מאמר מאת ישראל בונאן

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

על מחילה ופיוס

קרה לכם פעם שנגשתם למכר או למישהו שהיה לכם קשר אתו והודעתם לו שאתם סולחים לו? לאיזו תגובה יכולתם לצפות? אנשים שאתם מעריכים ישאלו מיד: "על מה אתה סולח לי? האם עשיתי לך משהו רע? אנא, ספר לי." מכאן יתפתח דו-שיח פשוט, יוחלפו דעות על מהות תחושת הפגיעה ואיך רואים אותה שני הצדדים. אני רואה בזה יחסי אנוש פשוטים מאד שיש בהם הגיון פנימי רב.

אבל מה יקרה אם האדם שאתם רוצים לסלוח לו לא יודה שפגע בכם, למרות הסברים חוזרים, או שימשוך בכתפיו בחוסר עניין, או שיביע תודה מזויפת על שמחלתם לו בלי שיתעניין מדוע? התוצאה הסופית תהיה "מחילת חינם" שתחטיא את המטרה בקילומטר לפחות. עלי להוסיף שמחילה כזאת לא מובילה בדרך כלל לשום דבר בעל ערך, אלא אם נחליט שיש ערך חיובי כש"לוקחים אותנו כמובן מאליו".

הנושא העיקרי במעשה המחילה הוא ההכרה בפגיעה, כפי שמבינים אותה שני הצדדים ולא רק צד אחד.

הבה נדבר כעת על פיוס. במקרים כאלה אנו מכירים בשני צדדים נפגעים, כשכל אחד מהם מחפש דרכים לטהר את האווירה, לסגור את הפרשה ולהמשיך קדימה בצורה חיובית. שני הצדדים מדברים ומקשיבים עד שהם מגיעים להבנה ומתפייסים. התנצלות הדדית והצהרה על סליחה הן המעשים הראויים, כששני הצדדים מכריזים ומקבלים אותן באופן שווה.

להשלמת ההקבלה בין מחילה לפיוס, עלינו לבחון מקרה שבו צד אחד או שניהם לא מקבלים את טענות הזולת ונשארים במחלוקת, האם עליהם לוותר או אולי להמתין ליום טוב יותר שבו יוכלו לגבש הסכמה חלופית. זה קורה במקרי גירושין, למשל.

זה המודל הטוב ביותר לתיאור מצבם של יהודי מצרים. אנחנו קהילה של אוהבי השלום ותומכיו. אנו נהנים להזכר באנשים הטובים שחיינו אתם במצרים, חברינו, שותפינו ושכנינו. למרות שנחשבנו אז לאורחים בלבד ולא לאזרחים אמיתיים, היינו שותפים מלאים בחיי התרבות, הפוליטיקה והכלכלה במצרים, עד שקרעו אותנו מהסביבה המוכרת לנו, החרימו את רכושנו ורמסו את זכויות האדם שלנו. חלקנו הושלך לכלא וספג עינויים, כשאחרים אבדו את חייהם או נותרו נכים.

הבה נזכיר כעת כמה פעמים הביעה הקהילה שלנו "מחילת חינם" למצרים, מאז שזו חתמה על חוזה השלום עם ישראל. רבים מאתנו, וגם ישראלים רבים, מבקרים בקביעות במצרים, למרות שאנו רואים עדיין סימנים בולטים לאיבה ועוינות, כמו שלטים "פה לא נותנים שרות לישראלים" שתלויים ליד "אין כניסה לכלבים" בפתחיהם של בתי עסק. אנו עדיין שומעים על הפקות טלויזיה מצריות המתבססות על כזבים כמו 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. אנו עדיין קוראים מאמרי עתונות מצריים עם דיווחים על עלילות דם.

הקהילה היהודית בארה"ב לבדה טיפחה יחסי מסחר בהיקף משמעותי עם מצרים, למרות שעדיין לא הגענו לסיכומים בנוגע לספרי התורה, תשמישי הקדושה ובתי הכנסת שהשארנו במצרים. האחרונים הוכרזו כ"עתיקות מצריות" והופקרו להתפוררות והזנחה מוחלטת. אני בטוח שעתיקות תות-אנח-אמון ורעמסס זוכות ליחס אחר לגמרי.

קהילת יהודי מצרים משתוקקת להפוך לגשר של שלום בין מצרים וישראל. אנו יכולים לעודד עוד חילופי סטודנטים, ליזום עוד אירועי תרבות, לפתח קשרי מסחר ולעשות עוד הרבה לקירוב הקהילה שלנו ומדינת היהודים למצרים, אותה ארץ של פעם שזכרה חי עדיין בתודעתנו.

אם כן, מה אנו רוצים, חוץ מזה שלא יקחו אותנו כמובנים-מאליהם? רק להביע את "סליחתנו" לעולמי עד? ייתכן שיש טעם לגישות כמו "חיה ותן לחיות" או "לשכוח ולסלוח" או אפילו "הבה נביט אל העתיד". אך כשדנים בדרכים לסיום הפרשה, אני חושב שכיהודים ממצרים, לא נוכל לקבל רגשית או הגיונית עסקה חד-צדדית כזאת. משום שחסר בה השיח הנחוץ על העוולות שבוצעו ומשום ש"למען השלום נחוץ פיוס ולמען הפיוס יש צורך להגיד את האמת ולהכיר בה."

לקהילת יהודי מצרים אין טענות לעם המצרי, אך אנו טוענים שנפגענו ויש להכיר בכך. זה פשוט מאד, עשו לנו עוול ורשימת תלונותינו ארוכה. לא רק ממשלת מצרים צריכה לשמוע את זה; גם אזרחי מצרים צריכים לשמוע מה שהסתירו מהם הממשלות הקודמות של מצרים, על כל מעשיהן נגד יהודי מצרים ונגד אחרים. בעוד שלא כל קורבנות הממשלות הקודמות היו יהודים, כל היהודים היו קורבנות המשטר. כדי לעקור שנאה עיוורת ודעות קדומות, הצבור המצרי חייב לדעת מה קרה ל-80,000 היהודים, כאשר כיום ניתן לספור את היהודים במצרים על אצבעות של כמה ידיים.

לאחרונה, אנו שמחים לראות סימנים חיוביים בין מצרים וישראל ואנו מצפים ומקווים לעשות מאמץ מצד הקהילה שלנו לחיזוק קשרינו עם העם המצרי. אך במצב הנוכחי, ממשלת מצרים היא זו שצריכה לפתוח בדו-שיח כן אתנו ולהניח לקול האמת להדהד בין אזרחיה. צעד כזה עשוי לפתוח תהליך אמיתי של פיוס כן שיכול להביא לעתיד של פתיחות וכבוד.

ישראל בונאן, 23/6/2005

פורסם לראשונה ב-HSJE.


חזרה למאמר הנוכחי