מאמר מאת ישראל בונאן

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג או ישירות לישראל בונאן]

למה אני כל-כך כועס

אני מבולבל, אם לנקוט בלשון המעטה. אז אנא, עזרו לי כאן.

לקח לי יותר מ-37 שנה לפני שהחלטתי לשתף את משפחתי וילדי בסיפור יציאת מצרים שלי, אחרי מלחמת 67 עם ישראל. זה לא היה סיפור יפה, אך מצד שני יכול היה להיות גרוע יותר, כמו זה של כמה מחברי שישבו בכלא בתנאים מחפירים למעלה משלוש שנים. ממני נחסך גורל כזה, תקופת מעצרי ארכה רק ששה ימים.

אני שואל את עצמי מדוע שתקתי בנושא הזה כל כך הרבה זמן? האם התביישתי במה שעבר עלי? אולי במידה מסויימת הרגשתי כך. אני בטוח שרבים מאתנו אינם רוצים לשתף אחרים בחוויות של התעללות פיסית, או ברגע או שניים מפחידים, כשחייך עומדים בסכנה. אבל לא זה העניין.

האם הייתי כל כך שקוע בבניית חיי וחיי משפחתי, במקום לשקוע במחשבות קודרות, וכאילו להתבונן בפופיק של עצמי, להתרכז בשלילה ולשכוח שלהיות חי פרושו למצות את החיים עד תומם? אולי גם זה חלק מהעניין. היינו פליטים, קבלנו סיוע, המשכנו בחיים, הצלחנו בקריירות שלנו, אז מה הבעיה? הבה נסלח ונשכח. גם לזה אני עונה בשלילה, גם זה לא תרוץ מספק.

אולי היתה זו האירוניה שבמצבנו. הנה בא טרוריסט מהסוג הגרוע ביותר, היו"ר עראפת, שדאג לשים את הבעיה הפלשתינאית בראש ובמרכז תשומת לבו של העולם, והעניק לפלשתינאים "מטרה נעלה", בעוד שמאחורי הקלעים המשיך להחזיק אותם באוהלים ובסמרטוטים. הוא דאג שמשפחתו וחבר מרעיו יחיו בהדר ובשפע ובכל זאת, רק הפלשתינאים וסבלם נמצאים במרכז הנרטיב המזרח תיכוני. רק סיפורם הוא סיפור של ייסורים, ורק את סיפורם ראוי לספר. האם אנו נענשים בגלל שהצלחנו, והעולם אינו מסוגל להזדהות עם הצלחה של בני אדם?

האירוניה לא נגמרת בכך. ארגונים רבים צצים כעת עם הטפות לפיוס עם מצרים, כצעד נעלה וחיוני לקידום השלום במזרח התיכון. גם אני תומך נלהב בשלום וגם אני אנצור בלבי את היום שהשלום יגיע, אז מה הבעיה?

להפתעתי, שמתי לב בשנה האחרונה שהקהילה המתבגרת ממצרים אינה מאוחדת בדעתה לגבי ההיסטוריה של מצרים. לא שהם היו לגמרי לא מודעים לכך, אלא שלהפתעתי, כמה מהם רצו להכחיש את זה. בשביל מה לעורר את הנושא? איזו מטרה זה ישרת? אנחנו צריכים להשתיק את זה. ואני שואל את עצמי מדוע?

לא שאני מחפש כעס, אבל כעס הוא הרגש היחיד שאני מרגיש כרגע. כשתיארתי את הקהילה שלנו כ'מתבגרת', התכוונתי לבגרות ולנסיון החיים, ליכולת המוגברת לחשוב ולנתח את תגובותינו ולבסוף, דורנו יירד מן הבמה. אז מה אנחנו רוצים, להיעלם מבלי שסיפורנו יסופר? האם אנו זקוקים לששה מיליון מתים לפני שנגיב למה קרה לנו? כמובן שסבלנו מתגמד מול זוועות השואה, אך גם סבלנו היה טראגי. איך אפשר להעלות על הדעת פיוס בלי שמצרים וממשלתה יתנצלו בפנינו, לכל הפחות, על מה שעשו לנו ולהורינו בזמנם?

האם הרגישות שלנו נחלשה כל כך על ידי הסיפורים שעברנו, עד שהחלטנו להתעלם מהם? רק הפלשתינאים והיו"ר שלהם מסוגלים להתנהגות כזו, ואנחנו לא? מה יכעיס אותכם ביחד אתי? לשבת יותר משלוש שנים בכלא, לאבד יותר מהכבוד-העצמי, לנטוש יותר מהרכוש שצברנו בעמל רב?

אני שואל אתכם, מה למדנו מגילנו המתקדם? מה למדנו ממערכות היחסים, שמותר לנו להכות זה את זו, ואז ללכת למיטה ולשכוח מכל העניין בבוקר? לא! למדנו להתמודד עם הבעיות, לשוחח עליהן ולהתנצל במקום שמגיעה התנצלות, והנה אנחנו, נשואים באושר למצרים, אלא שהיא הכתה אותנו נמרצות, דרכה על זכויות האדם שלנו ולקחה את כל הרכוש של קהילתנו בלי שום הליך משפטי, ועכשיו נלך למיטה ונתעורר בבוקר ואז נשכח ונסלח? איזה מין הגיון זה? אנא, תתחילו לכעוס ביחד אתי!

פיוס אמיתי, שהוא כל כך חד-צדדי, פשוט מתועב בעיני. אני מבקש מכם לכעוס אתי, יש לנו זכות לבקש התנצלות, זכותנו לבקש פיצויים וזכותנו לבקש בחזרה את כבודנו העצמי. עכשיו תורה של מצרים להכיר במה שעשתה לקהילה שתרמה בשותפות מלאה לשגשוגה, ובתמורה נעשה לה עוול.

זה עניין דו-צדדי, הפיוס הזה. אני משתוקק לו, אך אני גם משתוקק להחזיר את כבודי העצמי, ומשתוקק לחיות כאדם גאה ומשתוקק להשאיר אחרי מורשת נקיה לילדינו. אני צריך להיות מסוגל להגיד לבני, כשאני מביט להם ישר בעיניים, שעשו לנו עוול אך אנו לא ספגנו אותו בשתיקה או הסתובבנו הצידה והעמדנו פני מתים.

ישראל בונאן, 19/5/2005

פורסם לראשונה באתר של האגודה למחקר ולהפצת מורשת יהדות מצרים


חזרה למאמר הנוכחי