מאמר מאת פרופ' עדה אהרוני

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג ]

הגירוש ופיוס רב-תרבותי

לקחים מיהדות מצרים

היהודים חיו במצרים במשך אלפיים שנה כמעט רצופות. בעת המודרנית, שלטו יהודי מצרים בארבע שפות לפחות: צרפתית, עברית, ערבית ואנגלית. בנוסף, יותר משליש הקהילה דיברה לאדינו. למרות שחיו במזרח, יהודי מצרים נחשפו במאה העשרים לתרבויות המערב והמזרח כאחד. הם פיתחו זן מיוחד של קהילה רב-תרבותית אשר גישרה בין אירופה לעולם הערבי.
 
שבוע ירוק
שיר מאת עדה אהרוני
שבוע ירוק

      כריחן רענן

שבוע ירוק

      מבעד רקמת התחרה

של זכרוני

      שבוע ירוק

המשליך את ניחוחו

      מגולגל כגל פנימי

במערבולת

      שורשי ישותי

 

"שיהיה לך שבוע ירוק!"

היה מברכני אבי

במוצאי שבת בקהיר

בחזרו מבית-

הכנסת הראשי

'שער השמים'

ברחוב עדלי

 

חייך אבי

      בנענעו ענף

הריחן הירוק

      מעל לראשינו הקשובים -

"ותגישוהו חזרה לעולם

כולו פורח ומבושם"

 

מי יתן לי

שבוע ירוק

כריחן רענן

עכשיו שאיננו

עכשיו

         ש'שער השמים'

                        נסגר.


האזינו לשיר מולחן

למרות שרבים מהם חיו במצרים במשך דורות, ולמרות דרישותיהם הגוברות, רק מעטים מיהודי מצרים, פחות מחמישה אחוז על פי ההערכה, הצליחו לקבל אזרחות מצרית. האחרים היו במעמד "אפטרייד", כלומר נטולי אזרחות כל שהיא, או שהצליחו להשיג אזרחות זרה דרך אחד מהוריהם. לרוב הגדול שהיה משולל אזרחות, לא היו תעודות זהות וברצונם לנסוע לחו"ל היו מקבלים תעודות-מעבר ולא דרכונים. העובדה שנשללה מהם הזכות לקבל אזרחות מצרית, היתה גורם נוסף לעידוד נטייתם לרב-תרבותיות.

משלהי המאה התשע-עשרה ועד 1948, היתה הקהילה היהודית במצרים גורם תוסס, אמיד ודינמי בחברה המצרית ובכלכלתה. הם נחשבו ל"אורחים רצויים". אחד האנשים שראיינתי העיר: "זה היה בסדר להיות אורח רצוי - אבל אחרי אלפיים שנה - רציתי כבר להיות כבר בבית (בישראל)."

לקראת סופה של מלחמת העולם השניה, עקב התפתחויות בפוליטיקה הפנימית והמתח הגובר סביב הסכסוך הישראלי-ערבי, השתנה מעמד היהודים במידה רבה. בגלל לחץ כלכלי וגל של תעמולה אנטי-ציונית, נאלצה הקהילה היהודית להגר ממצרים, כשהיא נאלצת להשאיר את כל רכושה מאחור. מתוך כמאה אלף יהודים שחיו במצרים עם קום מדינת ישראל, נותרו בה כיום כששים יהודים קשישים. פירוש הדבר שהיתה למעשה "יציאת מצרים שניה" בתקופתנו (1948-1967).

בעקבות השתתפותה הפעילה של מצרים במלחמות נגד ישראל - במלחמת השחרור, מבצע סיני, ששת הימים ויום הכפורים - הפכו יהודי מצרים לקורבנות הסכסוך. רבים נכלאו במחנות ריכוז בהאקסטפ שבהליופוליס ובאל-טור שבמדבר סיני, והוגלו ממצרים בגירושים המוניים.

אלה שלא גורשו הבינו שאין להם עתיד במצרים, שממשלתה הצרה את צעדיהם בחוקי עבודה מגבילים ובצעדי כפיה אחרים. גם הם נאלצו להגר. חסרי מזל עוד יותר היו אלה שהצליחו בעבר להשיג אזרחות מצרית. על אלה נאסר לצאת את גבולות המדינה ולמעשה הם שימשו ככלי משחק בידי המשטר המצרי.

יהודי מצרים איבדו את כל רכושם הפרטי ונכסיהם הקהילתיים, כגון בתי ספר, תנועות נוער, בתי כנסת, בתי אבות, בתי חולים וכו'. ערך הנכסים האלה נאמד במיליוני דולרים. כל רכושם הוחרם בידי ממשלת מצרים והם הוכרחו לעזוב את המדינה כשבכיסיהם עשרים לירות מצריות בלבד. מקהילה משגשגת ואמידה, הפכו יהודי מצרים בין לילה לדלפונים. היו ביניהם כאלה שהטרגדיה גרמה להם התקפי לב עוד לפני שהגיעו לאירופה.

יהודי מצרים חשים ששילמו מחיר יקר מאד עבור מדינת ישראל. הם מצטערים ומתוסכלים מחוסר העניין הציבורי בקורותיהם ומאבדן מורשתם התרבותית. מלחמות גורמות לסבל משני צדי הסכסוך, כפי שניתן לראות בתולדות יהודי מצרים. בימים קשים אלה, חיוני לזכור זאת. לא רק הפלשתינאים נעקרו וסבלו, אלא גם יהודי מצרים וארצות ערב האחרות.

מאידך, מורשתם הרב-תרבותית של יהודי מצרים עזרה להם בתהליך הגירתם במהלך "יציאת מצרים השניה". ידיעת השפות והכרת התרבות האירופאית סייעה להם להקלט בארצותיהם החדשות.

היבט אחר של אופיים הרב-תרבותי הוא הפתיחות והכבוד שרחשו לתרבויות אחרות. העובדה שהם חיו במצרים, ידעו את השפה והכירו את המנטליות המזרח תיכונית, העניקה להם את האפשרות להעריך את תרבותם של שכניהם הערבים. מורשתם התרבותית עשויה להוות מופת חינוכי ומקור לפתיחות, סובלנות והבנה, ואלה יכולים לקדם פיוס, שלום והרמוניה.

הפיוס במזרח התיכון, כמו גם באזורי סכסוך אחרים, עשוי להבנות מגישור בין העמים באמצעות מורשת תרבותית. תרבות, ספרות ושירה יכולים להביע מה ששום נאום פוליטי לא יוכל לבטא. הן מתאימות במיוחד לניתוח והבעה של פחדים וחוסר אמון, ומסוגלות להמיר אותם לעמדות חיוביות. הגישה הבין-תרבותית כוללת אמפתיה ל"אחר" ויכולה לבנות מוטיבציה רעיונית, רגשית ופסיכולוגית העשויה לקדם אותנו אל ה"סולחה" - הפיוס השלם בין שני העמים המסוכסכים.

פרופ' עדה אהרוני, 3/6/2004


חזרה למאמר הנוכחי