מאמר מאת שושנה ויג

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

בלתי מספיק בפוליטיקה הישראלית

זכינו בימינו לחידוש החיים העבריים בארץ ישראל. זכינו בימינו לראות בישוב הארץ. זכינו בימינו בתחיית השפה העברית. אך לא זכינו בימינו, לדברי פוליטיקאים מסוימים, במערכת חינוך יעילה.

ישנם פוליטיקאים שהטילו בזמן האחרון קלון בנו, בציבור המורים בישראל. כאילו חסר לנו רפש. היום אני מבקשת לדבר על החינוך הדתי לאומי כחינוך שיש להתקנא בו. הטלת הרפש במערכת החינוך לטעמי, היא פשוט מציאת שעיר לעזאזל. החינוך על גווניו הוא השה לעולה בימים אלה. כמה מוזר לראות פרופסורים ומלומדים שמצטרפים למהלכים המטילים מום במערכת החינוך. זו כנראה, אופנה חדשה במגזר הפוליטי - להתלבש על ציבור המורים.

לא איני מתנחלת ואיני יושבת בעיר שהוקמה בשטחים הכבושים, או השטחים המשוחררים. אני תושבת העיר נתניה ואני בוחרת לשאת דברי על פרשת 'לך-לך' המודרנית. מבקשת להבחין בין קול המחאה לקול ההסתה.

הנוער הדתי הלאומי שקם בהמוניו ואשר סוחף עמו גם מבוגרים אינו נוער פחות טוב או נוער יותר טוב. הוא שייך לעם הזה. נוער אשר בוחר את הבחירות הנכונות בעיניו. במקום לבקר במועדונים ולרקוד לקצב מוסיקת טראנס, הנוער הזה בוחר להפגין, למחות בעד אידיאולוגיה שכולנו נטשנו. אנו, בני דור הלא-כלום, נותרים חסרי מענה מול האידיאולוגיה שעדיין שורשית בקהל הדתי לאומי.

איני מתכוונת לכתוב מאמר רב רושם ולהרשים בידיעותי הפוליטיות. כי אין לי כאלה ואיני מתיימרת לנופף בהן. אני מבקשת שנבחין בקול הזה, שלא הצלחנו להפיק בעצמנו. הקול הזה הוא קול שהמדינה מזדעזעת לשמוע, אולם היא חייבת לשמוע. בארץ בה כל עשרים שנה מחדשים את פרשת 'לך-לך' בגרסה המודרנית אין מקום להתפלא. באיזה מקום בעולם יגרשו אנשים מבתיהם ללא זכות ערעור? ללא זכות מחאה?

בספר בראשית, פרק י"ב פסוק א' נאמר: "ויאמר ה' אל-אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל-הארץ, אשר אראך". בפסוק זה מצווה אברם, לימים אברהם, לעזוב את ארצו ואת מולדתו. המספר המקראי מדגיש בניסוחו סוג של אמפתיה לאברם העומד לשנות את סביבתו הגיאוגרפית. הוא חוזר כמה פעמים בציווי האלוהי על ההנחיה. זוהי הנחיה שאינה קלה לביצוע. הליכה אל הלא-מודע. גם בפרשת 'לך-לך' המודרנית מצווים היהודים לצאת מבתיהם ולהתיישב במקומות שהשלטון יכתיב להם.

המדינה ונציגיה שלחה את תושביה להתיישב בחבל ארץ לא להם. כעת המדינה, בהליך היסטורי שבוודאי יש לו חשיבות, מצווה על תושביה לקום לעזוב את האדמה שעיבדו, את הבתים שבנו. הם נדרשים להפוך גבם למחוזות שבהם ראו את ביתם ולעזוב אותם. האם ניתן לבקש מהם שיצאו וילכו מארץ מולדתם בלא שיחושו מאומה? האם ניתן לעזוב את הבית שטיפחו בלא שיחושו כאב?

תמוה בעיני לקרוא מאמרים המאשימים את החינוך במחדלי השלטון. תמוה בעיני לקרוא מאמרים שנכתבו בידי פוליטיקאים המעניקים ציון 'בלתי מספיק' למערכת החינוך. באחד המאמרים נכתב: "המאבק הוא לכן לא רק על ההתנתקות, אלא גם על הדור הבא. הדור שחייב ללמוד לחיות כאנשים דתיים במדינה דמוקרטית, שכלליה המוסריים הפוליטיים מחייבים אותו כמו את כל אזרחי אחר."

מדוע יש להבחין בין קולות מחאה במדינה דמוקרטית? מדוע גוועו קולות המחאה של השמאל? לאן נעלמו פעילי 'שלום עכשיו'? מדוע הקולות שמשמיעים בני הדור הבא מן הצד הדתי-ציוני הוא קול שצריך להגיע לבתי הסוהר?

אני תוהה מה יהיה בדור הבא על ילדיהם ונכדיהם של בני הנוער הללו, שהושלכו לבתי כלא בגלל אמונתם. אני תוהה מה יהא בדור הבא על ילדי ונכדי הדור הזה, שחסמו בגופם צמתים ושרפו צמיגים בנסיונות המחאה שלהם. אני חרדה לבני ונכדי שיגדלו במערכת חינוך חילונית ללא ערכים. אני חרדה לבני ולנכדי שלא ימצאו לנכון לחנך אותם להפגין ולמחות. אם רק הציבור הדתי מסוגל עדיין להתאגד ולהתלכד סביב רעיונותיו, אני חשה שזוהי אזלת יד פוליטית. אין כאן מחדל חינוכי, יש כאן חוסר הנהגה. יש כאן הולכת שולל של דורות של מנהיגים.

ובקשר לחינוך - שמרו אותו למחנכים שעושים מלאכתם בצנעה ובשקט, שלא יוצאים לכותרות ולעתונים בהכרזות על הישגיהם. יש עדיין כאלה.

שושנה ויג, 28/7/2005


חזרה למאמר הנוכחי