מאמר מאת מוריס אוסטרוף

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

טעותו של בית הדין הבינלאומי

חלק ב'

בחלק א' הצבענו על כמה חולשות חמורות בפסיקת הבדב"ץ (בית הדין הבינלאומי לצדק). כעת נבחן את הדרך הלקויה שהבדב"ץ מפרש את ההקשר ההיסטורי של מאבק ישראל להשרדות מאז קום המדינה ואת תפיסתו הפגומה אודות חוקיותה של נוכחות ישראל בגדה המערבית ובעזה.

היסטוריה

בהתייחסו להחלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, סעיף 71 טוען: "ישראל הכריזה על עצמאותה בכח החלטת העצרת הכללית; אז פרץ סכסוך מזוין בין ישראל לבין כמה מדינות ערביות ותוכנית החלוקה לא יושמה. "

"פרץ סכסוך מזוין". באמת! הצהרה זו דומה לתיאור נינוח וחסר הסברים של היסטוריון: "המגדלים התאומים נהרסו ב- 9/11". אפילו הקיצונים שבין משכתבי ההיסטוריה לא יכחישו שישראל הסכימה להחלטת החלוקה של 1947 ואילו הערבים דחו אותה. מיד לאחר שישראל הכריזה על עצמאותה בשנת 1948, הכריזה הליגה הערבית "מלחמת קודש", שמטרתה הגלויה והמוצהרת היתה להשליך את היהודים לים. לבנון, ירדן, סוריה, מצרים ועירק פלשו למדינה שזה עתה נולדה, מתוך בטחון שיחסלו אותה תוך כמה שבועות. מזכיר הליגה הערבית, גנרל עזאם פחה הצהיר "תהא זו מלחמת השמדה וטבח נמרץ שעוד יזכירו אותה עם מעשי הטבח של המונגולים והצלבנים". המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני קבע "אני מכריז על מלחמת קודש, אחי המוסלמים! טבחו ביהודים! הרגו את כולם! "

בחוות דעת נפרדת, כתבה השופטת היגינס, "... אני מוצאת שההיסטוריה כפי שתוארה ע"י בית הדין בפסקאות 71-76 אינה מאוזנת ואף לא מספקת".

סוגיות משפטיות

הבדב"ץ מתייחס כעובדה נתונה לטענה שנוכחות ישראל בגדה המערבית ובעזה מהווה מצב בלתי חוקי. למרבה ההפתעה, גוף נכבד זה של שופטים בעלי שעור קומה לא מצא לנכון לבחון את הטיעונים המשפטיים שהביאו למסקנה זו. בסעיף 74, הבדב"ץ מזכיר ברפרוף את אחת ההחלטות החשובות והשנויות במחלוקת של מועצת הבטחון. מי יכול להסביר את 242 טוב יותר מאשר אחד ממנסחי ההחלטה, המנוח יוג'ין רוסטוו. הוא פרסם בכתב העת "דה ניו ריפבליק" (21 באוקטובר, 1991) מאמר שכותרתו "האם ההתנחלויות חוקיות?". בין השאר כתב:

"החלטה 242, שעזרתי להביאה לעולם כשכהנתי כסגן מזכיר המדינה לעניינים פוליטיים בין השנים 1966-1969, קוראת לצדדים לכרות שלום ומתירה לישראל לנהל את השטחים שכבשה בשנת 1967 עד שיושג "שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון". כאשר יושג שלום כזה, ישראל תידרש להסיג את כוחותיה המזוינים "משטחים" שכבשה במלחמת ששת הימים -- לא "מהשטחים" ולא "מכל השטחים", אלא מחלק מן השטחים, אשר כללו את מדבר סיני, הגדה המערבית, רמת הגולן, מזרח ירושלים ורצועת עזה.

חמישה וחצי חודשים של דיפלומטיה לוהטת בשנת 1967 הבהירו לחלוטין מה משמעות חסרונה של הפסקא המוחלטת בהחלטה 242. הצעות החלטה שנוסחו בגאונות ושקראו לנסיגה "מכל" השטחים ספגו תבוסה במועצת הבטחון ובעצרת הכללית. נואם אחר נואם הבהיר שישראל לא תחויב לסגת לקוי שביתת הנשק "השבריריים והפגיעים", אלא תיסוג לאחר שיושג השלום לקוים שהוגדרו בהחלטה 242 "גבולות מוכרים ובטוחים", כפי שיוסכמו ע"י הצדדים. במשא ומתן על הסכמי שלום אלה, הצדדים צריכים לשקול, בין השאר, שיקולי בטחון, גישה לנתיבי מים באזור, וכמובן, את תביעותיהם המשפטיות ההדדיות. "

אי אפשר לערער על העובדה שלפני 1967, הגדה המערבית ומזרח ירושלים לא היו בבעלות הפלשתינאים, אלא נכבשו באופן בלתי חוקי ע"י ירדן. כך גם עזה נכבשה ע"י מצרים בניגוד לחוק. שתי המדינות פלשו לשטחים אלה באופן בלתי חוקי ומתוך הפרה של החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947. ירדן החליטה לספח את הגדה המערבית ומזרח ירושלים בשנת 1950, אך נסיון סיפוח זה נפסל בידי רוב עצום של הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות ערב. רק בריטניה ופקיסטן הכירו בנסיון סיפוח זה.

כדאי לצטט בהקשר זה את היועץ המשפטי לשעבר של מחלקת המדינה סטיבן שוובל, אשר עמד בזמנו בראש בית הדין הבינלאומי לצדק. בשנת 1970 הוא כתב: "במקרה שהמחזיק הקודם בשטח תפס את השטח בניגוד לחוק, המדינה שלקחה את השטח אחריו, מתוך מימוש חוקי של זכותה להגנה עצמית, תקבל זכות עדיפה לעומת המחזיק הקודם. העובדה ההיסטורית היא שישראל נכנסה לגדה המערבית מתוך הגנה עצמית. עובדה נוספת היא שהאו"ם דחה נסיונות סובייטיים להודיע את ישראל כצד התוקפן במלחמת ששת הימים. "

בניגוד להנחת היסוד שעליה מבוססת פסיקתו של הבדב"ץ, המסקנה ההגיונית הבלתי נמנעת היא שניתן לראות בנוכחות ישראל בגדה המערבית ובעזה כמדיניות מוצדקת או בלתי-מוצדקת, נבונה או לא חכמה, אך היא בוודאי אינה בלתי חוקית, עד לעת בה יושג הסכם שלום צודק ובר קיימא. נובע מכך שחדירות מזעריות של גדר המנ"ט לתוך שטחי הגדה המערבית הן מוצדקות לפי כללי המשפט הבינלאומי, ובכפוף לתנאים שהוצבו ע"י בית המשפט העליון של ישראל כפי שפורט לעיל.

מוריס אוסטרוף, 29/7/2004


חזרה למאמר הנוכחי