בין אחדות לאחידות ואין שום סתירה בין אחדות לאומית לבין הקמת קהילות אוטונומיות מגוונות מתחת למסגרת-העל הלאומית.

פדרליזם

בתרבות המערב קיים מודל חברתי-מדיני, הקרוב לגישת התורה יותר מאשר המודלים הלאומיים האירופיים, או מאשר המודל המרכסיסטי-בולשביקי. מודל זה עשוי לקדם את היוזמה הקהילתית בקרב חוגים רחבים בישראל ולרכך התנגדויות ליוזמתנו.

ארצות הברית של אמריקה נוסדה לפי המודל הפדרלי. לפני כמאה וחמשים שנה, התנהלה בארה"ב מלחמת אזרחים על רקע המחלוקת בין השיטה הפדרלית (של הצפון) ובין השיטה הקונפדרטיבית (של הדרום). כידוע, הצפון ניצח ומאז קמו עוד מדינות רבות שמשטריהן מבוססים על התבנית הפדרלית, כאשר מרביתן נהנות משגשוג ויציבות.

הגישה הפדרלית זהה באופן עקרוני למבנה השלטון המתואר בתורה. בניגוד לשלטון הריכוזי הקיים כיום בישראל, מתחלקת העוצמה השלטונית במדינה פדרלית בין הממשל המרכזי לבין מוסדות השלטון של הקהילות האוטונומיות, המרכיבות את האיחוד הלאומי. בתקופת השופטים, היו בישראל רק שלטונות שבטיים ואלה נאלצו לכרות בריתות זמניות לשתוף פעולה בעתות משבר. אך בממלכת דוד ושלמה, היה שלטון מרכזי חזק שאיחד את כל שבטי ישראל לאומה משגשגת, כשמתחתיו המשיכו לפעול גופי השלטון העצמי של השבטים. ביזור העוצמה השלטונית התאפשר בזכות החוקה המחייבת של כלל האומה - תורת ישראל. חלוקת העוצמה והכפיפות של השלטונות לחוקה מנעו התפתחות של משטר עריץ ומדכא והעניקו לבני ישראל רווחה רבה יחסית לתקופתם. ניתן לראות כיצד התרופפות ההקפדה על שלטון החוקה (התורה) גרמה בתקופות מאוחרות יותר להופעת שליטים עריצים ולהתדרדרות לאומית כללית. דווקא נסיונו של רחבעם לחזק את סמכויות הממשל המרכזי לא הובילו ליתר אחדות אלא בדיוק לתהליך הפוך - לפילוג עמוק בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל.

ניתן לראות במבנה הפדרלי נוסח מודרני של תבנית השלטון האידיאלי בתורה. הגדרת משטרנו במונחים מודרניים תסייע לקהל הרחב להבין את משמעותו האמיתית של משטר תורני ותקל על חוגים לא-דתיים לאמץ את החוקה הרצויה למדינת ישראל. אמנם, יהיו גם להצעה זו מתנגדים, בעיקר אלה שיאבדו את עוצמתם והשפעתם בעקבות הקצוץ בסמכויות הממשל המרכזי, אך יש לקוות כי ידם של התומכים תגבר.

ביזור עוצמת השלטון תאפשר לנו להקים מוסדות שלטון-עצמי שינהגו לפי חוקי התורה. יש להסביר למתנגדים שאין בכך שום פגיעה בכללי הדמוקרטיה, אלא להפך. כפי שבמדינת פלורידה ישנם חוקים ובתי משפט שונים מאלה של מדינת קליפורניה, כך ניתן לקיים דינים ובתי משפט שונים בקהילות שונות בישראל. כמו בארה"ב, מערכת המשפט הארצית (הפדרלית) בישראל תהא הגורם המפקח על כל מקרה שלא יטופל במערכות המשפט הקהילתיות. ההבדל העיקרי בין הצעתי לבין המשטר הפדרלי הקלאסי, כולל המשטר התנ"כי, הוא בהגדרת הקהילות האוטונומיות שירכיבו את הפדרציה. בעוד שארה"ב מורכבת ממדינות המוגדרות בגבולות גיאוגרפיים, וכך גם המחוזות בקנדה ונחלות שבטי ישראל בתקופת המקרא, הרי שאני מציע להקים פדרציה של קהילות שאינן מוגדרות בהכרח על בסיס טריטוריאלי. ייתכן שחלק מן הקהילות יחפפו גם תחום גיאוגרפי (כמו ישובים קהילתיים, שכונות דתיות מובהקות וכו'), אך קהילות אחרות יוכלו לקבל חברים מכל חלקי הארץ.

הפדרליזם הקלאסי התפתח בתקופות היסטוריות שבהן היו לאזורים הגיאוגרפיים משמעויות חברתיות, כלכליות, תרבותיות ופוליטיות ולכן שירתה החלוקה האזורית את צרכי העם וקהילותיו. אך בתקופתנו, קהילות רבות בארץ ובעולם אינן חופפות שום מיקום גיאוגרפי, אלא חברי הקהילות פזורים באזורים רבים. נשווה, למשל, את נחלת שבט שמעון בממלכת דוד ושלמה, לקהילה של חסידי גור בימינו. אפילו בשכונות חרדיות, נחלקת האוכלוסיה בין קהילות שונות וגם בישובים קהילתיים קטנים ישנם גוונים שונים. כמעט בכל מחוז גיאוגרפי בארץ נמצא ערבוב של קהילות רבות וכמעט כל קהילה ישראלית מפוזרת בכל רחבי הארץ. יש להבדיל, אם כן, בין הרשויות המקומיות, שתפקידן לנהל את האזור הגיאוגרפי, לבין הקהילות שאינן בהכרח טריטוריאליות וייעודן לנהל תחומים שאינם תלויים באזור, כמו חינוך, רווחה, תרבות ועוד. נובע מכך, שבימינו חברים מצטרפים לקהילות מרצונם ולא מתוקף מקום מגוריהם. יש לשמר מצב זה כדי למנוע נדידת אוכלוסין לאזורים נבדלים והווצרות "גטאות" אתניים ואידיאולוגיים.

אני מציע לבסס את היוזמה הקהילתית על השיטה הפדרלית בשני מישורים: [א] הקהילה האוטונומית עצמה תהיה בעלת מבנה פדרלי, [ב] הצעתנו לחוקת מדינת ישראל תתבסס על המודל הפדרלי.

במישור הקהילתי, יש להבין כי כל יוזמה להקמת קהילה בעלת צביון אחיד מדי תוביל לצמצום דרסטי בגודלה ועוצמתה. הנסיון שנצבר בהקמת הישובים הקהילתיים בישראל (כולל הקבוצים), מעיד שוועדות קבלה קפדניות ותקנון תובעני גוררים בהכרח דלות מספרית וקפיאה על השמרים. אם נקים קהילה אוטונומית קטנה ודלה באמצעים, לא נוכל לממש את מטרותינו האמיתיות, אלא נבנה לעצמנו עוד גטו קטן של טהרנים מסתגרים ומתנשאים. מאידך, אם נפתח את השערים ללא שום בקרה, תאבד הקהילה את כל ייחודה ותהפוך לארגון אינטרסנטי גדול וחסר השפעה רוחנית. לפיכך, הפתרון צריך להיות פדרלי: הקהילה האוטונומית שלנו תקבע לעצמה תקנון ברור ומפורש, אך תאגד בתוכה קהילות משנה קטנות יותר, שתוכלנה לנהל את חייהן בדרכיהן הייחודיות.

למעשה, ניתן לראות את התהליך בצורה הפוכה: הקהילה האוטונומית החדשה תהיה מסגרת-על שתוקם על ידי קהילות רבות הקיימות כיום בישראל. ההתאגדות המשותפת תעניק להן חופש פעולה ועוצמה חברתית יתירה, בלי לפגוע באופיין הקיים. זו היא בדיוק התבנית הפדרלית: סמכויות הניהול והאחריות הצבורית יתחלקו בין הקהילות הקיימות לבין הנהגת הפדרציה שתיבחר על ידי נציגי הקהילות החברות בה.

במישור הלאומי, אני מציע לחוקק למדינת ישראל חוקה פדרלית, שאת פרטיה תיארתי לפני שנים במודל שכיניתי 'דמוקרטיה קהילתית'. החוקה החדשה תפריד בין סמכויות הממשל המרכזי - שיפעל רק בתחומים לאומיים מובהקים כמו בטחון, יחסי חוץ, כלכלה לאומית, שמירת הסביבה, תשתיות ארציות וכיו"ב - לבין סמכויות הממשל העצמי של הקהילות האוטונומיות שיטפלו בכל תחומי החברה והפרט. הצעה זו תוגש לשיפוט הצבור במצעה של רשימת נציגי הקהילה, שתתמודד בבחירות הכלליות לכנסת.

ובכן, המבנה הפדרלי של הקהילה שלנו יאפשר לנו להרחיב את שורותיה ולנהל מיד ממשל עצמי לפי חוקי התורה. בו-בזמן, תהווה הקהילה האוטונומית דוגמא מוחשית לשלטון הפדרלי שנציע לכלל הצבור כחוקתה של המדינה היהודית. אין ספק שטבעה הדמוקרטי והפלורליסטי של שיטת הממשל העברית, יסייע לנתץ תדמיות שליליות שהוצמדו לצבור הדתי, כאילו הוא שואף להקים משטר תיאוקרטי חשוך ועריץ.

דמוקרטיה?

רבים מבקרים את הצעתי כשהם שומעים מלים לועזיות כמו 'פדרליזם' או 'דמוקרטיה'. מבקרי רואים בנימוקי סימן להשפעות זרות וכניעה שלי לשטיפת המוח האנטי-דתית והפוסט-ציונית. במטותא מהם, אני מבקש לבחון את הרעיונות עצמם.

אכן קיימים חוגים המתבטלים בפני מתנגדינו ומתאמצים לשאת חן בעיניהם. זכורים לנו אישים ותנועות שהתאמצו להוכיח לכל "המודרנים" שבעצם תורת ישראל אינה אלא תוכנית סוציאליסטית, או אידיאולוגיה ליברלית, או חוקה דמוקרטית. גישה מתרפסת זו הכשירה סילופים חמורים מצד מתנגדי התורה, כמו אלה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרון ברק. זכורה לכל קביעתו של ברק בסוגיית הגדרת מדינת ישראל כ'מדינה יהודית-דמוקרטית' - שאין סתירה בין שני המרכיבים, הואיל והיהדות שלו היא למעשה השקפה דמוקרטית. נמצא שלדעת ברק ודומיו, ישראל היא מדינה דמוקרטית ותו-לא, הואיל וכל ערך יהודי ותורני הפוגע בעקרונות הדמוקרטיה צריך להפסל על הסף. אין ספק שערבוב זה נוצר על ידי החוגים הדתיים שניסו לחבב את התורה על מתנגדיה, כי ממה נפשך, אם טענו אותם דתיים שערכי הסוציאליזם או הדמוקרטיה נמצאים בתורה, מדוע שלא יטען ברק שעיקרי התורה זהים לערכי הדמוקרטיה?

ובכן, אין חלקי עם המתרפסים. תורת ישראל היא תורת ישראל ולא שום אידיאולוגיה אחרת. בכל מקום שיש סתירה בין התורה לבין רעיונות וכללים אחרים - מצווה עלינו ללכת בדרך התורה! אין מקום לטשטוש התחומים, לבלבול היוצרות ולסילוף האמת!

אך גם גדולי הטהרנים יודעים שישנם תחומים שבהם אין התורה מצווה עלינו כלום ואין הם נמנעים מלימוד ויישום כללים של תחומי ידע שאינם יהודיים. לדוגמא, כשירצה גדול הצדיקים להפעיל מכונת כביסה, סביר להניח שלא יחפש את הוראות ההפעלה בגמרא או ב'שולחן ערוך', אלא דווקא בחוברת של הוראות היצרן הגרמני או הסיני. איש לא יבוא אליו בטענות שהוא מתרפס בפני גרמניה או הולך בחוקות הסינים.

ישנם גם מקרים שכללים מודרניים מסויימים זהים לדרכה של התורה. דווקא בימינו מוצאים יותר ויותר דוגמאות של מדענים מהוללים המגיעים למסקנות זהות לקביעותיהם של חז"ל או לפסוקי התורה עצמם. לדוגמא, רבים הצביעו על התיאוריה המדעית של 'המפץ הגדול' כזהה לחלוטין לפקודת הבורא: "יהי אור". כמובן שאדם מאמין אינו זקוק ל"הוכחות מדעיות" לדברי התורה, אך האם עליו לדחות את התקרבות המדע לאמת התורה?

מכאן אולי יבינו המתנגדים שאינני חפץ לשנות את הגדרת התורה, חס ושלום. נהפוך הוא, אני מבקש להסביר את המשמעות האמיתית של היהדות בשפה ובמונחים שיהיו מובנים יותר לצבור בן-ימינו. בכל מקום שאפשר לקרב את העם ליהדותו, יש לדבר אליו בשפתו, ללא התנשאות וללא סילופים. ובכן, האם התורה היא באמת שיטה דמוקרטית?

אם משמעות המונח 'דמוקרטיה' הוא 'שלטון העם' (דמוס - עם ביוונית), הרי התשובה היא: לא ולא! התורה בכלל אינה מערכת עקרונות שלטוניים ופוליטיים גרידא, לא דמוקרטיים, לא מלוכניים ולא דיקטטוריים. לפיכך, התורה גם אינה 'אנטי-דמוקרטית'. זה פשוט לא הבסיס הרעיוני שלה.

אך אם משמעות המונח 'דמוקרטיה' מתאר מערכת שלטונית-חברתית המתנגדת לשלטון אנושי עריץ ומקנה זכויות חוקיות לכל אזרח, הרי שניתן למצוא בתורה כללים התומכים בהקמת מערכת כזו. זו אינה הדמוקרטיה הנהוגה כיום במדינות המערב, אך זו גם אינה מערכת כללים של משטר דיקטטורי או של תיאוקרטיה כמו זו של אירן החומייניסטית.

השאלה האמיתית היא: איך צריך להיראות המשטר בישראל על פי התורה?

למרבה הצער, חוגים רחבים בצבור הדתי מדמיינים את המשטר התורני כמשטר מלוכני עריץ: כל תחלואי הדמוקרטיה של ימינו ייעלמו כלא היו, לדעתם, אם רק נמליך עלינו מלך חזק ונמנה לנו סנהדרין תקיפה. השקפה זו אינה מציאותית ואף לא תואמת את מצוות התורה!

ראשית, יש לפקפק אם המשמיעים אותה באמת מתכוונים אליה בכנות. כיצד הם יודעים מי יהיה המלך ומי יתמנו כדייני הסנהדרין? מה יעשו בני חוג אחד אם המלך יהיה ממגזר דתי אחר? האם יסכימו רוב הדתיים שבתי הדין יענשו גופנית את מי שלא יקבל חומרות הלכתיות קיצוניות? האם באמת מוכן היהודי הדתי בן-ימינו לחיות במשטר דיקטטורי?

יש לחשוש כי האנשים המדברים על כינון דיקטטורה מלוכנית ושיפוטית מדמיינים לעצמם שליטים ושופטים שיסכימו עם דעתם האישית ולמעשה, שוגים בהזיות על כפיית דעתם בכח על מי שחולק עליהם ואין בכוחם לשכנעו בהגיון ובנחת. התלהמות ופנטזיות חסרות אחריות אינן יכולות לספק פתרון אמיתי לבעיות היסוד של עמנו.

שנית, יש לקבוע שאין שום בסיס בתורה להנהגת משטר תיאוקרטי עריץ. הסנהדרין אינה אלא בית דין שצריך להשמע למצוות התורה, ובמיוחד למצוות החלות על הדיינים. זה אינו מוסד שלטוני ואין לו שום סמכות ביצועית. מי שרוצה להעניק לסנהדרין סמכויות של מועצה שלטונית עליונה, מושפע מתפיסות נכריות ומחקה את הכנסיה הקתולית ואת המשטרים האיסלאמיסטיים האפלים ביותר.

גם המלך אינו דומה בתורתנו למלכי הגויים. הרמב"ם מפרט את מצוות התורה שנועדו למנוע עריצות של המלך. בפרק א' של 'הלכות מלכים ומלחמות', הוא מונה חיובים ואיסורים המגבילים את עוצמתו של מלך ישראל ואת חופש הפעולה של ממשלתו:

"... (ג) שלא ירבה לו נשים; (ד) שלא ירבה לו סוסים; (ה) שלא ירבה לו כסף וזהב; ... (יב) לשלוח שלום ליושבי העיר כשצרים עליה, ולדון בה כאשר מפורש בתורה, ואם תשלים ואם לא תשלים; (יג) שלא לדרוש שלום מעמון ומואב בלבד, כשצרים עליהן; (יד) שלא להשחית אילני מאכל במצור; ... (יח) להיות מארס ובונה בניין ונוטע כרם שמחים בקניינן שנה תמימה, ומחזירין אותן מן המלחמה; (יט) שלא יעבור עליהן דבר, ולא ייצאו אפילו לצורכי העיר וצורכי הגדוד ודומה להן; ..."

- ועוד.

מלך ישראל והסנהדרין כפופים לחוק ואינם דומים כלל למלכי הגויים. מבחינה זו, ניתן לראות בתורה סממן מעין-דמוקרטי, הן מבחינת הגבלת עוצמת השלטון והן מבחינת השמירה על זכויות האזרחים. אך אין ספק שההבדל העמוק ביותר בין חוקות הגויים לשיטת התורה הוא במושג הריבונות. התורה אינה שיטה מלוכנית וגם לא דמוקרטית, הואיל ובמשטר התורני המלך אינו הריבון - כמו מלכי הגויים, אך גם העם אינו הריבון - כמו ברפובליקות דמוקרטיות. בתורה יש רק ריבון אחד - ריבונו של עולם. רק הוא בעלי הארץ והוא הבטיחה לאבותינו ולנו, כדי שנשמור את מצוותיו:

"ועתה, אם-שמוע תשמעו בקלי, ושמרתם את-בריתי - והייתם לי סגלה מכל-העמים, כי-לי כל-הארץ. ואתם תהיו-לי ממלכת כהנים וגוי קדוש: אלה הדברים, אשר תדבר אל-בני ישראל."

(שמות י"ט, ה'-ו')

... לה' הארץ ומלואה; תבל וישבי בה. כי-הוא על-ימים יסדה; ועל-נהרות יכוננה. מי-יעלה בהר-ה'; ומי-יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר-לבב: אשר לא-נשא לשוא נפשי; ולא נשבע למרמה."

(תהלים כ"ד, א'-ד')

אם כן, ברור לחלוטין שהמשטר התורני אינו דמוקרטי וגם לא מלוכני במובן המקובל בין אומות העולם. ישנם בו סממנים של דמוקרטיה וסממנים של מלוכנות, אך אלה גם אלה משרתים את מטרתו האמיתית של המשטר המדיני-חברתי - לעשות את רצונו של מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו. לפיכך, טועים במידה שווה אלה שמציירים את מדינת התורה כדמוקרטיה ואלה שמתארים אותה כדיקטטורה מלוכנית. מלך ישראל האידיאלי אינו אלא עבד ה', המוביל ומנהיג את עם ישראל, שצריך גם הוא לשרת את הקב"ה:

"כי-לי בני-ישראל עבדים - עבדי הם, אשר-הוצאתי אותם מארץ מצרים: ..."

(ויקרא כ"ה, נ"ה)

"לא-כן עבדי משה: בכל-ביתי נאמן הוא."

(במדבר י"ב, ז')

"והיה אם-תשמע את-כל-אשר אצוך, והלכת בדרכי ועשית הישר בעיני לשמור חקותי ומצותי, כאשר עשה דוד עבדי - והייתי עמך, ובניתי לך בית-נאמן כאשר בניתי לדוד, ונתתי לך את-ישראל."

(מלכים א' י"א, ל"ח)

אכן, התורה צוותה עלינו להקים משטר מדיני וחברתי מוגדר כדי למלא את הייעוד הנעלה הזה. כאשר בוחנים את פרטי מבנהו של המשטר התורני, אפשר לזהות בו מאפיין אחד התואם את המשטרים המלוכניים של אומות העולם. התורה עצמה משווה את מינוי המלך בישראל לשלטונם של מלכים במדינות הגויים:

"כי-תבא אל-הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך וירשתה, וישבתה בה; ואמרת, אשימה עלי מלך ככל-הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה' אלקיך בו: מקרב אחיך תשים עליך מלך - לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אשר לא-אחיך הוא."

(דברים י"ז, י"ד-ט"ו)

ומפשוטו של מקרא מתקבל הרושם שכך באמת פעלו בני ישראל בימי שמואל:

"ויתקבצו כל זקני ישראל; ויבאו אל-שמואל הרמתה. ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך לא הלכו בדרכיך; עתה, שימה-לנו מלך לשפטנו - ככל-הגוים."

(שמואל א' ח', ד'-ה')

אך מלבד סממן מלוכני זה, ניתן למצוא בתורה ובהלכה עקרונות רבים המתיישבים עם כללי הדמוקרטיה בת-ימינו:

א. הפרדת רשויות. המשטר התורני מורכב מכמה רשויות שלטוניות, כאשר לכל אחת סמכויות שונות וביניהן פועלת מערכת של איזונים ובלמים המוגדרים בחוקה (היא התורה). כמו בתבנית הדמוקרטית הקלאסית של מונטסקיה, קיימות במשטר התורני שלוש רשויות: רשות מבצעת - המלך, שריו ויועציו, רשות שופטת - מערכת בתי הדין עם סנהדרין קטנה בערים חשובות וסנהדרין גדולה בירושלים, ורשות כמו-מחוקקת - מוסד הנקרא בהלכה 'שבעת טובי העיר'. גוף זה נבחר על ידי חברי הקהילה ובסמכותו לתקן תקנות לניהול הקהילה בכפוף לתנאי ההלכה.

בנוסף, אפשר לתאר רשות רביעית שהיא הכהנים והלויים. תפקידה הנו צבורי - לשרת בקודש ולשמש מעין נציגות רוחנית של העם מול רבונו, אך אין זה תפקיד שלטוני במובן המדיני-חברתי.

מעניין לציין שהתורה מתארת דרכים נוספות לייצוג עממי. 'שרי עשרות, שרי חמשים, שרי מאות ושרי אלפים' היו מעין שרשרת היררכית של המערכת המשפטית, אך ישנן דיעות שהם היו נבחרים על ידי בני העם ומשמשים כנציגיהם מול השלטון.

צריך להוסיף לכל אלה את 'זקני העם' ואת נשיאי השבטים ששימשו ככל הנראה כמוסדות השלטון האוטונומי של כל שבט וכל קהילה.

ב. זכויות וחובות האזרח. התורה מגדירה במדויק את חובותיו וזכויותיו של כל אחד מבני ישראל. בניגוד למשטרים מלוכניים בזמן המקרא, קבעה חוקת התורה זכויות וחובות ברורות לכל אדם בחברה. ספרי הנביאים מטפחים את התודעה הזאת ביתר שאת ויוצאים לעתים תכופות נגד הפרת החוק המקודש. מבחינה זו, מקדימה התורה באלפי שנים את התרבות הדמוקרטית של ימינו.

ג. שוויון. צריך להבדיל בין מושג השוויון של העידן הפוסט-מודרני לבין השוויון המהותי של הליברליזם הקלאסי. אין ספק שתורת ישראל אינה יכולה לקבל את השוויון הקיצוני של ימינו, כאשר בתי המשפט ונורמות חברתיות מכשירים עבירות חמורות בשם שוויון מלאכותי ומכאניסטי. התורה רואה ערך שווה לכל אדם, אך לא תפקיד זהה לכל האנשים. למעשה, אין לשום אדם בעולם אפשרות אמיתית לקיים את כל תרי"ג המצוות, הואיל וחלקן מיועדות רק לכהנים, אחרות רק ללויים, עוד מצוות חלות רק על דיינים, או רק על חקלאים, או רק על המלך וכך הלאה. אך ערך השוויון מודגש ברמה העמוקה ביותר: התורה אוסרת להפלות בין עני לעשיר, בין חכם להדיוט וכיו"ב. חלוצי הליברליזם הקלאסי בעצמם העידו כי ערכי התנ"ך היה מקור ההשראה העיקרי להשקפת עולמם.

יש לציין שהסממן המלוכני אינו תנאי בל-יעבור לקיומו של משטר תורני. עובדה היא שעם ישראל קיים משטר תורני מאות שנים לפני בחירת שאול למלך ישראל הראשון, ואף המשיך לנהל את חיו הלאומיים והתרבותיים על פי התורה לאחר שפסקה המלוכה. לעומת זאת, המרכיבים האחרים הכרחיים וחיוניים לקיום משטר עברי ראוי.

הוגים גדולים וחשובים כתבו מאמרים מלומדים על המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל. הדיעה הרווחת בצבור הדתי, לעומתם, נוטה להתנגד לכללי הדמוקרטיה. אלה גם אלה יכולים לראות כי המשטר העברי המתואר בתורה ובהלכה משלב למעשה את יתרונות הדמוקרטיה המתונה עם מעלות המשטר המלוכני.

יתר על כן, התקבעה אצלנו טעות כאילו קיימת סתירה בין מונרכיזם לדמוקרטיה. דבר זה אינו נכון אפילו אצל הגויים, ותוכיח זאת המציאות בממלכות המודרניות של בריטניה, הולנד, בלגיה, שבדיה, ספרד ועוד. אכן מלכת בריטניה מוגדרת כ'ריבון' ועמה מורכב מ'נתינים' ו'אזרחים', אך הפרדת הרשויות, זכויות האזרח והשוויון בפני החוק נשמרים בממלכתה לא פחות מאשר בארה"ב או ברפובליקות חוקתיות אחרות.

לפיכך, עלינו לנסח חוקת שלטון ישראלית שתתאים למצוות התורה ולרוחה, בלי להירתע מנטילת מונחים מודרניים המתאימים למשפט העברי. מודל 'הדמוקטיה הקהילתית' מהווה למעשה נוסח מודרני של כללים תורניים מובהקים, תוך התחשבות בשיקולים מעשיים ובעובדות המציאות של ימינו. ההפרדה בין שלטון מרכזי, שיפעל רק בתחומים לאומיים, לבין שלטון קהילתי, שינהל את החיים הממשיים של חברי הקהילות, מאפשרת להקים משטר תורני עבור מי שיצטרף לקהילתנו מרצונו החופשי, מבלי להסתבך בנסיונות כפיה דתית שיעוררו עמותים וסכסוכים מזיקים.

נכון, המחיר של האפשרות הזאת הוא החופש שיינתן לישראלים אחרים לנהל את חייהם כפי רצונם. קהילות אחדות עלולות לנהוג בדרכים שיצרמו לנו מאד, אך האם אין המגזרים האלה נוהגים כך גם היום? האין דרכיהם צורמות ומרגיזות גם במצב הנוכחי? יש להניח שמרבית היהודים בישראל לא יחפצו בקהילות הקיצוניות של שונאי התורה ויבחרו להצטרף לקהילות מסורתיות ופטריוטיות. אם יצליחו בני הצבור האמוני לבנות קהילות משגשגות ומושכות לפי כללי המשטר התורני, יש להניח שרוב בני העם ישאפו לחקות אותן או אף להצטרף אליהן מרצונם. הסיכוי בשיטה זו גובר על הסיכון!

יתר על כן, גם כאשר יהיו כל הקהילות בישראל שומרות את התורה ומצוותיה, ימשיך המבנה הקהילתי לשמש כיסוד המשטר במדינת התורה. זהו המבנה האותנטי ביותר לניהול מעשי וממשי של משטר תורני במציאות המורכבת של העידן בו אנו חיים. גם כאשר ימלוך על כל ישראל מלך המשיח, במהרה בימינו, יוכלו הקהילות האוטונומיות למלא את תפקידיהן החברתיים והרוחניים במדינת ישראל. משמעות 'הדמוקרטיה הקהילתית' אינה ריבונותו של העם ואנרכיזם פרוע לפי רוחו של הפוסט-מודרניזם, אלא משטר המקנה חרות ושוויון לכל הקבוצות הקהילתיות הקיימות במציאות הישראלית. רק בדרך זו ניתן לעשות את הצעד הבא לקראת הגאולה השלמה!

מלך, נשיא או ראש ממשלה?

אין ספק שלפי אמונתנו, מדינת ישראל צריכה להגיע בסופו של דבר למשטר מלוכני. כאמור, זה צריך להיות שלטונו של מלך הפועל כעבד ה' שתפקידיו וסמכויותיו מוגדרים במדויק בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, כדברי הרמב"ם:

"ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה' - שאין ממליכין מלך תחילה, אלא לעשות משפט ומלחמה: שנאמר "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו" (שמואל א' ח', כ')."

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', ט')

אין מדובר במלך ריבוני ולא בדיקטטור עריץ חלילה, אלא במלך שמוגדר במדע המדינה בן ימינו כ'מלך חוקתי'. הרמב"ם מפרט:

"המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה - הרי זה פטור: דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו."

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', י')

"כבר ביארנו שמלכי בית דויד - דנין, ודנין אותן, ומעידין עליהן. אבל מלכי ישראל - גזרו חכמים שלא ידון, ולא דנין אותו, ולא מעיד, ולא מעידין עליו: מפני שליבן גס בהן, ויבוא מן הדבר תקלה והפסד על הדת."

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', ז')

לפיכך, אם יומלך מלך שידוע בוודאות שהוא נצר לבית-דוד, הרי הוא כפוף לדין תורה, היינו - מלך חוקתי.

אם כן, יש לשאול הלכה למעשה: אם נצליח להקים מיד את המשטר הנכון במדינת ישראל - האם נוכל למנות כבר עתה מלך שימלוך על ישראל? יש לשאול את השאלה הזאת גם למקרה שלפני החלפת החוקה נצליח להקים מיד פדרציה של קהילות שומרות תורה ומצוות - האם נוכל למנות מלך שינהיג את קהילתנו האוטונומית?

הרמב"ם פוסק להלכה:

"אין מעמידין מלך תחילה, אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא - כיהושוע שמינהו משה רבנו ובית דינו, וכשאול ודויד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו."

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק א', ד')

נראה מכאן שדרוש נביא אשר יבחר את המלך. יתר על כן, בתורה ובספר שמואל מתואר תהליך שמתחיל ברצונו של העם להמליך מלך:

"כי-תבא אל-הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך וירשתה, וישבתה בה; ואמרת, אשימה עלי מלך ככל-הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה' אלקיך בו: מקרב אחיך תשים עליך מלך - לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אשר לא-אחיך הוא."

(דברים י"ז, י"ד-ט"ו)

"ויתקבצו כל זקני ישראל; ויבאו אל-שמואל הרמתה. ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך לא הלכו בדרכיך; עתה, שימה-לנו מלך לשפטנו - ככל-הגוים."

(שמואל א' ח', ד'-ה')

רק אחרי שהעם עצמו מבקש מלך, יכולים הנביא ובית הדין לבחור את האדם שיומלך. אם כן, תהליך מינוי מלך בישראל חייב לשלב הסכמה של שלושה גורמים: [א] כל בני ישראל (אפשר גם באמצעות נציגיהם - 'כל זקני ישראל'), [ב] בית הדין הגבוה שפוסק לפי התורה, [ג] הקב"ה בכבודו ובעצמו - באמצעות נביא אמת. כלומר, מלך ישראל חייב לייצג אחדות מלאה בין רצון העם לבין רצון הבורא ודיני תורתו הקדושה. השילוש של אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא והחוליה המחברת ביניהן - חוקת התורה, הוא המבטיח את ייחודו של מלך ישראלי.

הרמב"ם אינו מוציא מכלל אפשרות מינוי מלך שאינו נצר לבית דוד:

"כיון שנמשח דויד - זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים הכשרים עד עולם: שנאמר "כיסאך, יהיה נכון עד עולם" (שמואל ב ז', ט"ז) ... "

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק א', י')

"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרכי התורה והמצוה, ונלחם מלחמות ה' - הרי זה מלך, וכל מצוות המלכות נוהגות בו, אף על פי שעיקר המלכות לדויד, ויהיה מבניו מלך ... "

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק א', י"א)

"מלכי בית דויד - הם העומדים לעולם, שנאמר "כיסאך, יהיה נכון עד עולם" (שמואל ב ז', ט"ז). אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל - תפסוק המלכות מביתו ..."

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק א', י"ב)

"אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה, אלא בשמן אפרסמון. ואין ממנין אותן בירושלים לעולם; אלא מלך ירושלים מזרע דויד, ואין מושחין בה אלא זרע דויד."

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק א', י"ג)

נראה מכאן שלכתחילה יש לחפש מלך מבית דוד, אך אם אין ידוע בוודאות שהמועמד המתאים הוא נצר לבית דוד, אין להמליכו בירושלים אלא במקום אחר בארץ ישראל, ויש להחיל עליו מעמד שונה:

"כבר ביארנו שמלכי בית דויד - דנין, ודנין אותן, ומעידין עליהן. אבל מלכי ישראל - גזרו חכמים שלא ידון, ולא דנין אותו, ולא מעיד, ולא מעידין עליו: מפני שליבן גס בהן, ויבוא מן הדבר תקלה והפסד על הדת."

(הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', ז')

אך בין אם המועמד הראוי הוא מבית דוד ובין אם לאו, הרמב"ם פוסק במפורש שאי-אפשר להמליכו לכתחילה בלי נביא. וכיצד נדע מי הוא נביא אמת, מפרט הרמב"ם ב'הלכות יסודי התורה' פרקים ז' עד י'. ועד שישלח לנו הקב"ה נביא אמת, נראה לי שאין אפשרות להמליך מלך על ישראל.

אך אין פירוש הדבר שאין באפשרותנו לבחור כבר עכשיו מנהיג ראוי, שיעמוד בארבעה מן התנאים שנדרשו ממלך שהוא 'בחזקת משיח': שיהגה בתורה, שיקיים מצוות, שיכונן מערכת משפטית תורנית ושילחם את מלחמות ה'. מנהיג כזה יוכל לשלוט כנשיא או ראש ממשלה, עד שיקומו נביא ובית דין של שבעים שיפסקו שהוא הנבחר למלכות - ואז יוכל העם לאשר את בחירתם כנדרש.

ישנם שני הבדלים בין מעמדו של מלך לבין מעמדם של הנשיא או ראש הממשלה: [א] המלך נבחר לכל ימי חייו ואילו הנשיא וראש הממשלה נבחרים לתקופת כהונה קצובה; [ב] נשיא וראש ממשלה נבחרים על ידי העם ואילו המלך צריך להבחר על ידי העם, נביא אמת ובית דין של שבעים.

לאור כל זאת, אפשר להציע את תוכנית הפעולה הבאה:

א. להקים מיד את הקהילה האוטונומית, שתאגד בתוכה קהילות-משנה קיימות וחדשות. הנושא הכמותי לא חשוב בשלב הראשון. גם אם יהיו רק עשרה יהודים בין מייסדי הקהילה, אפשר להגשים מיד את אופיה ומטרותיה.

ב. לקבוע מיד תקנון פדרלי לקהילה ולמנות מתוכה בית דין, אסיפה של נציגי קהילות-המשנה שתייצג את חברי הקהילה, וועד מנהל שבראשו יעמוד נשיא קהילת-הגג הפדרלית.

ג. כל אחת מקהילות המשנה תקבע לעצמה איך ייבחרו חברי הועד המנהל שלה ('שבעת טובי העיר') וראשי הועדים של קהילות המשנה (בבחינת 'נשיאי השבטים') ישמשו כנציגי הקהילות באסיפת נציגי הקהילות של קהילת-הגג הפדרלית.

ד. אפשר שנשיא הקהילה הפדרלית ייבחר במישרין על ידי כל חברי קהילות המשנה ואפשר כי יוסכם שאסיפת נציגי הקהילות תבחר אותו. הנשיא ימנה את חברי הועד המנהל ('השרים') של קהילת-הגג הפדרלית. הועד המנהל הפדרלי יצטרך לזכות בהצבעת אמון של אסיפת נציגי הקהילות.

ה. סמכותו של בית הדין תהיה לדון ולפסוק הלכה לפי חוקי התורה בכל עניין פרטי או צבורי שיובא לפניו.

ו. סמכותה של אסיפת נציגי הקהילות תהיה לתקן תקנות שיסכימו עליהן נציגי הקהילות כמחייבות את כל הקהילות החברות באיחוד הפדרלי.

ז. סמכותם של הועד המנהל והנשיא תהיה לבצע מדיניות מעשית שתקבל את אישור אסיפת הנציגים ובית הדין.

ח. מוסדות הקהילה יפעלו להקמת מסגרות ארגוניות שיאפשרו לחברי הקהילה לקיים אורח חיים מלא על פי התורה.

ט. כלל חברי קהילת-הגג (כל מי שרשומים כחברים בקהילות המשנה) יבחרו רשימה של מועמדים לכהונה בכנסת. מצע הרשימה הקהילתית ינוסח על ידי אסיפת הנציגים ויאושר על ידי בית הדין מבחינה הלכתית. אחד המרכיבים המרכזיים במצע הרשימה יהיה נוסח לחוקה חדשה למדינת ישראל, לפי קווי המתאר של ה'דמוקרטיה הקהילתית'.

י. אם תצליח הקהילה האוטונומית שלנו לשכנע את מרבית הצבור לאמץ את החוקה החדשה, תשאף רשימת הנציגים בכנסת לזכות באמון הבוחרים ולהקים ממשלה בישראל. החוקה החדשה תועמד לאישור הצבור במשאל עם.

יא. אם נצליח להרכיב ממשלה בישראל במסגרת החוקה החדשה, יתמודד מועמד ראוי לכהונת נשיא המדינה. (המדובר במשטר נשיאותי, כפי שיפורט להלן בהצעת החוקה למדינה). אם הנשיא של הקהילה עצמה יוכיח שהוא מנהיג ראוי, נשאף לבחור בו לנשיא המדינה ונבחר מועמד אחר לכהונת נשיא הקהילה.

יב. לפי הדין, נראה שהנשיא הראוי יכהן בתפקידו הלאומי כל עוד יזכה באמון הבוחרים. אם יתגלה לנו נביא שיעמוד בכל הכללים שנפסקו בהלכה, ואם הוא יודיע לנו שהנשיא המכהן (או אדם אחר) נבחר משמיים למלוך על ישראל, יצטרך בית הדין הגדול של שבעים חכמי ישראל לאשר את המועמד ונפנה גם לקבל את הסכמת העם (קודם על ידי הצבעה בכנסת ואחר כך במשאל עם) לעבור ממשטר נשיאותי למשטר תורני מלא שמלך ישראל עומד בראשו.

למותר לציין שאם הנשיא הנבחר מטעם קהילתנו לא יפעל חלילה על פי ארבעת התנאים האפשריים שנדרשו ממלך שהוא 'בחזקת משיח' (שיהגה בתורה, שיקיים מצוות, שיכונן מערכת משפטית תורנית ושילחם את מלחמות ה'), נפעל להחליפו עד שיימצא מנהיג ראוי.

את כל השלבים הראשונים (א'-ט') אפשר ליישם ללא שום דיחוי. אין הם מצריכים התגלות נבואית משום סוג ואין מניעה לפעול במסגרת החוק הישראלי הקיים כדי להקים מסגרת קהילתית על פי התורה. אפשר אפילו להקים מיד ועדת איתור שתערוך מחקר מעמיק ותחפש מועמדים מתאימים להנהגה בקרב משפחות שיש להן מסורת מוכחת שהם מצאצאי בית דוד. התארגנות מעשית כזאת תוכל לשמש כזרז אדיר להתעוררות עממית רחבה לתשובת הכלל ולמעשה תאפשר לקיים את מצוות 'שום תשים עליך מלך' מיד עכשיו.

המכשולים

ההצעה הזאת, שהוצגה בצבור כבר לפני שנים, נתקלה בתגובות של לעג וספקנות, של בקורת מימין ומשמאל ורק לעתים רחוקות - באהדה חולמנית.

הלעג והספקנות פסלו את התוכנית כבלתי מעשית, הזויה ומנותקת מן המציאות. גם התגובות ההפוכות, של אלה שראו ברעיון פנטזיה מלבבת, הסכימו למעשה עם הניתוח הספקני. אך היו גם מומחים מובהקים שפסקו שמעלתו העיקרית של המהלך המוצע הוא בהיותו מעשי, מציאותי, פרגמטי ואפשרי לחלוטין.

הבקורת משמאל טענה שהצעתי מתחזה לחוקית וליברלית, בעוד שאינה אלא "גזענית" ו"פשיסטית" ביסודה. דבריהם של המבקרים מן "השמאל הליברלי" רק מעידים עד כמה אינם מבינים את הליברליזם הקלאסי. כל מי שמכיר את כתביהם של חלוצי הליברליזם יודע עד כמה הושפעו מן התנ"ך ועד כמה ערכיהם היו דתיים במהותם. רוב השמאל הישראלי דהיום יונק משורשים בלתי דמוקרטיים, החל ממורשתם העקובה מדם של היעקובינים במהפכה הצרפתית ועד לזוועות המשטר הסובייטי והתנועה הבולשביקית שהשפיעו במישרין על חוגי 'הציונות העובדת'. לעומת אלה, דווקא ליברלים אמיתיים שאינם דתיים נוטים להתלהב מן המודל הפדרלי המוצע כאן. דמוקרטיות ליברליות, כמו בריטניה וארה"ב, יוכיחו שאין סתירה בין הדת לבין חברה חופשית.

הבקורת מימין החרידה אותי במיוחד. כבר דנתי מקודם בטענה ש'הדמוקרטיה' מן הסוג שהצעתי אינה אלא פרי של השפעות זרות, הרעלה רוחנית של היהדות ברוח הפוסט-מודרניסטית ומכשול רוחני נורא לסיכויי הגאולה האמיתית. אך מאחורי טענות אלו הסתתרה הבקורת האמיתית, שראתה בהצעה לפעולה מעשית להגשמה הדרגתית של תהליך הגאולה בשלבים, מעין הכרזה על פשרה או ויתור על שאיפה לגאולה השלמה. מבקרים רבים מן הסוג הזה התקוממו והתמרמרו בכנות נוגעת ללב נגד כל נכונות לצעדים חלקיים, כשהם מבטאים את כמיהתם להגשמה של 'הכל - או לא כלום'. ובכן, התשובה למבקרים אלה ניתנה על ידי חכמינו ז"ל:

" ... לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה ..."

(משנה, אבות, פרק ב', ט"ז)

מי שמציע 'הכל - או לא כלום' עלול למצוא את עצמו עם 'לא כלום'. אם ישנה דרך לקיים מצוות התלויות בכלל ישראל, ולו גם בדרך חלקית כרגע, מה יכולה להיות ההצדקה להשתמטות מקיומן? נכון, אין לנו כרגע נביא שימשח מלך מבית דוד בירושלים, אין לנו כרגע סנהדרין גדולה המוסכמת על כל החוגים והמגזרים וגם אין לנו כרגע רוב ברור בצבור היהודי שיסכים לשלטון תורני מלא. אך האם בגלל אלה עלינו לשבת באפס מעשה ולהמנע מהקמת מודל מוקטן של מדינת התורה? אם יש לנו אפשרות להקים קהילה עצמאית בכל תחום שהחוק הישראלי הנוכחי מתיר, מי נותן לנו היתר להשתמט מקיום מצוות הבורא?

נראה שדווקא אותם טהרנים שאינם מוכנים לשום שלבי-ביניים, וגם אותם ספקנים המציעים להמנע מחיפוש דרכים יצירתיות לקידום המטרה, לוקים בעצמם במחלה הגלותית של התבטלות עצמית ותבוסתנות:

"... ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם ... "

(במדבר י"ג, ל"ג)

והרי יהדותנו שונה:

" ... עלה נעלה וירשנו אתה - כי-יכול נוכל לה."

(במדבר י"ג, ל')

"כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום - לא-נפלאת הוא ממך, ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא: לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה. ולא-מעבר לים הוא: לאמר, מי יעבר-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה. כי-קרוב אליך הדבר, מאד: בפיך ובלבבך, לעשתו."

(דברים ל', י"א-י"ד)

לצד המקסימליסטים שאינם מוכנים לשום צעד חלקי, ישנם כמובן כאלה שבאמת אינם חפצים בשום שינוי. לענ"ד, לוקים רבים בחברה הדתית באהבת הנוחיות היום-יומית ואינם מוכנים להסתכן בשום פעולה שתזעזע את מצבם הפרטי. רבים מהם טרודים בקשיי הפרנסה והקיום ומעדיפים לצאת ידי חובה בקיום שטחי וחלקי של מצוות התורה. קשה לבוא בטענות לקשי-היום, אך מה ההצדקה של המשכילים והמבוססים בחברה הדתית לדחות כל הצעה לתיקון העולם במלכות ש-די?

ייתכן שקיים גם מרכיב של פחד בתגובות השליליות. החברה הדתית מאופיינת כמעט מעצם הגדרתה כתרבות שמרנית שאינה ששה לשנות את המצב הקיים. ראשית, משום שזהו ממש יסוד עקרוני באמונתנו:

"דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר, אשר אנוכי מצווה אתכם - אותו תשמרו, לעשות: לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים י"ג, א'); "

(רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', א')

במרוצת הדורות, נאלצה היהדות להתמודד עם כתות של פורשים ומורדים, החל מקורח ועדתו, דרך הצדוקים והאיסיים, דרך דתות פורשות כמו הנצרות, האיסלאם, הקראים והשומרונים, דרך משיחי השקר כמו שבתי צבי ויעקב פרנק ועד לתנועות שמרדו בהלכה ובעיקרי אמונה רבים כמו הרפורמים, הקונסרבטיבים ועוד. כל אלה חרצו בנשמת הקהילה הדתית טראומות וחרדות של ממש. כל רעיון שנשמע חדש, מעורר בצבור הדתי לגווניו חשדנות מופלגת - ובצדק.

אך כאן אנו עדים למקרה קלאסי של 'שפיכת התינוק עם מי האמבט המלוכלכים'. תוכנית הפעולה המוגשת כאן מקפידה על שמירת ההלכה ככתבה וכלשונה, לצד המנעות מוחלטת מאלימות, מכפיה או מהפרת החוק הקיים בישראל. היא מנסה למצוא נתיבים מעשיים להרחבת קיום ההלכה בכל תחומי החיים ואין לחשוש שהיא תפגע בשמירת המצוות, אלא בדיוק להפך!

אין ספק שנחוץ למנהיגות שלנו אומץ. סביר מאד שהמתנגדים לכל שינוי ירימו קול גדול, יסיתו וישמיצו, אולי אף ירדפו בפועל את מובילי היוזמה וירדו לחייהם. אך מנהיגות אמיתית נבחנת דווקא במצבים של קושי ואתגר. אם תצמח לנו הנהגה כזאת, אין לי ספק שהקב"ה יחזק את ידיה ויעזור לה להוביל את העם לתשובת הכלל.

חוקת ישראל

הואיל והזכרתי את הצעתי למודל 'הדמוקרטיה הקהילתית' כמבנה המשטר הישראלי הרצוי, אפרטה שנית בקצרה.

ציונות חדשה דרושה להצלת עם ישראל בארצו. יש לחדש את מדינת ישראל על סמך תביעתו הצודקת של העם היהודי לחרות לאומית במולדתו ההיסטורית, בהתאם לערכי הנצח של מורשת ישראל, בתוקף המוסר הטבעי ועל יסוד החוק הבינלאומי.

בניגוד מוחלט לרצון רובו המכריע של העם, השתלטו גורמים אנטי-ציוניים ופוסט-ציוניים על מערכות השלטון בישראל - במיוחד על מערכת אכיפת החוק, על השרות הצבורי לסוגיו, על תקשורת ההמונים ועל מוקדי הכח הכלכליים. השפעת הגישות הלא-ציוניות מסכנת את עצם קיומו של הישוב היהודי בארץ ישראל. חברה שסועה, מבולבלת וחסרת מוטיבציה לא תוכל להתמודד עם אתגרי הקיום.

לפיכך, השיבה לערכי הציונות מהווה כורח קיומי לעם ישראל בארצו. עם זאת, הציונות חייבת להתחדש ולהתאים את עצמה למציאות משתנה.

הדמוקרטיה אינה מודל חוקתי אחיד, אלא מונח המתאר קבוצה מגוונת של משטרים שונים, שהתפתחו בתנאים ובנסיבות שונות. המשטר הנוכחי בישראל אמור להיות דמוקרטיה פרלמנטרית, אך נראה ששיטה זו היא הפחות מתאימה למציאות החברתית והמדינית בארצנו.

נתקבע אצלנו רעיון שגוי כאילו נשמת אפה של הדמוקרטיה הוא העקרון: "הרוב קובע". אך דמוקרטיות רבות אינן דוגלות כלל בשלטון הרוב. ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה, למשל, הן דמוקרטיות שאינן רוביות. מעצם טבעה, אין השיטה הרובית יכולה לייצג כראוי את מגוון הקהילות המרכיבות את הפסיפס החברתי בישראל. הצירוף של משטר ריכוזי, היעדר חוקה מחייבת ושיטה רובית מובהקת, יצר אצלנו משטר שאינו מסוגל למשול כראוי מצד אחד, ואינו יכול להבטיח חופש אזרחי נאות מצד שני. ניתן לתאר את המשטר שלנו כשילוב דוחה במיוחד של אנרכיה פרועה עם שלטון עריץ של אוליגרכיה מושחתת.

החוקה המתאימה למדינה יהודית-דמוקרטית צריכה להבטיח מעל לכל ספק את הזכויות הלגיטימיות של עם ישראל בארצו. עקרון שלטון הרוב אינו יכול להבטיח את עצם הקיום היהודי במרחב הערבי, שבו יהיו תמיד היהודים מיעוט לאומי, ואינו חיוני כלל לדמוקרטיה אמיתית.

על הצבור הלאומי בכלל והציוני-דתי בפרט להתגבר על רתיעתו מפני חקיקת חוקה לישראל. החשש שמא תתפרש החוקה כתחליף לתורת ישראל, הפקיר את הזירה לחוקי-היסוד הקיימים ולפרשנות ההרסנית של פרופ' ברק וחסידיו. חוקי היסוד הקיימים והשיטה הרובית מבלבלים בין קבלת החלטות לפי רוב דעות לבין שלטון של רוב דמוגראפי. הם יובילו בהכרח להפיכת ישראל למדינה ערבית ברגע שיווצר רוב ערבי באוכלוסיה. אין מדובר בהווצרות רוב לא-יהודי בגלל אוכלוסיית יש"ע, אלא בהתפתחות דמוגרפית בתוך גבולות הקו הירוק.

לפיכך, הפתרון היחיד למצב זה הוא שינוי המשטר הרובי לדמוקרטיה ליברלית קלאסית. בארצות הברית, למשל, מובטח ייצוג זהה בסנאט למדינה קטנה כמו למדינה גדולה. הייצוג הלא-שוויוני כביכול נועד למנוע עריצות של הרוב כלפי המיעוט. הגנה על זכויות המיעוט ועל חירויות הפרט היא ללא ספק עקרון דמוקרטי חשוב יותר מן הכלל הטכני של קבלת החלטות על פי הכרעת הרוב. במקרה של ישראל, חייבת החוקה להגן על זכויות האומה היהודית מפני רוב עוין העלול להשתלט על המדינה מבפנים.

לפיכך תקבע חוקת המדינה את העקרונות המוסריים, הצודקים והדמוקרטיים הבאים:

מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. עקרון זה משוריין בחוקה. לא ניתן לשנותו באופן חוקי, אלא בהסכמת כל נציגי העם היהודי בארץ ובתפוצות. כל שינוי אחר בחוקה ידרוש רוב של שלושה רבעים במשאל-עם.

כל פעולה או התבטאות נגד עקרונות החוקה תיחשב למעשה בגידה שעונשו שלילת האזרחות לצמיתות.

כל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ייהנו מחירויות אזרחיות שיפורטו במגילת זכויות האזרח. זכויות אלו יהיו אישיות ולא יכללו בשום אופן זכויות לאומיות כלשהן.

זכויות קולקטיביות אחרות של קהילות אזרחים יתבטאו במסגרת הקהילות האוטונומיות בלבד.

מגילת זכויות האזרח תכלול הגנה מוחלטת על חופש התנועה, חופש הקניין ואיסור מוחלט על גרוש אזרחים שומרי חוק מבתיהם ("טרנספר" מכל סוג).

במסגרת הזכויות הלאומיות המיוחדות של העם היהודי, יובטחו חופש העליה ('חוק השבות' מתוקן) וזכות ההתיישבות לכל יהודי בכל אתר בארץ ישראל.

אכן כללים נוקבים אלה צפויים לעורר סערה בינלאומית, ואולי גם מצד הגורמים הלא-ציוניים בישראל. אך יש לתבוע אותם בכל תוקף כתנאי בל יעבור לאישור המודל הליברלי של 'הדמוקרטיה הקהילתית'. יתר על כן, יש לתבוע שינוי מדיניות הממשלה לפי קווים אלה:

מדינת ישראל תדחה באופן סופי את עקרון "שטחים תמורת שלום". הוכח מעל לכל ספק שנסיגות ישראליות מביאות ל"שלום קר" במקרה הטוב, או לטבח המוני במקרה הנפוץ יותר. חוקת 'הדמוקרטיה הקהילתית' תפתור את הבעיה הדמוגרפית טוב יותר מן הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". עם ישראל יושיט ידו לכל שכניו ויציע "שלום תמורת שלום".

מדינת ישראל תבטל לחלוטין את קצבאות הילדים. המוסד לבטוח לאומי יפחית את גביית המס בהתאם. מאידך, תיטול הסוכנות היהודית על עצמה את האחריות לתשלום קצבאות ילדים מתוך מגמה לעודד ילודה בקרב הקהילות היהודיות!

מדינת ישראל מתחייבת לנקוט בכל האמצעים הצבאיים, הכלכליים והמנהליים כדי לחסל את תשתיות הטרור. כל גורם שינקוט מדיניות עוינת כלפי ישראל יוחרם על ידי רשויות המדינה. המשך האיבה הפלשתינאית יוביל לצמצום הדרגתי של הרשות הפלשתינאית עד לחיסולה כישות שלטונית.

הדמוקרטיה הקהילתית מוצעת כמשטר החוקתי של מדינת ישראל, אשר יובא להכרעת הצבור במשאל-עם חופשי, כחלק מן החוקה שתבטיח את זכויות העם היהודי במדינתו, לצד חרות אזרחית מלאה לכל תושבי הארץ.

מטרתה העליונה של הרפורמה החוקתית היא ביזור הכח השלטוני במדינת ישראל. החלפת המשטר הריכוזי העריץ והמושחת במשטר מבוזר תביא בהכרח לערעור כוחה של האוליגרכיה, תערער מגמות לא-ציוניות, תבטיח חרות אישית וקבוצתית לכל אזרחי המדינה ותסייע להפגת מתחים עדתיים, תרבותיים ולאומיים.

אמנם, אין לראות במודל נוסחת קסמים לריפוי כל תחלואי המדינה, אך יש יסוד להניח שהוא יתרום לעצירת תהליך התפרקות ישראל מכל נכסיה וערכיה. המודל החוקתי שואב מיסודות המשטר הדמוקרטי-ליברלי האמיתי, כמו גם ממורשת ישראל. המסורת הקהילתית של עמנו מהווה דוגמא מובהקת לאחדות מתוך פלורליזם. עם ישראל נוצר מלכתחילה כברית של תריסר שבטים, כל אחד עם תפקידו ואופיו המיוחדים. עד ימינו, מתאפיינת התרבות היהודית בריבוי של מסורות ומנהגים המתקיימים בכבוד הדדי ובאחוות אמת. לפיכך, המודל המוצע מתאים ביותר לאופי היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.

הפדרליזם הוא אחד המודלים החשובים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית. תבנית זו מתאימה במיוחד למציאות של ישראל בימינו. היא תבטיח חופש לכל מגוון הקהילות היוצרות את הפסיפס העשיר של החברה הישראלית, כמו גם את אופיה היהודי של המדינה.

לפיכך, מוצע להפוך את ישראל למדינה פדרלית, כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ועוד. המשטר יורכב מיחידות אוטונומיות בעלות שלטון עצמי, כאשר הממשל הפדרלי המרכזי יעסוק רק בתחומי מדיניות לאומית כמו חוץ, בטחון, תשתית ארצית, מטבע לאומי וכד'.

אך בניגוד לדמוקרטיות פדרליות אחרות, ה'דמוקרטיה הקהילתית' תאגד קהילות אוטונומיות שאינן בהכרח טריטוריאליות. אמנם חלק מהקהילות יוכלו להגדיר עצמן בגבולות אזוריים (כגון קיבוצים, שכונות חרדיות, כפרים ערביים או כל ישוב קהילתי שיחפוץ בכך), אך קהילות רבות יוכלו לקיים ממשל אוטונומי שאינו מוגבל לאזור גאוגרפי סגור.

אבחנה זו נועדה למנוע קיפוח של אזרחים שאינם חיים באזורים הומוגניים, או לחילופין, נדידת אוכלוסין לתוך "גטאות" אתניים או אחרים. משטר פדרלי על בסיס אזורי עלול לערער את אחדות העם ואף לגרום לסכנה של תביעות לפרישה מהפדרציה והסתפחות למדינות שכנות.

לפיכך, יש להחיל את העקרון הפדרלי על בסיס קהילות שלא יוגדרו בהכרח על בסיס גאוגרפי. מבנה זה מתאים במיוחד לחברה הישראלית, הואיל והיא מורכבת מקהילות שלא התפתחו על בסיס אזורי, אלא על יסודות תרבותיים, דתיים, אידיאולוגיים ואחרים.

מודל זה עונה גם על צרכי האדם בעידן החדש, שבו קהילות רבות מפוזרות בכל שטחן של המדינות המפותחות. בניגוד לתקופה שבה נוצרו המשטרים הפדרליים הוותיקים, אין כיום במדינות המפותחות חפיפה משמעותית בין הטריטוריה לבין אופי הקהילות החיות בה. לפיכך, עשויות מדינות אלו לאמץ בעידן החדש את עקרון הקהילתיות על פני הפדרליזם הגיאוגרפי.

מחשבות בכוון זה נשמעו במסגרת אסכולת ה'קהילתנים' ('קומוניטרים') מאז שנות התשעים, בעיקר בארה"ב ובבריטניה. אחד מראשי האסכולה, פרופ' אמיתי עציוני מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, הביע דעה חיובית על המודל החוקתי של 'הדמוקרטיה הקהילתית'.

המודל החדש עשוי לחולל מהפך אדיר בחברה הישראלית, להפיג מתחים בין קהילות שונות ולהפנות את האנרגיות המבוזבזות לאפיקים חיוביים. בראש ובראשונה, עשוי ביזור העוצמה השלטונית להפחית את שחיתות הממסד ולתת בידי האזרחים כלים חיוביים להתפתחותם כאזרחים וכקהילות.

קהילות שיוקמו באופן חופשי על ידי אזרחי המדינה, יוכלו לנהל את חייהן ללא התערבות השלטון המרכזי. הדבר יפחית מאד את העימותים וההתנגחויות בין מגזרים שונים באוכלוסיה, הנאלצים כיום להיאבק נגד קבוצות אחרות כדי להבטיח את דרך חייהם. העצמת האזרח עשויה לתרום לאיכות החיים של כל הקהילות ולחזק את תמיכתן במשטר המבטיח את חרותן.

אין ספק שקבוצות המתנגדות כיום לכפיה דתית או תרבותית ישמחו להקים קהילות וולונטריות שיתנהלו לפי טעמן. מאידך, עשוי המשטר החדש להקנות מעמד רשמי וחוקתי לקהילה היהודית הקלאסית. ההתבדלות מקהילות אחרות, עשויה להעניק לקהילה המסורתית עוצמות שלא הכירה מאז ביטול הסנהדרין. ביזור השלטון וניתוק הממשל הפדרלי מסוגיות דת ומדינה, יאפשר לציונות הדתית להקים בארץ ישראל שלטון יהודי מלא לכל החפצים בו, במסגרת קהילות עצמאיות. הגברת חופש הבחירה צריכה להעניק תקוה למי שמאמין בכח המשיכה של הקהילה היהודית, מורשתה, ערכיה ותרבותה.

כל קהילה תקבע את כללי המשטר הפנימי שלה. למעט מקרים קיצוניים, שבהם יחליטו רוב חברי הכנסת לאסור מנהגים אכזריים או מגונים במידה שאין הדעת סובלתה, לא יוטלו מגבלות על הממשל העצמי בקהילות. נושאי תפקידים במוסדות הקהילות האוטונומיות ייבחרו לפי הכללים שכל קהילה תקבע לעצמה אך טוהר המידות וכללי מנהל תקין יפוקחו על ידי מבקר המדינה שתמנה הכנסת.

הצטרפות אזרחים לקהילות האוטונומיות תהיה על בסיס וולונטרי טהור. חוק המדינה יאסור הפעלת כפיה או פיתוי לא הוגן לשם הצטרפות לקהילה כלשהי. החברות הוולונטרית בקהילות לא-טריטוריאליות תאפשר לכל אזרח להצטרף מרצונו לקהילה הקרובה ביותר לרוחו, ואף למספר קהילות במקביל. למשל, אדם יוכל להצטרף לקהילה מקצועית אחת, לקהילה דתית שניה, ולקהילה תרבותית שלישית. חברות מקבילה כזו תאפשר לכל אדם הגשמה עצמית מלאה מתוך חרות ובחירה אישית, ותטפח בו זיקה חזקה למדינת החופש והרווחה.

צירוף קהילות חדשות לאיחוד ייעשה על-פי תהליך שיוגדר בחוקת המדינה. כמו בכל מדינה פדרלית, יונהג גם בישראל הליך של אשרור קהילה חדשה. בארה"ב, למשל, דרושה הסכמה של כל ה'מדינות' לצירוף 'מדינה' חדשה לפדרציה. אימוץ כלל זה יעניק לכל קהילה באיחוד זכות ווטו על הקמת קהילה חדשה. מכשיר זה חיוני להבטחת רוב של קהילות יהודיות ולמניעת הקמת קהילות עוינות.

לכל הקהילות באיחוד יובטח ייצוג הוגן בכל מוסדות הממשל המרכזי, הן ברשות המחוקקת והן ברשות השופטת. ברשות המחוקקת, יובטח הייצוג השווה על ידי חלוקת הכנסת לשני "בתים".

'בית הנציגים' יהיה הבית העליון של הכנסת ובו יהיו שני נציגים לכל קהילה, קטנה כגדולה. אלה ייבחרו בבחירות פנימיות בין חברי הקהילה, לפי הכללים שכל קהילה תקבע לעצמה. מספר הנציגים בבית העליון יהיה כפול ממספר הקהילות שיתקבלו כחברות באיחוד הפדרלי והוא עשוי להשתנות מעת לעת. כל חקיקה של חברי הכנסת בבית התחתון תהיה זקוקה לאישור של רוב חברי הבית העליון. הייצוג השווה לקהילות בבית הנציגים יבטיח את המיעוט מפני עריצות הרוב וישמור על אופיה של המדינה כביתו הלאומי של עם ישראל.

'בית הנבחרים' ישמש כבית התחתון של הכנסת ובו יהיה ייצוג שווה לכלל האזרחים, על-פי העקרון של 'קול אחד לאדם אחד'. מירב הצדק הדמוקרטי יובטח על ידי האיזון בין האופי הרובי של הבית התחתון לבין ההגנה על המיעוטים בבית העליון.

שיטת בחירות חדשה לבית הנבחרים תשלב את מעלותיה של השיטה היחסית הנהוגה כיום בישראל, עם מעלות הבחירה האישית הקיימת בדמוקרטיות רבות.

שיטת הבחירות היחסיות מעניקה ייצוג הוגן לכל גווני החברה. פגיעה בייצוג זה עלולה לדחוק מגזרים רבים בישראל לניכור מהחברה, עד כדי פעילות עוינת ותפגע אנושות בדמוקרטיה. אך השיטה היחסית מקשה על ניהול תקין של הממשל ומטפחת מנגנונים מפלגתיים מושחתים ומנותקים מקשר עם בוחריהם.

שיטת הבחירות האישיות-אזוריות בונה קשר אישי בין בוחר לנבחר ומטפחת תרבות דמוקרטית בחברה. אך שיטה זו אינה מתאימה למדינת ישראל, שבה מפוזרים מגזרי החברה בכל חלקי הארץ. בחירות אזוריות יותירו צבורים גדולים נטולי ייצוג הוגן. יתר על כן, בהיותה מבוססת על עקרון "המנצח זוכה בכל", גורמת השיטה האזורית לעתים תכופות לסילוף רצון הבוחר. במקרים רבים בארצות המערב זכה מיעוט זעום ברוב מכריע בפרלמנט או בקונגרס.

לכן, מוצעת שיטת בחירות משולבת (כמו במדינות רבות באירופה) שתבטיח ייצוג הוגן לכל קבוצה על-פי גודלה, כמו גם בחירה אישית בנציגי העם. בשלב הראשון תבחר כל קהילה רשימת מועמדים על-פי כלליה ותכלול אותה בטופס ההצבעה לבחירות הכלליות. האזרח יבחר בטופס של אחת הרשימות וידרג עליו את שמות המועמדים לפי העדפתו. ספירת טופסי ההצבעה תקבע את גודל הסיעות בכנסת, ודירוג המועמדים יקבע מי יכהן מטעמן בבית הנבחרים.

הרשימות יוכלו לחתום על הסכמי עודפים באותה שיטה הקיימת כיום. מימון הבחירות לכל התפקידים הפדרליים יהיה שוויוני מקופה מרכזית. תותר פעילות התנדבותית, אך ייאסרו תרומות גדולות (כדי למנוע שחיתות), וייאסר מימון מסע בחירות מכיסו של המועמד (כדי למנוע השתלטות עשירים על השלטון).

הרשות המבצעת במדינה תופרד לחלוטין מן הכנסת על ידי הנהגת משטר נשיאותי או על ידי בחירה ישירה של ראש הממשלה וסגנו. יש להדגיש כי אין הצעה זו זהה לדיבורים הנשמעים לאחרונה על הנהגת משטר נשיאותי. אכן, יש המבקשים לבנות ממשלה יציבה ויעילה. אך לצד ממשל חזק, חייבות לפעול בדמוקרטיה רשות מחוקקת ורשות שופטת עצמאיות, הפועלות לפי הוראות חוקה יציבה. ללא איזונים ובלמים דמוקרטיים, יהיה נשיא ישראל דומה פחות לנשיא ארה"ב ויותר לנשיא סוריה או קובה.

חוקת המדינה כוללת ביזור של העוצמה השלטונית וחלוקתה בין הממשל הפדרלי לבין מוסדות השלטון העצמי של הקהילות. לצד שתיהן מוצע גם לחזק את מעמדן של הרשויות המקומיות. חלוקת הסמכויות הזו תחליש במידה רבה את מעורבות השלטון המרכזי בחיי היום-יום של אזרחי המדינה. הפרדת הרשויות תחזק את הרשות המחוקקת ותגביר את יכולתה לפקח על הרשות המבצעת. הפרדת הבחירות לבית הנציגים, לבית הנבחרים ולתפקיד הנשיא, תתרום לחיזוק כל אחת מהרשויות ותבטל את אזלת ידן של הממשלה והכנסת בשיטה הפרלמנטרית. מומלץ גם לערוך את הבחירות במועדים שונים, כך שהאזרחים ישתתפו בבחירות השונות מדי שנתיים והפוליטיקאים יקפידו לשרת את רצון הבוחר. חוקה זו תבטיח איזונים ובלמים יעילים ותאפשר ניהול משטר תקין, נקי ויציב.

הנשיא וסגנו ייבחרו בבחירות כלליות, אישיות וישירות (שלא כמו בשיטת 'האלקטורים' בארה"ב). הבחירות יתקיימו בשלב אחד עם אפשרות לסבוב שני, במידה ואף אחד מן המועמדים לא זכה במחצית הקולות לפחות. גם מימון מסעי הבחירות לנשיאות יהיה צבורי ושוויוני, כמו בבחירות לבית הנבחרים.

הרשות השופטת ומערכת אכיפת החוק בישראל זקוקות יותר מכל גוף אחר לרפורמה יסודית. הפרקליטות ובתי המשפט נשלטים כיום בידי קבוצה חברתית זעירה המהלכת אימים על אזרחים ונציגיהם גם יחד. דו"ח מבקר המדינה ותחקירים עתונאיים מראים כי הרשות האמורה לבער את השחיתות, נגועה כיום בנפוטיזם, פרוטקציוניזם, עינוי דין ואכיפה סלקטיבית מתוך מניעים זרים.

יתר על כן, המערכת המשפטית בישראל שבויה בידי המתנגדים לציונות, למורשת ישראל, ולכל ערך הנוגד את השקפתם הפוסט-מודרנית. אזרחים מסורתיים מזדעזעים בכל ביקור בבתי המשפט בישראל. די אם נציין את ערכי המשפחה המתבזים מדי יום בבתי המשפט ואת דיני הממונות המעוותים שירשנו מהחוק המנדטורי. לעתים קרובות, נוטים שופטים בישראל להכריע בדין על-פי דעותיהם הפרטיות ולא לפי חקיקת נבחרי הצבור בכנסת. לכן, חייבת חוקת המדינה לכלול גם תיקון של מערכת המשפט.

ביזור המערכת המשפטית יתקיים על פי כללי הדמוקרטיה הפדרלית. כפי שלכל אחת ממדינות ארה"ב יש בית-מחוקקים ובתי משפט משלה, כך תאפשר המדינה לכל קהילה אוטונומית לנהל מערכות משפטיות עצמאיות. הואיל והחברות בקהילות אלו תהיה וולונטרית, ישפטו בתי הדין הקהילתיים רק את מי שיעדיפו את אותה קהילה, את מורשתה, תרבותה וערכיה. תשתית משפטית לכך קיימת כבר כיום, במסגרת של בוררות מוסכמת.

לצד מערכות המשפט הקהילתיות, תוקם מערכת משפט פדרלית, אשר תשפוט על פי חוקי הכנסת. בתי המשפט הפדרליים ידונו בכל מקרה של עבירה על חוקי המדינה, הפרת הסדר הצבורי, דיני תעבורה, פלילים וכד', אך גם במקרים שהמתדיינים לא יחתמו על שטר בוררות בפני בית דין קהילתי.

גם במערכת המשפט הפדרלית יתקיים עקרון השוויון בין הקהילות. לא ייתכן שקבוצת מיוחסים תתנשא לשפוט את כל הצבור. אמנם, לא מומלץ לייבא ארצה את שיטת חבר המושבעים, שמגרעותיה רבות ממעלותיה. אך מרגע שיקומו הקהילות האוטונומיות, תינתן להן זכות לייצוג שווה בוועדה למינוי שופטים, כך ששופטי ישראל יהיו מקובלים על כל גווני החברה.

תקציב המדינה במשטר החדש ישקף את ערכיה של הציונות החדשה. במקום המקח והממכר הפוליטי הגורם כיום לשחיתות, לקפוח ולאפליה, תקפיד המדינה להקציב לכל קהילה משאבים שווים, לפי מספר החברים הרשומים בקהילה.

בשנות השבעים, הציע ד"ר יעקב חסדאי שיטה של תקצוב שוויוני לתחומים האזרחיים (חינוך, רווחה, תרבות, דת, ספורט וכו'). מודל 'הדמוקרטיה הקהילתית' מאמץ את הצעתו ומשלב אותה במבנה הפדרלי החדש.

הממשל הפדרלי יגבה מסים מכלל אזרחי המדינה ואת המשאבים יחלק לשני פרקים נפרדים: תקציב הלאום - למימון הממשל הפדרלי, ותקציב האזרחים - למימון מוסדות השלטון העצמי של הקהילות האוטונומיות.

תקציב האזרחים יוזרם ישירות לאזרחים באמצעות "שוברי זיכוי" על בסיס שוויוני. כל אזרח יבחר במוסד הרצוי לו ויעביר אליו את שובר הזיכוי המתאים. המוסד יתוקצב על ידי אוצר המדינה כנגד השוברים שקבל מהאזרחים. למשל, הורי ילדים בגיל חינוך יקבלו ישירות "שובר חינוך" בעל ערך שוויוני, אותו ימסרו לבית הספר הרצוי להם. המוסד יתוקצב לפי מספר השוברים שבידו. כך גם יקבעו האזרחים איזה מוסד תרבותי יסובסד ואיזה שרות קהילתי ימומן. שיטה זו תעניק חופש בחירה לאזרחים ותטפח את אחריותם לגורלם. הפיתוי לשחיתות יקטן עם צמצום השלטון הריכוזי ואיכות השרות לאזרח תשתפר ככל שתגבר התחרות החפשית בין הקהילות.

מעלות רבות לשיטת 'הדמוקרטיה הקהילתית'. ראשית, יש לה סיכוי רב לזכות בתמיכת רוב מכריע בצבור. כל אזרח וכל קהילה לגיטימית בחברה הישראלית עשויים לזכות בהזדמנות לחרות חסרת תקדים. אפילו מדינות דמוקרטיות במערב אינן מציעות כיום מידה כזו של חופש.

המודל תואם לחלוטין את כללי הדמוקרטיה הליברלית, אך מאפשר גם חיים מלאים יותר על-פי התורה. לפיכך הוא עשוי להוות גורם מלכד לכל הצבור.

הביזור יפיג מתחים בין-תרבותיים, קיפוח, שחיתויות ואי-סדרים רבים.

הגדרת הקהילות על בסיס שאינו בהכרח טריטוריאלי, תאפשר לכל הקהילות שלטון עצמי, ללא יצירת גטאות חברתיים או אתניים.

שחרור האזרחים מכבלי השלטון הריכוזי יטפח תחושת אחריות אישית ויעודד יזמות חברתית, כלכלית ותרבותית.

מתן הגושפנקא החוקתית לזהות הנבדלת של כל קהילה, לא רק שלא תפצל את החברה, אלא תתרום לאחדות לאומית מוגברת, בבחינת "יחד שבטי ישראל" - כל שבט וייחודו, תחת מטריה של ברית בין כל השבטים במישור הלאומי.

המודל יאפשר לקהילות הדתיות לקיים משטר חברתי תורני מלא בארצנו, כצעד לקראת חזון הגאולה. ביטול הכפיה יסיר מחסומי התנגדות ויאפשר לרבים להתקרב למורשת ישראל.

קביעת החוקה שישראל היא ביתו של העם היהודי, ללא קשר לרוב ומיעוט, תבטיח את עתיד ישראל כמדינה יהודית. ייצוג הקהילות היהודיות יובטח באפליה מתקנת ובכך ייבלם האיום הדמוגרפי ויופסקו הנסיגות הנובעות ממנו.

רבים מערביי הארץ יתמכו בהצעה. ידוע שרבים מהם רוצים לקבל אזרחות ישראלית, ואם נבטיח להם שוויון וחופש בניהול קהילותיהם, ישמחו רבים מהם לוותר על משטר העריצות והשחיתות של כנופיות הטרור.

האסטרטגיה המעשית להקמת המדינה החדשה חייבת לעלות בקנה אחד עם ערכי החוקה המוצעת. יש לפסול על הסף כל רעיון לנקיטת צעדים אלימים. ההיסטוריה מראה שהפיכות אלימות מייצרות בדרך כלל רק משטרים אכזריים; והרי מטרתנו הפוכה - לכונן משטר שיעניק חרות אמיתית לפרט ולכלל בישראל.

יתר על כן, רעיון תפיסת השלטון המרכזי עומד בניגוד מובהק לעקרון הביזור של העוצמה השלטונית והענקת אוטונומיה לפרט ולקהילה. הדבר נכון גם לגבי נסיונות לשינוי המשטר מתוך הכנסת הקיימת. כאמור, נציגי העם בכנסת שבויים לחלוטין בידי שכבה של אוליגרכים הפועלים נגד טובת העם. פעילות פרלמנטרית תוכל לשמש מנוף יעיל רק אחרי שיוקם בסיס כח חברתי מוצק.

רק "מלמטה" אפשר להקים את המדינה החדשה. הסיכוי האמיתי לשינוי המשטר נעוץ בהתארגנות עממית לפי עקרונות 'הדמוקרטיה הקהילתית'. עוצמתו של השלטון המרכזי תלויה במידת שיתוף הפעולה של הצבור האזרחי. אם יקומו אזרחים ויקימו לעצמם מוסדות קהילתיים, יוכלו בהדרגה להשתחרר מעול השלטון המרכזי.

המדובר במרי אזרחי בלתי אלים שאינו כולל הפרת החוק. בכל מקום שהדבר יתאפשר, יש להקים מוסדות אוטונומיים ולהתנתק מן הממסד המרכזי. הציונות החדשה יכולה לשחזר את הצלחת התנועה הציונית הוותיקה. הישוב העברי המאורגן ראה במוסדותיו את "המדינה שבדרך" ובנה תשתית מעשית ומדינית למדינה בצורתה הקיימת. המדינה החדשה יכולה לקום באותה דרך. יש לנהל מפעל זה בתבונה, לא לחרוג מגבולות החוק, לבדוק היטב כל אפשרות לניהול עצמי ולערוך מאבק רעיוני ותקשורתי מתוחכם. כבר משלב הפתיחה, יש להקים כמה קהילות שונות זו מזו שתפעלנה בשתוף פעולה הדדי, כדי להמחיש את העצמאות הקהילתית לצד רוח האחדות של ברית הקהילות.

להלן מופיע שרטוט המבהיר את המבנה התלת-מימדי של המשטר החדש:

סיכום

ישנן עוד סוגיות רבות שלא הועלו לדיון בנייר זה. נראה לענ"ד שהקמת הקהילה האוטונומית תהיה רק התחלה של ליבון ודיון בנושאים רבים, שעד היום לא הזדמן להנהגה התורנית לעסוק בהם. עצם נטילת האחריות לממשל עצמי תחייב את המנהיגות המעשית והרוחנית להתמודד עם תחומים רבים וחדשים. ישנם אנשים החוששים מאתגר זה, אך אני מאמין בכנות שדווקא תורת ישראל יכולה להציע פתרונות מעולים לבעיות שטורדות את החברה בת זמננו, הן בישראל והן בארצות ניכר. לדוגמא אזכיר כאן רק שלושה נושאים:

א) התפוררות התא המשפחתי והבעיה הדמוגרפית של בני התרבויות המפותחות מול ההתרבות המואצת של מהגרים זרים במדינות המערב. חזרה של החברה הישראלית לערכי המשפחה היהודית ולדיני המשפחה התורניים, עשויה להדגים לכל המערב כיצד ניתן לחזק את התא המשפחתי גם במציאות ימינו. לענ"ד, ריבוי הגירושין, הרווקים, המשפחות החד-הוריות ומיעוט הילודה יכולים להפתר טוב יותר בתנאי חיים של קהילות חזקות ואף במסגרת דיני תורה רבים שנזנחו בתקופת הגלות.

ב) הכלכלה הגלובלית משגשגת בימינו, אך גם נקלעת תכופות לתקופות תנודתיות ומשבריות. המשבר של 2008 הדגים בצורה ברורה להפליא את אחד משורשי הבעיות של הכלכלה הפוסט-מודרנית: הוא החל ממשבר בשוק המשכנתאות, שכולו מבוסס על מתן אשראי תמורת רבית גבוהה. שכרון הכח והחמדנות של גורמים מסוימים בארה"ב גרם להם להעניק אשראי מופרז, ללא כל אמצעי זהירות מתקבלים על הדעת. אין ספק שגישת התורה לנושא הרבית יכולה למתן בצורה דרסטית מצבים בלתי בריאים מן הסוג הזה.

ג) מדיניות החוץ והבטחון של מדינת ישראל נגררת יותר ויותר אחרי השפעת התבוסתנות והפייסנות שהשתלטו על מדינות המערב בעידן הפוסט-מודרני. עיקר הבעיה היא בסילוף מושג השלום שהופקע מידי החוגים הפטריוטים, בעלי האמונה ושוחרי החרות והפך למונח נרדף לכניעה וייאוש. והרי אנו יודעים שמקור הערך הזה הוא בתורתנו הקדושה. לצערנו, חוגים דתיים רבים מושפעים כיום מן המשמעות המסולפת של מושג השלום, ואז רובם יוצאים כנגד רעיון השלום בכלל ומיעוטם מאמצים את הצורה המסולפת שלו. אך יש לקבוע כי אלה גם אלה אינם מתרכזים מספיק בלימוד משמעות השלום בתורה. גם בנושא זה, עלינו ללמוד מן המורשת שלנו (למשל בדיני מלכים ומלחמות של הרמב"ם) ולהבין כי יישום ההלכות המקוריות יכול להביא גם שלום לארצנו וגם ללמד את בני העולם החופשי מה משמעותו האמיתית של יחס הוגן לזר נאמן (גר-תושב) מחד, ומלחמה נחרצת נגד אויבים נפשעים מאידך.

כאמור, אם נקים את הקהילה האוטונומית, היא תוכל לשמש גם כמעבדה ותקופת הכשרה לקראת השלטון המלא במדינת התורה. גם אם נוכל להקים רק מעט מן המודלים שהוצגו כאן, אין אנו פטורים מן המאמץ וההשתדלות להרחיב את שלטון התורה בארצנו ובחיינו. הדבר אפשרי ואין הוא תלוי אלא בנו, ברצוננו, בכנות אמונתנו ובעוז רוחנו.

אך יחד עם זאת, אני מתפלל בכל יום שכל ההצעות הללו יהפכו כהרף עין לבלתי נחוצות ומיותרות, הואיל ויופיע משיח צדקנו וינהיגנו ביד חזקה ובזרוע נטויה אל גאולתנו השלמה, במהרה בימינו, אמן.

אהוד טוקטלי, כ' מנחם-אב התשס"ח, 21/8/2008

אודות אהוד טוקטלי ומאמרים נוספים