מאמר מאת נוני דרוויש

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

אימת "החוואג'ה"

האשמת הזרים באחריות לכשלונות הערביים משמרת את הסטאטוס-קוו במזרח התיכון

האירועים האחרונים בעיראק, לבנון, מצרים ומדינות ערביות אחרות, עוררו דיון ציבורי, הכולל מוטיב חוזר ששמעתי בתקשורת הערבית: קבוצות ומיעוטים המבקשים את תמיכת ה'חוואג'ה' (המונח הערבי לזר שאינו מוסלמי) אשמים בחוסר נאמנות לעניין הערבי. פרץ ויכוח לוהט עם בקורת של עתונאים ערבים כנגד הלבנונים הרוצים סיוע של האו"ם ושל דמוקרטיות מערביות כדי להביא לסיום הכיבוש הסורי. ההפגנות בלבנון שדרשו לסיים את הכיבוש הסורי של המדינה הערבית הקטנה, שבה חי המיעוט הנוצרי הגדול ביותר, ניפצו את הדימוי של האחדות והאחווה הערבית וחשפו את הדיכוי הערבי של אומות ודתות ערביות אחרות.

אינטלקטואלים ועתונאים ערבים מגינים על סוריה והחיזבאללה ומתארים את המפגינים הלבנונים כ"אספסוף". הם טוענים שהלבנונים שואפים להשיג מטרות דומות לאלו של "האויב הציוני", ישראל, שהיא הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון. לפיכך, דרישות הלבנונים לדמוקרטיה נפסלות כבלתי לגיטימיות והופכות לבוגדניות בפסיכולוגיה הערבית. התקשורת הערבית והליגה הערבית לא עשו דבר כשלבנון נהרסה מבפנים ע"י הסורים. האוכלוסיה הנוצרית היתה חשופה לטרור של אש"ף והחיזבאללה עד שרבים מהם נאלצו לברוח מלבנון. עכשיו הם מנסים לתאר את תביעת הלבנונים לחופש משלטונה של סוריה כפעולות של אספסוף, תוך טענה שארה"ב וישראל אחראיות בדרך כל שהיא להתקוממות הנוכחית ולרצח הטרוריסטי של חרירי בלבנון.

אני אשה ערביה שנולדה וגדלה במצרים ובעזה. היחסים בתרבות הערבית נקבעים לפי חובות מוגדרות מראש ולא לפי בחירה או שיקולים מעשיים. מה שחיוני להם הוא הרושם החיצוני של הרמוניה ערבית או מוסלמית. אפשר רק לדמיין את ההשלכות, את העוול והתסכול שיוצרת מערכת יחסים כזו, המבוססת על רושם חיצוני, בכל הרמות - האישית, המשפחתית, הקהילתית והלאומית. החובה לשמור על תדמית יחסי הערבים בעיני העולם החיצון ניצבת כמחסום לכל קידמה ושלום. התוצאה היא כשלון תפקודי גמור של יחסים בין-ערביים ובינלאומיים שחוסם את דרכה של הרוח האנושית השואפת לחופש, אושר והתפתחות. המצביעים בעיראק, המפגינים בלבנון נגד הכיבוש הסורי, הכורדים, הנוצרים וקבוצות מדוכאות אחרות במזרח התיכון שקוראות לשינוי - כולם מואשמים בביזוי "המטרה הערבית", הואיל והדמוקרטיה מוגדרת כעת כעוד "מזימה ציונית".

ההשתקה השיטתית בתקשורת הערבית של זוועות שליטי ערב נגד אזרחיהם, והציפיה שלהם שהקורבנות הערביים ישמרו על שתיקה ולא יפנו אף פעם לעזרת ה"חוואג'ה", הם תסמיני הפתולוגיה הערבית של חוסר יכולתם לפתור בעיות. לא משנה עד כמה קבוצות ערביות מסוימות סובלות מדיכוי, המפתח הוא לעולם לא לספר למערב. אסור היה להרשות ללבנון להתלונן בפני האו"ם על הכיבוש של הדיקטטור הסורי אסאד, טוענים משקיפים ערביים. הביקורת היא תמיד: "איך מעיזים הלבנונים וקבוצות אחרות של ערבים נדכאים לפנות אל החוואג'ה". אפילו תלונותיה של כוויית נגד תוקפנותו של סדאם חוסיין וכיבוש שטחה ע"י צבאו לא טופלו בתקשורת הערבית ברמת האיזון והפתיחות הראויים. תקשורת זו עסוקה כל הזמן בשמירת הסטאטוס-קוו והתדמית השקרית של אחדות ערבית. מיעוטים מדוכאים בארצות ערב אינם מתייחסים ברצינות לליגה הערבית ואינם רואים בה ארגון בעל משמעות. רבים מתבדחים על חשבונה כארגון של בטלנים שמגן על החזות של השקר הגדול שנקרא "האחדות הערבית". כשהאו"ם מנסה להמיר את שתיקת הליגה הערבית בקול מוסרי צלול, מאשימים פרשני טלויזיה ערביים את האו"ם שהוא "נמצא בכיס של היהודים".

התקשורת הערבית עוסקת במרוץ מתמיד להסתרת רגשות ערביים של אין-אונים וחוסר נכונות להתחרות עם המערב, באמצעות שימור של ההיסטוריה הכושלת של האחדות הערבית. לעתים קרובות, דוחות ארצות ערב התערבות של האחת בענייניה הפנימיים של האחרת, ומעולם לא היו מאוחדות כאומה אחת בשום תקופה היסטורית. אך העולם הערבי סבור שהרושם החיצוני הכוזב של חזית ערבית מאוחדת הוא הדרך היחידה להשיג עוצמה וכבוד. התדמית של אחדות ערבית הפך לכיסוי הבטחון שלהם במאבקם נגד הפחד מפני התחרות עם החוואג'ה. התוצאה הסופית היא שתדמית הכזב של אחדות ערבית הפכה למכשול מתוצרת עצמית בפני כל אפשרות לקידמה. התרבות הערבית צריכה עוד ללמוד הרבה איך לבנות אימון, כבוד ושלום עם חברות לא-מוסלמיות.

אולי זה יתחיל בלבנון. כמו שאנו הערבים אומרים, אינשאללה!

נוני דרוויש, 7/7/2005

בקרו באתר: ערבים למען ישראל (אנגלית)

האתר של נוני דרוויש: NonieDarwish.com (אנגלית)


חזרה למאמר הנוכחי