מאמר מאת מירי רייך

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

מסיבת הסיום של אוריאל

לאחרונה סיים בני אוריאל את לימודיו בבית הספר היסודי 'נחשון' בקדומים.

באמפיתיאטרון הקטן שבחצר בית הספר, צפו ההורים הגאים בהופעה של הילדים, שערכו תרגילי התעמלות ודגלנות והציגו מערכונים ושירים שכתבו והפיקו בעצמם (כמובן, בעזרתם של המורה, הרב עינן שמעון ומנהלת בית הספר, הגב' אילנה רוזן).

כל מערכון של הילדים סיפר סיפור קצר, או הציג סצינה, שנועדו לבטא מסר חינוכי. מערכון אחד עסק בצורך לקבל את ההבדלים שבין קהילות שונות בעם ישראל: אשכנזים, ספרדים, תימנים ואתיופים.

מערכון אחר ביטא את עמדתנו כלפי כל האזרחים בחברה שלנו, כולל אלה המאמינים שעלינו לנטוש את בתינו ולהפוך לפליטים. לצורך המסר הזה, כתבו הילדים סיפור על שתי קבוצות מפגינים, אנשי ימין ואנשי שמאל. כאשר התלהט העימות בין שתי הקבוצות, נפגע אחד המפגינים בטעות ונזקק בדחיפות לעירוי דם שיציל את חייו. השיא הדרמטי תיאר את אחד המפגינים מהקבוצה הנגדית שהתנדב לתרום מדמו כדי להציל את חייו של יריבו!

מחזה אחר התמודד עם סוגיית היחסים בין דתיים וחילונים. שני ילדים גילמו שני מלאכים שהגנו על שני ילדים אחרים, אחד שומר מצוות והשני חילוני. כל מלאך היה להוט להוכיח שהילד "שלו" עולה על חברו וכל אחד התחיל למתוח ביקורת על הילד של המלאך האחר. בסוף המערכון הופיע אליהם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו ונזף בשני המלאכים על התנהגותם הביקורתית והפוגעת.

אלו היו המסרים שבחרו להביע ילדים בני 12 בחצר בית הספר של קדומים, אחת ההתנחלויות הוותיקות בשומרון. למרות המציאות המורכבת שסובבת אותם מדי יום ביומו, למרות הסכנות הבטחוניות ולמרות היחס השלילי שחלקים מסוימים בחברה הישראלית מפגינים כלפיהם, ילדי קדומים בחרו להביע מסרים של סובלנות ואחווה.

כשישבתי באמפיתיאטרון הקטן, נמשכו עיני אל הנוף המרהיב של הרי השומרון מסביב לישוב. בין הגבעות ראיתי את אורותיהם של הישובים הסמוכים: שבי-שומרון, חומש והר-ברכה. מחשבותי נדדו אל הישובים השכנים ואל הכבישים המתפתלים בין ההרים. כל אלה ספגו בשנים האחרונות התקפות טרור רצחניות.

יכולתי לראות אורות נוספים. בין ההרים נראו גם אורותיהם של כפרים ערביים ושל העיר שכם. בעוד אני עוקבת אחר ה'הפקות' של אוריאל וחבריו לכיתה, השקפתי אל האורות המנצנצים ותהיתי איך נראות מסיבות הסיום של הילדים האחרים באזור - של יהודים ושל ערבים.

נזכרתי בכתבת טלויזיה שראיתי פעם על מסיבות סיום של בתי ספר בשכם ובכפרים הערביים. שאלות רבות התחילו לנקר בראשי. האם הם רוקדים סביב אוטובוסים מקרטון, המשחזרים מחזות אימה של טבח אזרחים ישראלים חסרי מגן? האם הם צובעים את ידיהם של הילדים בצבע אדום המסמל דם יהודי? האם הם קונים להם רובים מפלסטיק כדי שינפנפו במסיבות שלהם? האם הם מלבישים אותם באביזרים דמויי חגורות תופת, ומלמדים אותם להתגאות ברוצחים המתאבדים כאילו היו קדושים וגבורים? האם הם מלמדים אותם שירי שנאה וסיסמאות גזעניות נגד שכניהם היהודים?

רק דקות של נסיעה מפרידות בין חצר בית הספר של קדומים ובין בתי ספר דומים בשכם, אך הילדים של שתי הקהילות כמו חיים בשני עולמות שונים. למרות הסביבה העוינת, אנו משתדלים לחנך את ילדינו לאור ערכים נעלים, ללא שמץ של שנאה או שאיפת נקם.

היינו גאים מאד לראות את פרי יצירתם של ילדינו, שכל כולה היתה ספוגה באהבת הבריות, בסובלנות וברוח של הבנה לזולת. מה שמכאיב לי ביותר הוא שכנראה גם בחצרות בתי הספר הערבים יושבים הורים גאים. האם הם גאים כל כך במה שמלמדים את ילדיהם? אולי והלוואי שחלק מההורים האלה היו רוצים לראות חינוך מסוג שונה. חייבים להיות שם גם כאלה החושבים קצת אחרת. למעשה, אני יודעת שהם קיימים. אני זוכרת כמה מהם מן הזמנים שלפני האינתיפאדה. אבו עטה שהיה רועה את צאנו לידינו וקידם אותנו בברכה מכל הלב כשבאנו לקדומים! (וזה לא פלא שהוא שמח לראותנו כי המתיישבים הביאו לאזור חשמל, מים וכבישים נאותים). לואי שתיקן לנו את האנטנה. אשראף שבנה לנו שולחנות מתכת יפהפיים. אני יודעת שהם אינם רוצים לראות את ילדיהם הופכים למחבלים מתאבדים, אז למה הם מניחים לילדיהם להתחנך לשנאה? מתי נשמע את קולם?

ילדינו הם עתידנו. כולנו חיים בתקוה שעולמם יהיה טוב מן ההווה שלנו. מה שאנו מלמדים את ילדינו היום יישאר כנראה עמוק בנשמותיהם למשך כל חייהם. אני שמחה שגם בתוך כל הסערה הפוליטית הנוכחית, אנו מסוגלים לחנך את ילדינו לאור ערכים נעלים.

בתוך כמה שנים קצרות יתגייסו אוריאל וחבריו להגנת ישראל. מי יתן והקב"ה ישמור עליהם ויברך את ילדינו בעתיד טוב ומאושר.

מירי רייך, 19/8/2004


חזרה למאמר הנוכחי