מאמר מאת שושנה ויג

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

אל תעקור נטוע

התגוררתי בימית, לא הייתי בין המפונים שזכו לפיצויים אבל למדתי מעט על התחושה האיומה הזאת להיעקר מעל אדמתך. התגלגלתי בעקבות בעלי ששירת בבסיס חיל האוויר בסמוך לעיר. קיבלנו דירה שהיתה בבעלות הצבא. בסך הכל כמה חודשים התגוררנו בעיר שהיתה באמת לבנה, כי ידענו מראש שהחוויה הזאת תהיה קצרה. הגענו לגבול פתחת רפיח בעקבות הסכמי השלום עם מצרים ויצאנו משם לפני שהחלו מאבקי הפינוי. לא יכולתי לעמוד במעמסה הזאת לראות את מתיישבי הגוש, את תושבי שדות, ניסנית ועוד מושבים שנבנו לתפארת, נעקרים מעל אדמתם. אולם התמונות רדפו אותנו מעל מסכי הטלוויזיה. בני הבכור שזכר את הבית שבו בילה, הביט במסך ובכל פעם כשהראו את הבתים ההרוסים הוא היה זועק "שברו לנו את הבית".

ובאמת, היום אני חושבת על המתיישבים, מנסה לשער מה עומד להתחולל בחייהם ואומרת לעצמי, פשוט כך, "לא עלינו". לא עלינו והלוואי לא עליהם לחוות תהליך כזה של עקירה מביתם. כיצד יוכלו להביט בפני ילדיהם בשעה שיצטרכו להסיר את התמונות מעל הקירות, כיצד יוכלו לארוז את הבגדים מארון הבגדים ולהיעקר מביתם? אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את ההרגשה הזאת. לעזוב את הגינה שטיפחת, לעזוב את המטעים שנטעת. לעזוב את הבית שלך.

אבל כאן צריך להניף אצבע מאשימה כלפי שלטון החוק. כן, כלפי שלטון החוק שידע מראש שאין עתיד לישובים האלה, גם לא לפני שלושים וגם לא לפני עשר שנים וגם לא לפני חמש שנים. גם מוזר לראות כיום מודעות הקוראות להתיישב בחבלי ארץ שמראש מתכוונים להחזיר אותם, אם ביודעין ואם ש"לא ביודעין". כן, בימים אלה פורסמה בעתונות מודעה ענקית הקוראת להתיישב ברמת הגולן. לא, רמת הגולן שייכת מכח שלטון החוק אלינו, סיפחנו אותה מכח חוק משונה. אולם אם יבואו הסכמי שלום הוגנים עם הסורים לאן יטיסו את המתיישבים שם? מוזר לראות דווקא עכשיו את המודעה שקוראת להתיישבות ברמת הגולן. למה לא יקראו לישוב הגליל או לישוב הנגב?

המדיניות שמיישבת בשטחים שבהם מקימים "התנחלויות" היא מדיניות שגויה, מדיניות שמובילה אותנו פעם אחר פעם לא לנהוג כמדינה הגיונית. אם אנו נאלצים לעבור כל עשרים שנה תהליך של פינוי, מרצון או שלא מרצון, בעקבות הסכמי הפרדות, הנתקות, או במצב הטוב "הסכמי שלום", אנו בעצם מתרגלים לדפוס שאינו הגיוני למדינה ריבונית.

לא היו צריכים ליישב מלכתחילה את השטחים האלה אם התכוונו להחזיר אותם. לא היו צריכים לדרבן אנשים להתיישב בחבלי ארץ לא לנו. חבל על כל המשאבים שהושקעו שם, אם צריך להרוס את כל התשתיות. מדוע לא הפנו אותם להקמת ישובים באזורי ריבונות ישראלית על פי הסכמי שביתת הנשק? מדוע לא הפנו אותם להתיישב בנגב או בגליל?

כיצד נטעו תקוות שווא, או נכנעו לאנשים שהפכו חלומות אידיאולוגיים לתפיסת אדמה? החלומות האידיאולוגיים של ישוב הארץ היו חלומות מקסימים, היו צריכים להפנות אותם לישוב אזורים הראויים לכך. המנגנון הזה שבונה ישובים שלאחר מכן צריך להורידם מעל פני השטח, הוא מנגנון חולני. פשוט חולני.

צריך לחקור מה היתה המדיניות שנכנעה לתכתיבים שהם בגדר הפרת חוק. צריך לחקור מדוע המדינה נאלצת כיום להתמודד עם עקירת ישובים, ואף עושה זאת כבדרך שגרה. דהיינו, אם היום זה לגיטימי לעקור ישובים מעבר לקו הירוק, מחר זה יהיה לגיטימי לעקור שכונה שקצת תהיה קרובה לגבול. וכן הלאה וכן הלאה.

עכשיו, כשאנו בפני אין ברירה, לא נראה לי שהקולות הבלתי שפויים של לסרב לפקודה או הקולות שמבקשים לעצור את הנסיגה ישיגו משהו. הם בוודאי צריכים להשמיע את קולם, בהחלט כואב הלב לראותם נשמטים מעל אדמתם, אבל צריך להפנות את האצבע המאשימה כלפי המדינה ולא כלפיהם. המדינה שהניחה, שעצמה עיניה בשעה שהם התיישבו על פי כל מיני צווים וכן, גם על פי ציווייה, במקום שאין לו עתיד. שליחי הציבור הטעו את האזרחים וטוו למענם חלום כוזב.

חבל, שאנו מסגלים לעצמנו כמדינה דפוסים כאלה של הרס ועקירה, במקום דפוסי בניין.

שערו, ולו למען העתיד, כיצד היתה נראית הארץ לו התיישבו במקום בחברון במבואות באר שבע? לו במקום להתיישב באזור אלי סיני היו מתיישבים לאורך רצועת החוף הצפונית שלנו? לו במקום להתיישב על הגבעות הירוקות בשומרון היו מתיישבים לאורך הרי הגליל התחתון או הרי הגליל העליון. שערו מה היה נחסך מאתנו.

לא עוד תמונות פינוי.. לא עוד תמונות פינוי...

שושנה ויג, 16/6/2005


חזרה למאמר הנוכחי