מאמר מאת יורי ינובר

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

כוחו של הציטוט המסולף

במהלך הקריירה המקצועית שלי, היו לי כמה מקרים של השפלה משום שפרסמתי מאמרים שנויים במחלוקת. המכנה המשותף לכולם היה צירוף של שני מרכיבים:

1. הערכת מופרזת, למרבה הצער, של כוחי האמיתי במערך הכולל של הדברים.

2. הנחה בלתי מציאותית מצדי שאנשים יקראו את הדברים שכתבתי. כך למדתי, בדרך הקשה, שארגונים והאנשים הנחמדים שמנהלים אותם נוטים להפטר משכירים שהביכו אותם (או, יותר גרוע, גרמו לאיום על הכנסותיהם), מאשר להגן עליהם. היו גם מקרים שכתבות פוגעות שלי גרמו לאיומים על פיטורי העורכים שלי.

אני מקווה בכל הכנות שכעת, כשאני נכנס למחצית השניה של המאה הראשונה של חיי, אני כבר לא מטפח אשליות שאין לי תחליף.

כפי שאתם רואים, אני מקבל ללא שמץ של טינה את המציאות המסחרית שתיארתי. אם הייתי רוצה משרה בטוחה הייתי צריך להצטרף לשירות הציבורי. אני בחרתי במקצוע המשוגע הזה ולכן אני מקבל על עצמי את כלליו.

מה שמצער אותי זה החלק השני. בתשע פעמים מתוך עשר לא היה שום קשר בין מה שהאשימו אותי לבין מה שכתבתי באמת.

אחרי הרצח של יצחק רבין, פרסמתי בטור שלי במהדורה האמריקאית של 'ידיעות' מעין הספד לירי. היה שם תיאור של רבין, נער הייצוג בהיר התלתל של מלחמת תש"ח. תיארתי שם את העימותים שלי עם המתפללים בבית הכנסת, כששמענו על הרצח בשבת אחה"צ. והיתה שם גם ביקורת על דרכו הפוליטית הלא-מרשימה ועל אחריותו להסכם הכושל של אוסלו.

כל מה שמעסיקי ידעו היה שאיזה בעל טור מעבר לים כתב בעיתונם שטוב שרבין נרצח. הם ממש לא נטו לשנות את דעתם על ידי קריאת הטור עצמו.

במקרה אחר, מתחתי ביקורת על ראש ישיבה מלונג איילנד, שמילא אוטובוס בתלמידיו ולקח אותם להפגין מול פעמון החרות בפילדלפיה, בגלל שאיזה קשיש בעל עבר נאצי הורשה להמתין להסגרתו במעצר בית במקום להירקב בכלא. כתבתי שייתכן שהרב הנכבד הוא מטורף, בהתחשב בעובדה שהרפובליקה של אסטוניה איננה כלל מעוניינת לשפוט את המפלצת המזדקנת, ובתגובה הרב תבע שהקונגרס יקח מאסטוניה את מעמד האומה המועדפת, והבטיח שהוא יגרור את צאן מרעיתו להפגין מול הקונגרס עד שהחקיקה הזו תעבור.

ביום שפורסם הטור שלי, שידר 'קול ישראל' ידיעה שאני מכחיש שואה. מישהו טלפן לכתב שלהם בוושינגטון והכתב העביר את המסר לאומה. עד כדי כך פשוט.

לא מזמן חיפשתי את שמי ב'גוגל' (לא מומלץ) ומצאתי מאמר הכורך את שמי עם שמם של ג'יימס זוגבי (ראש הליגה הערבית נגד השמצה) ושל נועם חומסקי, כולנו אויביה השמאלנים-קיצונים של ישראל. מה פשעי? בשנת 1994 כתבתי שהטרור הוא שיטה של אנשים חלשים, בעוד שממשלות מקדמות את מטרותיהן באמצעות צבאות.

אנשים לא קוראים מה שאתה כותב. הם קוראים ציטטות, פסקאות מודגשות, וגם זה נכון רק במקרה של אלה שיודעים לקרוא. רוב האנשים שומעים על מה שכתבת דרך המגיש ברדיו, או גרוע מכך, דרך ציטטה מרושעת באיזה מגזין באינטרנט.

מציאות עגומה זו, שבה אתה מסכן את מקום עבודתך ברגע שאתה מעצבן מישהו חשוב, ואז הם אלה שקובעים מה שאתה כתבת באמת, מובילה לאובדן של הספונטניות. באווירה אינטלקטואלית שקובעת את אשמתך בלי שאף אחד יטרח להוכיח את חפותך, אין לאף אחד סיכוי לנסות רעיונות חדשים באמת. משום שאם רוצים להגיע לרעיון טוב אחד, צריך לנסות הרבה רעיונות גרועים, ואם דופקים אותך בגללם, אתה פשוט מפסיק לנסות.

ארה"ב עוצרת שני מיליון מסוממים? סתום את הפה, או שהם ידביקו לך תווית של תומך בסמים. יש בנישואים חד-מיניים גם משהו חיובי? זה מה שחסר לך, יוציאו לך שם של חובב הומואים! אף אחד עוד לא הצליח לבנות דמוקרטיה בעולם הערבי? שתוק, מנוול אנטי-פטריוטי! אפיון גזעי יכול להביא תועלת כשהוא מיושם בתבונה? סתום את הפה, גזען שכמוך! אולי כדאי שנבקש מנהגים קשישים לעבור בחינה מחודשת של כישוריהם בנהיגה בגיל מתקדם? עכשיו אתה עושה אפליה על רקע של גיל. וכך הלאה.

בעולם שאוסר לעצבן בעלי אינטרסים חשובים, נגיע לשיתוק תרבותי. ברוכים הבאים לעולם חדש פחדן.

לבסוף, עצתי לכל מי שעוסק בפוליטיקה, בין אם הוא נציג נבחר ובין אם הוא משקיף פעיל, שינסה להמנע ככל האפשר מההצהרה הבאה: "אי אפשר שלא להעריך את היטלר על השיקום של כלכלת גרמניה בין השנים 1936-1933." כל הסיכויים שהמשפט הזה יופיע כציטוט באיזה עיתון, או בתוכנית רדיו, כ"עובדה" שנתגלתה על ידי איזה תחקירן מטושטש. הידיעה תופיע ככל הנראה בנוסח הבא:

ינובר: אני מעריץ את היטלר.

יורי ינובר, 1/7/2004


חזרה למאמר הנוכחי