מאמר מאת יורי ינובר

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

בשבח הדמוקרטיה

"עדיף לחיות תחת משטר דמוקרטי ליברלי מאשר תחת משטר דיקטטורי עריץ" (פתגם אירי)

הצעירה הנחמדה ממשרדו של יו"ר אסיפת הנבחרים של מדינת ניו-יורק, מר שלדון סילבר, צילצלה להזמין אותי להשתתף כאורח חשוב בנאום "מצב המדינה" של המושל ג'ורג' אי. פאטאקי בבירה אולבני בחודש ינואר השנה. התגובה הראשונה שלי היתה לשאול אם מותר להביא גם את בתי בת העשרה, מחווה שכצפוי הניבה לי את התואר הזמני של האבא הכי מגניב ביקום. מובן שתארי הערצה מסוג זה מאבדים מזיוום מהר מאוד ומוחלפים ע"י כינויים מחמיאים קצת פחות, כמו "הזקן שלא תופס מה שאומרים לו" ו"קאפו שיעורים", אבל אני מסתדר יפה גם עם הערצה זמנית.

הסיבה שבגללה היה לי חשוב לגרור את בתי לאולבני היתה שנאום המושל היווה אירוע היסטורי. שלא תטעו, זה לא היה נאום חשוב במיוחד: מר פאטאקי מסיים את הקדנציה השלישית שלו עם רקורד לא כל כך מזהיר; ואותו נאום גם לא נכתב בסגנון מרשים ולא נישא בכשרון - למושל שלנו יש נטיה לעבור ללחישות תיאטרליות כשהוא רוצה להדגיש דברים, והתוצאה נשמעת יותר כמו "הגברת עם הקאמליות" מאשר "האמלט"; חוץ מזה, כשפוליטיקאי נשאר בלי רעיונות, מוטב שלא יחליט להריץ פעם נוספת תוכנית פעולה עתיקה בשם "אימפאקט", ואם הוא כבר מריץ אותה מחדש, עדיף שינסה להסוות אותה בשם משכנע יותר מאשר "אימפאקט 2"...
בארוחת הצהריים שערך יו"ר אסיפת הנבחרים שנבחר מחדש, שלדון סילבר, משמאל: סילבר, ינובר האב, ינובר הבת

למרות כל זאת היה האירוע עצמו היסטורי, ורציתי שבתי תחווה אותו. ראש המדינה שלנו מילא את חובתו החוקתית להופיע בפני המחוקקים נבחרי הציבור ולדווח להם מה עשה בשנה שעברה עם הכסף שלנו.

בתקופה בה שומעים לא מעט תלונות על דיכוי הדמוקרטיה ע"י התאגידים הגדולים ושחיקת זכויות האזרח, חשוב לציין את העובדה שהמערכת הפוליטית שלנו עדיין מאפשרת לנו חרות גדולה יותר מאשר במקומות רבים אחרים, כולל בעולם המערבי.

אנו נמצאים בתקופה בה ענקים מדיניים הם מוצר נדיר מאוד, ואם תשאלו לדעתי, ההערצה לענקים למיניהם מוגזמת. כשג'יימס מאדיסון ישב לייצר את שדה הפעולה ההוגן ביותר למערכת הממשלתית של ארה"ב הוא לא ציפה שהפוליטיקאי הממוצע יגיע למימדים צ'רצ'יליאניים. להיפך, הוא היה משוכנע שכולם, חברי קונגרס, נשיאים, מושלים ושופטים, היו ויהיו גנבי סוסים ותגרני שווקים; אם תקראו את הכתבות הפוליטיות של אותם ימים תגלו שאמנם כך הווה, ורובם ככולם לא ניהלו רומנים ממושכים עם אלילת היושר. מאדיסון המחונן המציא שיטה מזהירה בתבונתה, שבה כל הכוחות המנוגדים זה לזה בציבוריות מושלכים לקדירה אחת, בציפיה שכל אחד ישגיח שהאחרים ינהגו ביושר מתקבל על הדעת.

ואמנם השנה, כמו בשנים קודמות, לא השליך מושל מדינתנו את יריביו הפוליטיים לכלא בתואנות שווא, לא הטיל עלינו מיסים גבוהים כדי לממן את חיי המותרות שלו ושל מקורביו, לא זמם במסתרים להעניק זכיונות על אוצרות המדינה לגורמים שונים תמורת שוחד, ולא ניהל קנוניות עם מדינות אוייב כדי להכתיר את עצמו למלך - כולן תופעות מהן פחדו מאדיסון וחבריו, לאחר שהתנסו מקרוב בנימוסין וההליכות של הפוליטיקה האירופית במאה הי"ח. המושל שלנו אולי איננו האדם המתאים ביותר לתפקידו (למרות שבשלוש בחירות רצופות העדיפו אותו אזרחי ניו-יורק על המתחרים בו), אך הוא מציית לחוקינו באופן משביע רצון ומגיש את הדו"ח שלו לנציגינו כנדרש, ואין לו שום חשק למכור אותנו לקנדה, ואפילו אם יש לו חשקים כאלו - בשנת 2004 הצליח להתגבר עליהם. ואת זה שווה לחגוג.

בתי ואני משתייכים למיעוט די חסר הגנה, עם היסטוריה עשירה של מקרים בהם קיבצו אותנו, בזזו את רכושנו ושרפו את גופותינו, ואחרי כן גם היגלו אותנו בכל פעם שהנסיך המקומי החליט שאין ביכולתו לשלם את ההלוואה שקיבל מאתנו, או שהכמורה המקומית חיפשה דרכים להעלות רייטינג, או כשהאיכרים רעבו לקצת בידור. עבורנו, צאצאיהם של סוחרים ולמדנים חסרי מגן, עצם הרעיון שנציגי הממשלה נשמעים לחוק הוא דבר חדשני ומבריק ונהדר, כי אנחנו יודעים עד כמה אפשרי שהסיפור ייגמר בצורה אחרת.

לכן עלינו על האוטובוס שמימן עבור כולנו המועדון הדמוקראטי המקומי ע"ש הארי טרומן ונסענו בדרכים המושלגות יחד עם משלחת רעשנית ועליזה של תושבי ה'לואר איסט סייד' של מנהטן; ישבנו ביציע ועקבנו אחרי פעולות האסיפה הנבחרת (מר סילבר, נציג השכונה שלנו, שוב נבחר ליו"ר), והאזנו לנאום המושל במשך למעלה משעה, ואכלנו מן המעדנים שהגיש לנו מר סילבר על שולחן ארוך ועמוס, בחדר מלא במאות רבות של מתחככים, והבת שלי לחצה ידיים עם ראש עיריית ניו-יורק מייקל בלומברג (ששאל למה יש לה כל כך הרבה מתכת בפה - בדיחת פלטות), ועם פרקליט המדינה אליוט ספיצר (שהבטיח שנאום מצב המדינה שלו יהיה קצר בהרבה), ועם מר סילבר האלמותי, ולבסוף אפילו עם המושל, שהיה מאוד נחמד לצעירונת שלנו שהגיעה לו בערך עד לחגורה.

בילינו נהדר וחזרנו עייפים אך מרוצים, אבל לא זה היה החלק החשוב ביותר של אותו יום בלתי נשכח. החלק החשוב באמת היתה העובדה ששוב, בפעם ה-229 ברציפות, הצליחה ממשלתנו להתגבר על יצרי הדיכוי שלה והעדיפה במקום זאת להכניע את עצמה בפני החוק. אין דבר גדול מזה!

יורי ינובר, 5/5/2005

פורסם בעתון Grand Street News (אנגלית)

בקרו באתר: USAJewish (אנגלית)


חזרה למאמר הנוכחי