מאמר מאת ד"ר נח ניסני

[תגובות מתקבלות ברצון בפינת הדיאלוג]

להוציא את צה"ל מהויכוח הפוליטי

אחד מנכסי צאן הברזל שלנו ובסיס לבטחוננו, הוא רוח ההתנדבות של צעירינו ונכונותם להקרבה בשרותם הצבאי להגנת המולדת. רוח זו אינה מובטחת, אלא במידה שהצבא ימשיך להיות ולהיראות כצבא ההגנה לישראל, שמטרתו מאחדת את כולנו. טועים החושבים שנכונותם הקדושה הזו של צעירינו מובנת מאליה, ותמשיך להתקיים גם אם ישמש הצבא כזרוע כוחנית של הממשלה לכל דבר. טעות זו מסכנת את עתידנו, במיוחד אם הצבא ישמש לפעולות המפלגות את העם. המצב חמור ביותר כאשר השלטונות מרשים לעצמם להשתמש באהבת המולדת ורוח ההקרבה של צעירינו, למטרות שפוגעות באמונתם ומצפונם של חלק גדול מהם, במיוחד של הטובים והמסורים בחיילינו.

זכות סירוב במדינות דמוקרטיות.

מקובל בדמוקרטיות שיש לכבד את האמונה והמצפון האישיים של כל אזרח, ולהימנע מלחייבו לפעול נגדם. ברוח זו, ובצדק, פעלה ישראל מאז הקמתה כאשר, יחד עם הכרתה באזרחיה היהודים והערבים כשווי זכויות, שיחררה את הערבים מחובת השירות הצבאי, במלחמת הגנה מול התקפות מדינות ערב. אחרת, היתה מכריחה אותם להלחם נגד אחיהם בדם ובדת. היה בזה משום הפרת המובן העמוק של צו התורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, כג, יט). הרגת את בנה, אל תכריח את אמו להשתתף, אפילו בצורה פסיבית, נגד רגשותיה. על ציווי ההתחשבות ברגשותיהם של בעלי חיים שבשרם מותר לאכילה, חוזרת התורה במקומות שונים, ובכך מדגישה את חשיבותו הרבה. קל וחומר, כשמדובר ברגשותיהם ומצפונם של בני אדם.

ארה"ב ומדינות דמוקרטיות אחרות נמנעות מלפגוע בחופש מצפון ודת. אפילו בימי מלחמה נגד אויב חיצוני, הן מכבדות את הזכות לסרב להלחם ומתירות להחליף את השרות הצבאי בשרות המיועד להציל חיי חיילים, שלעתים אינו פחות מסוכן. קל וחומר, כשמדובר במדיניות ממשלתית פנימית, שלגביה קיים קרע עמוק בעם, ובהכרח גם בצבא. על אחת כמה וכמה, במדינת היהודים, מדינתו של עם בעל מסורת ארוכה של נכונות למות על קידוש השם, ולא לבצע מעשה, אפילו סימבולי, המנוגד לאמונתו.

סכנה לדמוקרטיה.

במאמרי 'הגינות' דנתי בסכנה לדמוקרטיה שלפי מונטסקיי, מייסד תורת המדינה המודרנית, נובעת מהתנהגות שליטים העוברים על נורמות של הגינות ויושר. לשיטתו, הם פוגעים במקור הכח הבלעדי של הדמוקרטיה. מאז פרסום המאמר, נחשפו לא מעט נתונים חדשים ומדאיגים:

א) התגלתה כשקרית טענתו של שרון, שתמורת ההנתקות נוצרה הבנה עם הנשיא בוש שגושי ההתיישבות בגדה ישארו בידי ישראל בהסדר הקבע. השקר נחשף כשהודלפו לעתונות דברי שגריר ארה"ב, כפי שאישר שרון עצמו: "שרון אמר כי גושי ההתנחלויות הגדולים ישארו בידי ישראל ויגודרו, ואת העמדה הזאת הבהרנו לאמריקאים. וזאת עמדתנו גם אם הם מביעים הסתייגות" ("הארץ" 28/3/05). כלומר, הנסיגה החד-צדדית מעזה תבוצע תמורת הבנה חד-צדדית, בין שרון לעצמו. השקר הזה לעם ברור לחלוטין לאחר ביקור שרון בארה"ב והוא חמור במיוחד הואיל והוא מהווה בסיס יחיד לטענתו המוזרה, שהוויתור החד-צדדי על ישובי חבל עזה ישמור בריבונות ישראל את גושי ההתנחלות ביהודה ושומרון.

ב) לתשומת לבם של אלה המאמינים שתפיסת השלטון ע"י הצבא אפשרית רק בעולם השלישי ולא אצלנו: כותרת ראשית ב"הארץ" מ-16/11/04: "מחקר צה"ל: שרון דיבר עם רבין ב-67 על תפיסת השלטון כדי לקבל החלטה לצאת למלחמה". מקרה זה מצטרף למקרים הידועים, אף שמנסים להסתירם, של התמרדות, התארגנות, וסרבנות של קציני צה"ל, מימיה הראשונים של המדינה.

כנראה ששרון היה מודע לאפשרות הזו כאשר הדיח את הרמטכ"ל, שנחשד בספקות לגבי ההנתקות.

תהיה או לא תהיה הנתקות?

אלה שמסתמכים על סקרי דעת הקהל המראים שרוב העם תומך בהנתקות, מתחלקים לשתי קבוצות: אלה שטועים, ואלה שמטעים. אפילו בדמוקרטיות הכמותיות שבהן הרוב קובע, כמו זו שלנו, הגורם המשפיע בבחירות ובמשאלי עם אינו רק המספר, אלא גם מידת העניין של מגזרים שונים בנושא הנדון, הואיל ומידת העניין היא הגורם המכריע בהשתתפותו של האזרח בקלפי. מדד מהימן של מידת העניין בנושא הוא מספר המשתתפים בהפגנות של הצדדים: מעל מאה אלף בהפגנות רבות של מתנגדי ההנתקות, לעומת ככר כמעט ריקה בהפגנה היחידה של התומכים בה. חלוקה דומה, או אפילו חריפה ממנה, בין מתנגדי ותומכי ההנתקות, קיימת בהכרח בצבא ובמשטרה.

צבור כה גדול המתנגד בחריפות להחלטת הממשלה, לא צריך להפעיל שום צורה של אלימות, או אפילו של חוסר נימוס או חוסר נחמדות, כלפי חיילים ושוטרים, שחלקם מבצעים פקודות בעל כרחם. במצבים דומים שקרו לא מעט פעמים בהיסטוריה, או שהופעל נשק נגד ההמונים, עם תוצאות קטסטרופליות, שמולן מחווירה הדרמה של אלטלנה, או שהכוחות המזוינים הצטרפו למתנגדים.

שרון הפתיע פעם נוספת בהצהירו בראיון לאנ-בי-סי: "האווירה בישראל נראית כמו על סף מלחמת אזרחים". טועה מר שרון. אמנם התנהלותו גרמה פילוג עמוק בעם, במפלגתו, ובצבא, אך אין עדיין אווירה של מלחמת אזרחים. מתנגדיו הציעו לו פתרון של שלום: משאל עם.

פינוי ימית לא גרם התנגדות כזו, ולא סיכן את הדמוקרטיה, הואיל והכל נעשה בהגינות ויושר. בגין לא הסכים בקמפ דוד לפינוי, ונמנע כך מליצור עובדות גמורות בזירה הבינלאומית לפני דיון והסכמה בארץ. גם בממשלה לא הוחלט על הפינוי לפני החלטת הכנסת, ונשמר כך חופש ההצבעה של כל חברי הכנסת, כולל השרים. לא הופעל לחץ, לא פוטרו מתנגדים, לא תוגמלו תומכים, ולא הופרו התחייבויות פומביות.

ד"ר נח ניסני,28/4/2005


חזרה למאמר הנוכחי