מאמר מאת הרצל ובלפור חקק

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

הרהורים ליום העצמאות

נולדנו שבועיים לפני הכרזת המדינה, ומכאן שמותינו הרצל ובלפור. אבינו היה פעיל במחתרת הציונית בעיראק, והימים היו ימי כיסופים למדינה יהודית, לבית השלישי שיהיה אור לגוים.

מדי יום-העצמאות, אנו בוחנים את המדינה כאילו היתה אחותנו או בתנו. לכולנו יש ציפיות גבוהות מן המדינה שלנו. לפעמים הציפיות נובעות מן הליברליזם האירופי, לפעמים מן הסוציאליזם השואף לגאולה אוניברסלית ולפעמים אלו ציפיות משיחיות ואולי אסכטולוגיות. כמו פסל או צייר, אנו מנסים להניח לרגע את הכלים, עוזבים להרף עין את העבודה הלא מוגמרת, מנסים לתפוס מרחק, לגלות, לברר: האם זו היתה התפיסה המקורית בראשית תהליך היצירה? גם אבות הציונות שקמו לממש את החלום נשאו בלבם חלומות שונים. זה מזכיר את הסיפור על ההורים שהתווכחו איזה שם לתת לבנם והלכו אל הרב שיפשר ביניהם.

"אני רוצה לקרוא לילד ישראל, על שם סבא שלי", אמרה האם.

"ואני רוצה לקרוא לו ישראל, על שם הסבא שלי," דרש האב.

"נו, שיהיה במזל," אמר הרב, "תקראו לו ישראל."

נזעקו האב והאם: "אבל על שם איזה ישראל הוא יקרא, על שם סב-האב או סב-האם? את דרכו של מי הוא ימשיך?"

הרב חייך ואמר: "ניתן לו לגדול, ונראה איזה מין ישראל הוא יהיה ובאיזו דרך יבחר..."

עלינו לזכור שהצלחנו לחולל בדורנו את הפלא הגדול של שיבת ציון. העם היהודי נפגש עם ארץ ישראל בפעם הראשונה כשיוצאי מצרים השתחררו מעבדות ובאו למצוא כאן את גאולתם. ששים ריבוא הם היו, שנים עשר שבטים שבאו לארץ להגשים את הברית שנכרתה עם אבותיהם. בימים ההם חזינו בכינון המלכות ובפיצולה לשתי ממלכות. לאחר חורבן הבית הראשון, התחולל המפגש השני עם ארץ ישראל, עם הצהרת כורש שקרא לגולים לשוב לארצם. אז גם נטבע המושג המיוחד "שיבת ציון". כבר אז עמדנו בפני המשבר של מימוש השיבה. רק ארבע רבבות של יהודים נענו לכורש לשוב לציון, למרות שחלפו רק שבעים שנות גלות. רוב היהודים נשארו בארצות גלותם והחליטו לוותר על החלום. חגי הנביא היטיב לבטא זאת כשפנה אל הגולים: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב?" (חגי, א 4).

דילמה זו חוזרת על עצמה בדורנו, בשיבת ציון השניה. התנועה הציונית הצליחה לחולל את השיבה לארצנו ולשפתנו וחלום דורות התגשם: קמה מדינה. אך גם כיום לא נוהרים לכאן כל הגולים.

בקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897) אמר הרצל: "הציונות פירושה בראש ובראשונה שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". למרות היותו מתבולל שלא ראה עצמו שומר תורה ומצוות, היה הרצל מודע לחשיבות המשכיות המורשת היהודית. במיוחד היה רגיש למשנה החברתית של דאגה לחלשים ושל צדק חברתי הטמונה במורשתנו.

היום אנו באחת מנקודות השפל החברתיות הקשות ביותר: המפלים מאיימים מכל עבר. אחרי כל הניסויים, כל הפתרונות שהוצגו, ברור לנו שאין לעצור מפלים בסכרים של קרטון. מי שצפה בסרט "טיטניק" זוכר את האופוריה והחגיגות, בעוד הספינה האדירה מתקרבת אל הקרחון המאיים. הטפיחות על השכם: "אנחנו חזקים", "נוכל לעמוד בכל משבר", אינן מספיקות כאשר איננו מנסים להכיר במציאות ולחפש פתרונות של אמת. חוסן של עם אינו נמדד רק בעוצמה הכלכלית של החזקים וביצוב המטבע הלאומי, אלא גם בדאגה לחוליות החלשות בחברה ובשמירת הלכידות הלאומית.

הקמנו מדינה כדי לפתור את בעית קיומו של העם היהודי, אך היום ברור לנו, כי עדיין מרחפת סכנה קיומית, כי עדיין עומדים עלינו לכלותנו. אך כיום יש לנו כח וריבונות ואיננו חייבים לסמוך על חסדי הזולת.

שאלת הביטחון שלנו שונה מבעיות בטחוניות של עמים אחרים, שכן חוקי המשחק כאן שונים לחלוטין, כפי שההיסטוריה שלנו שונה מתולדותיו של כל עם אחר, וכפי שהזיקה שלנו לארץ האבות שונה מכל זיקה לאומית אחרת. השיבה לארץ וישובה שונים מכל תהליך היסטורי אחר.

האיום המתמיד והאיבה הערבית שאינה שוככת, מחייבים אותנו לליכוד כוחות ולהפסקת היריבויות הפנימיות. זה הזמן להתעורר מכל מיני אוטופיות ולשוב אל עצמנו. גם כשאנו מושיטים יד של שלום לאויבינו, אל לנו לשכוח שאין לנו שוליים של טעות ועלינו לדאוג לבטחון המדינה ותושביה.

השאיפה ל"נורמליזציה" אולי הכהתה את עינינו, שכן בשמה זרקנו סמלים יחודיים וטיפחנו ניכור מסוים לחבלי מולדת ולתרבות היהודית. חלקים ניכרים בחברה הישראלית בנו לעצמם מודל של חברה מערבית חילונית ובכך שחקו כל ערך אחר. רבים מהם מקדשים פולחנים חדשים: דת העבודה, דת השלום, דת חופש הפרט. כל אלה ערכים חשובים, אך אל נשכח את תרבותנו שלנו ואל נתנכר לה. לפני שנהיה אור לגוים, בואו נהיה קודם אור לעצמנו.

בשם אותם פולחנים, פגענו במשך שנים בעובדים, באוכלוסיות קשות יום, באפשרות להגיע לשלום אמת, ובשם הליברליזם שחקנו את הפרט. גישה משיחית לחזון השלום, תפיסה מערבית מדי של דמות הישראלי החדש, רדיפה אחר כלכלה הישגית, כל אלה מנעו מאתנו ראיה מפוכחת ואמיתית, הבנה של צרכים שונים, והכרה בתרבויות שונות בחברה הישראלית. עוד לא הגענו אל היעד הנכסף של ישראל אחת, כי אנו בדרך. אנו נושאים בתוכנו תרבויות שונות ולא ניתן בבת אחת להשיל אותן מעלינו ולכונן כאן את הישראלי החד ממדי.

צפויות לנו שנים שנים של התמודדות: התמודדות עם האיבה מסביב, עם תרבותנו ועם הכוחות המבקשים למחוק את יחודנו ואת הגשרים השומרים על איחוד בקרבנו. עלינו לזכור שהאיבה הערבית לא כלתה באמת, ולכן עלינו לצעוד בעיניים פקוחות ובזהירות רבה.

לאורך הדורות, היה כוחנו בחוכמתו של העם, בניסיונו, בהבנת האמת הבסיסית שעל כתפיו של כל יחיד מוטלת אחריות כבדה. הכל מצוי בדברי הימים שלנו, בדוגמה של הנביאים שלימדונו איך שוחים נגד הזרם, ביכולת לראות נכוחה את המציאות. מורך הלב ורקימת חזונות אוטופיים הם ידידיו של הקרחון המחכה לטיטניק. יש לנו נחלה, ואין לנו מנוחה. יש לנו מכנה משותף שיכול לחבר בין כולנו ולהצעיד אותנו יחד לגאולה שתבוא. הקמנו כאן את הבית השלישי ויש לנו אחריות לקיומו, כי זהו הבית האחרון.

הרצל ובלפור חקק, 12/5/2005


חזרה למאמר הנוכחי